היתה זו אהבה ממבט ראשון. התאהבתי בה נואשות ברגע שראיתיה לראשונה, ומעולם לא התחרטתי על כך. כמעט. רק פעם אחת ניתנה לי הזדמנות להתחרט על כך שלבי נתון לה, למודעת הפרסומת של מאמא עוף.

הדבר היה לפני שנים רבות, בעודי עלם רך אך נוקשה. קסמו לי מאד עמידתו היציבה של התרנגול אשר במודעה, חיוכו העליז וכנפו המאשרת לאמור, "תרנגולת זו המוצעת לך כאן היא מן המשובחות – בדקתי את זה בעצמי, אם אתה מבין למה אני מתכוון, גבר!"
גם השם היה חביב עלי, אם כי לא הבנתי מדוע, לנוכח מינו של הגבר, לא קראו למותג "פאפא עוף", מה שהיה יכול להוות יתרון שיווקי, כיוון שרוב הגברים החסונים באמת, קהל היעד הברור של המוצר, נוטים להזדהוּת יתרה עם מאפיונרים למיניהם. ניתן היה אף להעצים את ההשפעה על ידי הלבשת השכוי בחליפה איטלקית חמורת סבר ומתן אקדח מעלה עשן בידו, ואולי הגיע הזמן שמישהו במחלקת השווק ישקול זאת ברצינות. אבל אני סוטה מהנושא.
חיבתי אל בעל הכרבולת לא ידעה גבולות. האולפן שלי, שהיה בחיתוליו באותם ימים, רופד, לחרדתם הרבה של המוסיקאים שנאלצו לשהות בו, בעטיפותיהן הצבעוניות של אריזות מאמא עוף. המקרר הישן שלי, שעד אז הכיל חמישה בקבוקי מים מינרליים, צנצנת חרדל דיזו'ן ותו לא, נמלא שאריות עוף מכורסמות, וכמדומני שבדיוק בתקופה זו קניתי את תנור המיקרוגל שלי. ואז, עת לוח השנה טען כי הקיץ החל לפנות את מקומו לסתיו, מלאו לוחות המודעות של תל אביב המעטירה אינספור כרזות זולות להופעתה הבאה של הלהקה בה הייתי חבר, בהן, לזוועתם של שאר הנגנים, ניתן הדגש העיקרי לחיוכו הכובש של הקוקוריקו.
ויום אחד, שלא היה שונה במאומה מכל הימים שלפניו, ואשר עקב כך לא דמה להם כלל, גברו עלי רגשותי וניסיתי, בסופו של מסע הקניות החצי-שנתי שלי בסופרמרקט, לקחת איתי הביתה כרזה ענקית של מאמא עוף.
ונתפסתי.

ומאז אהבתנו אפלטונית.