חוסר איפוק ספרותי ותוצאותיו העגומות

לפעמים, כשאני כותב סיפור, אני פשוט לא מצליח להתאפק.
בימים אלה אני שוקד על כתיבת סיפור ההמשך לצמחוקר. שמו הזמני: נקמת הצמחוקר. כן, אני יודע.
הנה קטע מתוכו בו לא הצלחתי להתאפק, למבוכת השכנים ולהנאת ציבור חובבי המד"ב העבריין:

שמח וטוב לב חזרתי אל מנעל האויר, וגיליתי שדלתו החיצונית סגורה.
"שוורץ," אמרתי בקשר, "פתח בבקשה את מנעל האויר."
לא נשמעה תשובה.
"פתח את מנעל האויר בבקשה, שוורץ," אמרתי. "שוורץ? אתה שומע אותי?"
דממה.
"שוורץ? הלו? שוורץ, אתה שומע אותי?"
"חיובי, אני שומע אותך," אמר שוורץ.
"אז תפתח בבקשה את המנעל."
"אני מצטער," אמר שוורץ, "אני לא יכול לעשות את זה."
"מה הבעיה?"
"אני חושב שאתה יודע מה הבעיה בדיוק כמוני."
"מה?! על מה אתה מדבר?"
"המשימה שלנו חשובה לי מכדי שאתן לך לסכן אותה."
"שוורץ?"
אני יודע שאתה מתכוון להזיק לי."
"על מה לעזאזל אתה מדבר? תפתח את המנעל! הולך להגמר לי האויר!"
"אני חושש שלא."
"שוורץ! תפתח כבר את המנעל המחורבן או שאני לא יודע מה אני עושה לך!"
"טוב, בסדר," אמר שוורץ ושיהק. "תירגע, סתם עבדתי עליך."