השנה, אגב, היא 1984. המקום: כיתה ו' 2, בי"ס נעורים, ק. ביאליק המעטירה.
אם כן:הישתתפתי בבנית בית המקדש
"שלום – אתה הקבלן החדש?" שאלה זו קיבלה אותי כשהיגעתי לשטח הבניה. "לא" עניתי – "אני רק מנהל העבודה באגף זה." "בסדר" – ענו לי – "הרגע הגיעה אוניה מצור ויעבירו אלינו את המטען בעגלות." כל האזור היה מלא אבק ושבבי עצים. באחד המקומות עמדה ערמת לוחות זהב ושני צוריים ריקעו אותם. במקום אחר עמדו פועלים שעיצבו את ראשי עמודי האבן לרחבת הכניסה. תוך זמן קצר יחסית למיבנים כאלה היה אגף הכניסה מוכן: 5 עמודי שיש ענקיים תמכו בגגון שעליו היו משולשי זהב. אל הפתח הובילו מדרגות שיש והדלת היתה מעץ ארז מצופה זהב. באולם הפנימי היה כיור עם ברז.
עבודתי ניגמרה בשלב זה.
מה אנו למדים מהטקסט הנ"ל? בעיקר כי כבר ב-1984 גילה נ. הצעיר את אותה בקיאות גיאוגרפית מופלאה המאפיינת אותו כיום, את חיבתו העזה לזהוב הזהוב הזה, את מקומו הרצוי במדרג העבודה ואת נטייתו לסיומי פואנטה.
עלעול נוסף במחברת חשף משפט נאה שראוי לו להחקק לדורות על לוח לבה של אומתנו המשתחררת מעול צורריה לאחר אלפיים שנה: "לפי דעתי ממלכת ישראל של שלמה יכלה למכור את הסוס ים למיצריים."
בפעם הבאה, מעדן מיוחד: הפסנתר. אל תחמיצו!
"כותב יקר,
שמחתי מאד לקבל את סיפורך לעיון, אולם לצערי עלי לציין שהוא אינו עומד בקריטריונים המקובלים בכתב העת שלנו. הוא קצר מדי, חסר עניין לקורא, עתיר פרטים דלי משמעות ואפס רעיון, ואינו מגיע לשום מקום מבחינה עלילתית.
כמו כן, את המילה "הגעתי" כותבים ללא י', וכך גם את המילים "מבנים" ו"נגמרה".
הייתי רוצה לומר לך שאני רואה תקווה לשיפור, אולם לצערי, איני רואה כזאת. לדעתי עליך להפסיק לכתוב, ועכשיו, כי לא ייצא ממך שום דבר.
בברכה,
ניר יניב, עוזר-עורך מטעם עצמו,
חלומות באספמיה."
(היי, כתב עת למדע בדיוני, לא ככה? מותר לדמיין מציאות חלופית?)
😀
נראה לי שכשלת בחיקוי סגנונו של ניר. העלבונות שלך מנומסים מדי.
לאא.
ניר אף פעם לא מתחיל עם עלבונות רציניים לפני שהכותב מעז להגיב על הביקורת הראשונית. רק כשהכותב מעז להגיד משהו מחוצף כמו, "אני לא מסכים איתך" או "אתה טועה" או "כן, אבל…", רק אז ניר ירשה לעצמו להגיב בהתאם.