סו ג'וק, הפלא הקוריאני.
מוסיקה מקודשת, יוגה וצ'אנטינג.
טקס טיהור אינדיאני.
ועוד כהנה וכהנה.
ואנוכי.
ביום שישי הבא עלינו לטובה ימצא כבודי את עצמו מופיע, בתפקיד פס-הקול הווקאלי של קבוצת המחול של אילנית תדמור, בפסטיבל סגול. כדאי לעיין בתוכניה. היא מרתקת. כבר הופעתי בכמה פסטיבלים דומים בעבר, אבל דברים כאלה לא זכורים לי. ואולי פשוט לא עיינתי בתוכניות שלהם.
קל מאד לעשות צחוק מהאנשים האלה, אני יודע. אבל עם זאת, גם כמי שלא ממש מאמין בטנטרות תת-מימיות ובשאמאנים מעופפים, אני חייב להודות שמדובר בסוג הקהל הטוב ביותר בו נתקלתי. כשאתה מופיע במועדון בתל אביב, גם אם הלהקה שלך היא סוף העולם ואשתו (ותאמינו לי, הייתי חבר בכמה סופי עולם ונשותיהם), הקהל יהיה מסויג משהו. אני לא מדבר על הסצנה העצובה של הלהקות המתחילות, נגינה בינונית במקרה הטוב אל מול קהל אדיש ובחורה אחת רוקדת, כיוון שהיא חברתו של הסולן, או של הבסיסט, או, רחמנא לצלן, של שניהם. אני מדבר על הסצנה העצובה של הלהקות הטובות (קשה להאמין, אבל לא רק אלה שלי) שמבצעות דברים מדהימים ומטורפים אבל הקהל לא מבין, כי זה לא נשמע כמו חיקוי פינק פלויד או כמו עברי לידר. אם ג'ימי הנדריקס היה נולד בתל אביב, אף אחד לא היה שומע עליו, המסכן, ובמקרה הטוב הוא היה מוצא את עצמו מנגן בהרכב של "כוכב נולד".
לעומת זאת, בפסטיבלים האלה הקהל מגיב בצורה מדהימה. ראשית, כשאתה מופיע, אתה מוקד תשומת הלב. אתה ולא הצ'יפס, אתה ולא השדיים של הבחורה שיושבת בשולחן משמאל. כשאתה עושה משהו מרגש, האנשים בקהל מגיבים, זזים, מתרגשים. לא תמיד רואים את זה, וודאי שלא שומעים את זה, אבל מרגישים את זה היטב. אין לי מושג איך. אפשר לשמוע את זה גם במחיאות הכפיים בסוף, או באלה שבאות באמצע, כשלא ציפית להן וכשהקהל לא יכול להתאפק. אתה יודע שמי שמריע לך לא עושה זאת כי הוא מכיר אותך או מתוך נימוס. גם את זה אפשר להרגיש. ובסוף ההופעה, כשאנשים לא מוכרים באים לספר לך, עם אור בעיניים, כמה הם נהנו.
אני מת על זה.
אז נכון, הם מאמינים בערימות של דברים מבדרים בצורה יוצאת דופן, אבל הם הקהל הכי פתוח והכי טוב שאפשר לבקש. אנ'לא צריך יותר.
תגיד, ניר, אתה בטוח שתדע לזהות את הפסטיבל כשתגיע אליו, ולא תחשוב בטעות, נניח, שהגעת לפסטיבל כתום-אדמדם?
זה בסדר, נתנו לי מפה וסימנו את המקום בעיגול. אדום, כך אומרים לי.
הממ.
עכשיו אני כבר לא בטוח שזה העיגול הנכון.