בחודש הראשון לשנת 1991 לספירת הנוצרים העכו״ם גויס עבדכם הנאמן לצה״ל. הדבר לא מצא חן בעיני שכנינו העירקים כלל וכלל. מספר ימים לאחר מכן, לאחר כשלון המו"מ החפוז בנושא בין שתי המדינות, איימו העירקים לשלח טילים בישראל בנסיון לבטל את רוע הגזרה. הם כמעט והצליחו.
איום הטילים העירקיים היה ידוע היטב ליחידה הסודית והמובחרת אליה השתייך עבדכם. הנ״ל כללה שישים וארבעה מומחים לכל דבר ועניין תחת השמש, אשר מטעמי סודיות נודעו בשם "טירונים" במסגרת מה שכונה "מחלקה א', טירונות כ"מ 01, בה"ד 4". ראשי התיבות כ״מ, לצערם של כמה ממפקדינו, אין משמעם ״כוח מובחר״, כי אם ״כושר מוגבל״.
מתוך אותה נבחרת, כחמישה עשר אישים, בהם עבדכם, לקו בחוליים פעוטים כגון אסתמה, ליקויי שמיעה וראיה, רפיסות שרירים כללית ובעיות מעיים. שאר הכוח לא לקה בדבר למעט עניינים שבנפש, שבאו לידי ביטוי בצריכת גלולות שונות ומשונות במינונים אשר כמעט לא סתרו את ההגיון ואת הטעם הטוב.
היהודי ז', המובחר שבמובחרים אלה, היה בוגר פנימיה צבאית דתית של חיל התותחנים, עטוי כיפה וזקן. את זקנו, כך נשבע קבל עם ועדה, לא יגלח לעולם, שכן אין הוא שם את מבטחו במסיכות אב"כ בזויות כי אם בבורא עולם. שבועה אמיצה זו נקטעה באבה על ידי צפירת האזעקה הראשונה. ואכן, שניות מספר לאחר מכן הגיח החייל האמיץ ז' מנבכי השירותים כשהוא מגולח למשעי ועטוי מסיכה לתפארת מדינת ישראל וגרורותיה.
מצב רוחו לא השתפר כלל כשנודע לו שהיתה זו צפירת ניסוי.
כיוון שכך, החליט ז' לעשות מעשה ולארגן תפילה קבוצתית לשלום מדינת ישראל, ובייחוד האזרחים המסכנים שמחוץ לגבולותיו הבטוחים של בה"ד 4 ובשל כך חשופים להתקפות טילים מרושעות, הם ונשותיהם, טפם וצאנם. שאר גיבורי התהילה אימצו את הרעיון כמוצאי שלל רב, ורק עבדכם הנאמן נפקד, שכן מצא לו עיסוק מבדר בפירוק ה-M16 שקיבל זה עתה לרכיביו הקטנים ביותר וכעת התחבט כיצד להרכיבו מחדש.
קולונל ז', שהבחין בהיעדרות חשודה זו, נכנס אל הקסרקטין וניסה להכניס מעט בינה בקדקודו הנוקשה של המשתמט, אך לשווא. גם חמישה אזכורים רצופים של א' אלוהינו א' אחד לא הזיזו את ע' הנאמן ממיטתו כמלוא הנימה, אם כי הוא לא סירב במפורש. "כן, כן," אמר, "אני תיכף בא. אל תדאג. באמת. אני איתך. טפנו וצאננו? זה אני. לכו תתפללו, אני כבר מגיע." הוא לא טרח להביט בבן שיחו – בדיוק היה עסוק במכמניו של מכלול הירי.
לאחר כמה דקות סיים עבדכם את מלאכת הרכבת הרובה והשתלשל מטה ממיטתו, מתוך רצון תמים ללכת לשק"ם או לכל מקום אחר בו לא נערכת כרגע תפילה המונית לשלום נשים, טף וצאן בעורף האויב או בכלל. תכנית יפה זו סוכלה מיד בגופו של ז' הרותח מכעס, וליתר דיוק בקנה רובהו, שננעץ הישר בבטנו של עבדכם.
הרובה היה טעון, ובו מחסנית מלאה. הנצרה היתה על אוטומט.
"כופר!" שאג ז', וזו היתה בערך המילה המובנת האחרונה שהשמיע לפני שלחץ על ההדק.
דבר לא קרה. קפטן ז' הנועז שכח לדרוך את הנשק. שני הניצים עמדו במקומם, קנה הרובה בבטנו של האחד, וההדק משמיע "קליק" עצוב שוב ושוב, ופרצופו של השני הולך ומתכרכם. כל זאת במשך כחמש שניות שנראו לו, לעבדכם, כנצח. ואז הוא התעשת, אחז בקנה הרובה והסיט אותו הצידה, צעד לאחור, והביע את רגשותיו בדיוק ובתמצות באמצעות בעיטת פנדל איומה של נעל צבאית במידה 43 מהדור הישן – ברזל מקדימה – הישר באשוחיו של הגנרל.
זעקתו האיומה של ז׳ היתה חזקה יותר מצפירת האזעקה. הוא התמוטט, קצף על שפתיו ושירת הסירנות בפיו, ובכך חיסל סופית כל סיכוי לתפילה קבוצתית או אחרת באותו יום. לאחר מכן, כששאל עבדכם בתמימות את חברי האמת של ז׳ מדוע אין הם מארגנים תפילה קבוצתית לשלומו – הבחור בילה כמה ימים במרפאה – נענה בשתיקה רועמת.
וכך נכשלה המזימה העירקית למנוע מצה"ל את שירותיו הטובים של עבדכם.
כלומר, המזימה הראשונה.