לפני כשבועיים קיבלה אמי הודעה כי דבר דואר רשום כלשהו המיועד אלי מצא את דרכו אל סניף הדואר הקרוב אליה. ביקשתי ממנה להתעלם מכך – מי שמחפש אותי אצל הורי אינו ראוי למצוא אותי. כיוון שכך, היא הלכה ובדקה במה דברים אמורים, ולא עברו ארבעה עשר ימים עד שהודיעתני כי קיבלתי הזמנה לדין. עם קבלת הנ״ל הסתבר לי כי מדובר בתביעה הקשורה להתנגשות בין שתי מכוניות שהתרחשה בספטמבר 2004, כי אני הנהג הנאשם, וכי בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה אמור לדון בעניין בסוף אפריל. עד כאן טוב ויפה, אך עובדה אחת לא לקח בית המשפט הנכבד בחשבון: אין לי מכונית.
בכלל. אפילו לא קצת.
גם בספטמבר 2004 לא היתה לי.
שלחתי פקס לבית המשפט ובו הודעה על מצב זה של העניינים. בינתיים, על מנת לרדת לחקרו של המקרה, התקשרתי אל התובעת, פלונית גב' ס., ושטחתי טענותי גם בפניה.
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"לגמרי."
"אבל אתה נ. י.!"
"אבל אולי יש עוד מישהו שזה שמו."
"אבל אתה תבעת אותי! בגלל זה אני תובעת אותך!"
"לא. מישהו אחר תבע אותך. אני לא קשור לזה."
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"האמיני לי, הייתי יודע."
״אולי נהגת באוטו של חבר?״
״לא.״
"אולי שכרת אוטו?"
״לא.״
״אולי…״
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה, והיא נתנה לי את מספר הטלפון של סוכן הביטוח שלה, המנהל את התביעה. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה קרה.
"הבנתי," הוא אמר. "שמע, אני בדיוק לוקח את הילד מהגן…"
"אני מבין את זה," אמרתי, "אם כי קשה לי מעט להזדהות עם רגשותיך בעניין, כיוון שאתה תובע אותי."
"אבל תבעת אותה!"
"לא," אמרתי. "זה לא אני הייתי. ובכלל אין לי אוטו."
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"עכשיו כשאתה שואל, פתאום אני נזכר – שלא. ממש לא."
"אולי נהגת באוטו של חבר?"
"לא."
"אולי שכרת אוטו?"
"לא."
"נתנו לך אוטו?"
"לא."
"אז איך נהגת באוטו?"
"אין לי אוטו! אין! זה לא אני! אין! אוטו, אני, אין! אני, אין, אוטו! ניין! נייט! נוֹ אוטו! נאדה! מפיש! דר איז נו סייארה אין דה האוס!"
שתיקה.
"אז למה תבעת אותה?"
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע גם אותו, והוא הבטיח ליישר את ההדורים. כעת אני מחכה לתשובת בית המשפט.
כשאני אתפוס את הנ.י. האחר הזה, המתחזה הארור, אני הולך לשנות לו את הצורה.
ואת השם.
.