בשבת נסענו ק. ואני לביקור בית אצל הורי אשר בק. ביאליק המעטירה, לצורך החינגה הלאומית הכרוכה ביום הולדתי וביום הולדתו של אבא, המתרחשים במקרה באותו חודש. אני לא מתלהב מאירועים משפחתיים, אם לנקוט לשנון המעטה, אבל מה ששבר אותי באמת היה הנסיעה.
כשהייתי קטן היתה לי נטיה חמודה כזו, להקיא בכל נסיעה שארכה יותר מרבע שעה (ולעתים, כדי לגוון, גם פחות). אמא, למודת נסיון, היתה דואגת להלעיט אותי בתרופות אליל כאלה ואחרות לפני כל נסיעה – משום מה היינו נוסעים הרבה – אבל לא תמיד הן היו מצליחות לדכא את היצר הספורטיבי הזה שלי. אבל להישגים הגדולים באמת בתחום הגעתי כאשר הושאלתי לדודים, שכן לא עלה בדעתה של אמא לספק להם, יחד איתי, את ערכת עבודת האלילים ההיא. כמדומני שעד היום אני שיאן המהירות העולמי בתחום "צביעת כל פנים תא הנוסעים של פיאט 127 בגוון ירקרק-גושי".
כשגדלתי ובגרתי וקיבלתי רשיון נהיגה, העניין שלי בתחום דעך. אני נוהג למרחקים ארוכים במשך שעות רבות ללא שביב של הרגשה רעה או רצון לשתף את ידידי הנוסעים בתחושותיה המדויקות של מערכת העיכול שלי, תבדל"א. אבל, מה לעשות, בימים אלה כלי התחבורה העיקרי שלי הוא ישנוני, ונסיעה של יותר ממאה קילומטרים בכלי רכב דו גלגלי עם ק. מרוחה על גבי היא לא תענוג גדול, מה עוד שבולמי הזעזועים מסרו את נשמתם לבורא עולם לפני זמן מה, ובמהלך החודש האחרון יכולתי לדעת, אם נסעתי בטעות על מטבע של חצי-שקל, האם מדובר בעץ או פלי. בקיצור – נסענו בתחבורה ציבורית.
בחיים אנ'לא נכנס יותר למונית שירות בין-עירונית. ודאי שלא לשתיים בזו אחר זו. עד שהגענו לקריות כבר הייתי ירקרק לגמרי, וק., שהלעיטה אותי במשהו לפני שיצאנו לדרך, חששה לא רק לשלומי כי אם לשלום הנאספים. גם מצב רוחי היה עכור למדי. אמנם לא עכור כפי שהפך להיות כשראיתי מה עשו הורי לדירה בה גדלתי במהלך השיפוץ האחרון שם, אך עדיין מעונן חלקית עם ממטרים פזורים.
למעשה, במשך רוב האירוע הייתי מטושטש למדי, ולאחר מכן הלכתי לישון, ממתין שיגיע הזמן ליציאת הרכבת הראשונה מהקריות בחזרה לתל אביב.
רכבת, יש לציין, עדיפה על מונית שירות מכל בחינה שהיא. עדיין, כשהגענו לתל אביב נדרש לחץ פיזי מתון מצד ק. כדי למנוע אותי מלנשק את אדמת הקודש.

אתמול הלכתי והחלפתי את בולמי הזעזועים של ישנוני. די. יש גבול.