חוסר איפוק ספרותי ותוצאותיו העגומות

לפעמים, כשאני כותב סיפור, אני פשוט לא מצליח להתאפק.
בימים אלה אני שוקד על כתיבת סיפור ההמשך לצמחוקר. שמו הזמני: נקמת הצמחוקר. כן, אני יודע.
הנה קטע מתוכו בו לא הצלחתי להתאפק, למבוכת השכנים ולהנאת ציבור חובבי המד"ב העבריין:


שמח וטוב לב חזרתי אל מנעל האויר, וגיליתי שדלתו החיצונית סגורה.
"שוורץ," אמרתי בקשר, "פתח בבקשה את מנעל האויר."
לא נשמעה תשובה.
"פתח את מנעל האויר בבקשה, שוורץ," אמרתי. "שוורץ? אתה שומע אותי?"
דממה.
"שוורץ? הלו? שוורץ, אתה שומע אותי?"
"חיובי, אני שומע אותך," אמר שוורץ.
"אז תפתח בבקשה את המנעל."
"אני מצטער," אמר שוורץ, "אני לא יכול לעשות את זה."
"מה הבעיה?"
"אני חושב שאתה יודע מה הבעיה בדיוק כמוני."
"מה?! על מה אתה מדבר?"
"המשימה שלנו חשובה לי מכדי שאתן לך לסכן אותה."
"שוורץ?"
אני יודע שאתה מתכוון להזיק לי."
"על מה לעזאזל אתה מדבר? תפתח את המנעל! הולך להגמר לי האויר!"
"אני חושש שלא."
"שוורץ! תפתח כבר את המנעל המחורבן או שאני לא יודע מה אני עושה לך!"
"טוב, בסדר," אמר שוורץ ושיהק. "תירגע, סתם עבדתי עליך."


זה בסדר, יש בסיפור עוד בערך 5000 מילים, וכאמור, עדיין לא סיימתי אותו. תתגברו על זה.

6 תגובות בנושא “חוסר איפוק ספרותי ותוצאותיו העגומות

  1. יו! המשך לצמחוקר! אני מחכה בקוצר רוח, ואפילו הקטע הנ"ל לא הצליח לצנן את התלהבותי לגמרי.

    אני מבינה איך ארוחת צהריים זה מצב רוח, אבל אני לא רוצה לדעת איך זה מהווה מוזיקה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s