(If this one pisses you off – good!. I'm pissed off meself, and am all for sharing the load.)
Never invite me to your wedding.
Never.
I don't care that you'd like to make your relationship formal. I don't give about you loving each other, or just being used to each other. The fact that you invested a shotload of money does not impress me, nor does the catering. I care not for seeing you in a wedding dress, dear – it is ugly and it makes you ugly. Your taste in music, boy, while being tolerable in small quantities, is not something I'd sacrifice my ears for a whole evening long. And above all things, I do not give a dry yesterday's rotten rat's shite for your family, which, as far as I'm concerned, should have all had every member's tongue removed at birth, so they'd be unable to make those horrible, idiotic, disgusting, pretending-not-to-be-self-centered endless speeches. Especially the grandmothers. What was the bloody holocaust for, if not to get rid of the bloody grandmothers? Fucking no-good Nazis, couldn't complete a simple task like that. German efficiency my ass. No, this is not a joke, this is how I feel. Especially after certain "today, after we returned from the war and built this country for you, our children" speeches which… but I digress.
If you're my friends, don't think that I hate you. It's just that I hate to see you doing this shit to yourself, plus, however much I like you, I want to know nothing about your family. My own is enough, and even that in limited quantities. I also don't care for your speeches, or for speeches in general. It's boring. I also don't want to hear you try in vain to describe your endless love. It makes you look – and I'm saying this as a friend – like an idiot.
Just don't invite me to the bloody thing, don't tell me about it, don't share that experience with me. Let it be over and continue with your life, and I'll keep being your friend without having to hate you for doing this thing to me.
And if you're not my friends, fuck off.
Okay. No problem. I won't. Easy, see? Although, I must admit that if I ever make real my plan of a wedding party for friends only in El Gaucho, the temptation to wave this promise will be a tough one.
And by the way, all my grandparents are dead, and without any help from the germans. Imagine that.
There there, dear. There there. You really should let all that anger out on some n00b writer or something.
Or a Trekkie!
Sorry, just ate. As much undesired as it was, I got to admit that for the moment I'm not hungry.
You're a big, fluffy bunny wunny. Aww.
Mine didn't have any speeches! Do you still hate me? My kindest apologies.
(yes, I'll get around to translating your story. I just need to get this dang seminar paper out of the way)
(puts heavy spectacles on)
Seems like you have some strong feelings on the subject of marriage.
Could this be because of your childhood?
(takes them off)
I don't think I'll ever want to get married, but if I do, I think I'd want it to be a quiet, simple affair for the formality of it all. Not for the celebration or crap like that.
Life.
who's getting married?
Ok. No invite for you! Of course, since my girlfriend may be the only person who hates weddings more than you (she doesn't attend. period), I don't foresee it coming up.
That's my boy!
איכסה!
אני שמח שלא הזמנתי אותך לחתונה שלי.
כן, גם אני לא אוהב חתונות במיוחד, או בכלל אירועים משפחתיים המוניים עם המון מוזיקה שאני לא אוהב בפול ווליום ונאומים משפחתיים (ואתה לא חווית נאומים של ממש עד שלא נכחת באירוע של גרוזינים).
מצד שני, דווקא מהחתונה שלי אני מאוד נהניתי. לא כל כך בשל המוזיקה והריקודים, אלא יותר מהעובדה שזה היה אירוע מיוחד ומרגש שציין נקודת דרך ביחסים עם אישתי, והיה כיף לחוות אותו איתה.
אבל זה כנראה משהו שאתה לא יכול להבין.
In other words, you didn't like much other people's weddings, but this didn't prevent you from subjecting your friends and relatives to your own wedding. To something which you yourself, as a guest, do not like.
In fact, you enjoyed it.
Indeed, you're right. I cannot understand this.
May all women, in that respect, be like your girlfriend. Let us abolish the bloody wedding-things once and for all!
"subjecting"?
אני לא הכרחתי אף אחד לבוא לחתונה שלי. אני "הזמנתי". למעשה, לגבי הרוב המוחלט – ההורים שלי ושל אישתי הזמינו. אני ואישתי היינו מסתפקים באירוע צנוע בהרבה ממה שיצא בפועל. אני, כאמור, לא מת על אירועים כאלה.
תתפלא, יש הרבה אנשים שבאמת נהנים מהאירועים האלה. כן כן. נהנים מהמוזיקה הרועשת ומהריקודים ומהאוכל והשתיה והאווירה של חגיגה ולפגוש את המשפחה וכולי וכולי. האירוע הזה הוא גם בשבילם.
וכמו שבאתי לאירועים של חברים ובני משפחה, אפילו אם לא נהניתי, אני מצפה מהם לבוא לשלי, אפילו אם הם לא יהנו. כי חברים זה לא רק עניין של בילוי משותף, זה גם "סבל" משותף. זה נימוס בסיסי.
So many want "a quiet, simple affair". So few get what they want.
Those things just seem to get out of hand. Especially when the family is involved.
I like weddings. Weddings are nice.
And you, my dear, did not attend the one wedding all weddings should take example from, you know, that one, so you don't really know what a wedding should be like, or why a wedding can actually be a GOOD thing.
נימוס בסיסי? אם היית בא לאירוע שלי כדי "לסבול בשקט" מתוך תחושת חובה, והיית מזמין אותי לאירוע שלך מתוך ציפיה שאני אעשה אותו דבר, הייתי רואה בזה חוצפה מופלגת ולא נימוס. אם לא בא לך לחגוג בשמחתי, אל תבוא לאירוע שלי, ואם אתה עצמך לא מרוצה מהאירוע שאתה עורך, לא יפה מצדך להזמין אותי אליו. זה שלכל ההורים שלנו יש את אותן נוירוזות לא אומר שאנחנו חייבים לשכפל אותן.
(בחיי שאתה מוצלח בלהציג את הצד שלך בויכוח בצורה הכי רעה שאפשר. אפילו לא צריך את ניר.)
אלא אם כן אני אעשה חתונה בסגנון של "פוט לוק" כמו שאני מדמיינת, עם להקת רוק (או אחרת) ומוסיקה לייב. מעבר לזה אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. האירועים האלה הם לרב (אם כי לא תמיד – בסך הכל מדובר במסיבה. רובן גרועות לפעמים יש פתאום משהו אחר) נראים כמו הפקה של סרט קולנוע שמאלצי. הכל למען המצלמה! החתן והכלה צועדים לחופה, והעיקר הוא לא להסתיר לצלם. יש תאורנים, שחקנים ראשיים, ניצבים, אחראי על הפס-קול (שיר עלייה ושיר ירידה. איזה קונספט מוזר… ולכולם יש את אותו השיר, כמה שהם לא מתאמצים…)
אבל עלי להודות שהייתי פעם אחת בחתונה שהיתה בילוי מצויין. בגינה פרטית בעין כרם. עם המון חברים. הרב ניגן בגיטרה בדרך לחופה, והאחיין שלי יידה סוכריות בחתן ובכלה שנראו די משועשעים מכל העניין. היה אוכל, אלכהוהול, ועוד כמה דברים שהס מלהזכיר, ולהקה שנגנה מוסיקת ראגיי. היה נורא כיף פשוט ובסך הכל, האירוע, תלוי לא רק במי המשפחה שלך, אלא במי החברים שלך. אז מבטיחה לא להזמין אותך, אבל איכשהו, לחתונה שלך, נראה לי שהייתי רוצה להיות מוזמנת 🙂
(חובבת טקסים, אבל חייב להיות בהם ניצוץ של הומור)
ולמה נענשתי בהכנסת רצפי מספרים שאני בקושי רואה?
אני מוחמא…
אבל לי, כמובן, אין שום כוונה להתחתן אי פעם.
ואת צודקת לחלוטין – יש חתונות, נדירות מאד, שהן כמעט בסדר גמור, כי יש המון חברים והמשפחה סותמת את הפה והחתן והכלה הם אנשים מגניבים שעושים מה שבא להם וסבתא נשארת בפינה של המשפחה, רצוי עם מחסום פה. אבל הללו הן כה נדירות עד שאני מעדיף להמנע מחתונות בכלל, כיוון שכל הסיכויים נגדי.
אח, אם רק אנשים היו מקשיבים פחות להורים ולמשפחה שלהם, איזה עולם נפלא…
אני תוהה מה המרכיב הטהור של "חתונה" בתוך הסיוט שעברת, ומה המרכיב של מסיבה משפחתית מנופחת. כלומר, האם עצם העובדה שזוג חוגג את ההחלטה לבלות את חייו יחד ולהקים משפחה, וחוגג זאת בחברת אחרים ובאופן פומבי, היא בפני עצמה משהו שנראה לך לא משהו, או שפשוט חתונה, מעצם היותה אירוע גדול מנקזת את כל הפיכסה אליה?
בעצם, כל העסק הזה בהחלט שווה חקירה. אנשים משקיעים כמויות עצומות של כסף בערב אחד, שאצל מרבית האנשים נותר בזיכרון – במקרה הטוב – כ "לא הצלחנו להגיע בזמן לחופה, אבל האוכל היה לא רע". במקרים אחרים או שפשוט לא נותר בזכרון, או שנותר בזכרון כחוויה לא נעימה. בנוסף, מי שמוזמן לחמש חתונות בשנה, כזוג, צפוי להוציא לפחות 1000 ש"ח על העניין.
סביב חתונות יש ציפיות, פנטזיות, ריבים משפחתיים, לעיתים זה מגיע לרמה של שנה שלמה בה מתבצעות בחירות על גבי בחירות כמו התאמת צבעים בין המפיות לסלסלות וכדומה. בעצם, האם יתכן שחתונה היא המבחן? כלומר, אם זוג מסוגל לעמוד בלהחליט אינספור החלטות חסרות חשיבות, לעמוד מול הוריה והוריו כ"זוג" ולא לריב עד לרמה של ביטול חתונה, אם הם יכולים לשאת את הלחץ, להתפשר על המוסיקה, ללמוד לחבב את הקרובים מהצד השני -ואולי גם מהראשון- לקחת הכל בהומור, לפחות קצת… אולי זאת ההוכחה שהם באמת יכולים להתחתן?
מסקנה – יש צורך בסימולטור חתונה, במקום הדבר האמיתי. בסוף מקבלים אישור שעברתם את תכנית חתונה רמה 2, בלי הצורך להתחתן.
יעל ג'יי. (לא יודעת כבר איך לקרוא לעצמי…)
פעם הבאה, באנגלית.
:הסוגריים לא יתבלבלו אם תשימי לפני ההודעה שלך את הקוד
(div dir="rtl" align="right")
:ובסופה את הקוד
(/div)
.רק (בשניהם) עם סוגריים משולשים במקום העגולים
סביר להניח שמרכיב המסיבה המשפחתית המנופחת הוא הגורם העיקרי לסיוט. אבל גם את ההחלטה לתת "תוקף פומבי" וטקסי למשהו שבעיני הוא מובן בעיניו, גם אותה איני מחבב.
(אתם גרים ביחד, חבר'ה, איזו מערכת יחסית חשבתם שיש לכם עד עכשיו? ואם לא גרתם ביחד… הו, אללה הכביר, אם יש משהו שאני שונא כמעט כמו חתונה, הריהו טמטום.)
רעיון הסימולטור מבריק! אני תוהה, עם זאת, אם לא כדאי לכלול בו אפשרות לפעולה כשגם בן הזוג וירטואלי…
הכל בחתונה מזעזע. הרעיון, העיקרון, הביצוע. וגם בחתונות נחמדות, והייתי באיזה 1-2 כאלה, צריך לעצום את העיניים לאיוולת, לרב, לשוביניזם, למופרכות של הרעיון. כל מי שחי בזוגיות מספר שנים מבין את חוסר התוחלת בהתחייבות פומפוזית כזו. אנשים מתאהבים וזה סבבה, אבל זה לא נשאר ככה כל החיים. הם אולי ממשיכים לאהוב ולבחור לחיות יחד, אבל הם בטח לא מרגישים כמו ביום חתונתם. והעניין הוא שרוב המזומנים יודעים את זה כי הם כבר שם, בשלב הפוסט התאהבותי, חיים בזוגיות לאו דוקא מאושרת, והם עדיין משתפים פעולה עם התרמית הגדולה ומתמוגגים מהזוג הצעיר והמאושר.
כפי שדידי כתב, אני הפסקתי להגיע לחתונות לפני שנתיים-שלוש. מי שמספיק קרוב אליי מבין ולא נעלב, ומי שלא מספיק קרוב אליי, לא באמת אכפת לי מעלבונו.
הנה הפוסט שלי בנדון:
http://www.notes.co.il/tammy/8365.asp
התגובה הזו היתה שלי, תמי.
צריך להתרגל עדין – הצטרפתי אתמול.
Will you come to my Bat-Mizva then?
And what was that with your brith?