ביום רביעי האחרון הופענו, אילנית תדמור ורקדניה ואנוכי, בסטודיו החדש שלה. כרגיל, לא היה לי מושג במה מדובר ומי בדיוק ירקוד ומה בדיוק נעשה ומהיכן יבוא הקהל. גם כשהגעתי לשם לא נענו שתי השאלות הראשונות, ואילו בעניין האחרונה הובהר לי שמדובר בתלמידי בית ספר זה או אחר, תלמידים בכיתות ז'-ט'.
התשובה הזו לא הרגיעה אותי כלל. ילדים בגילאים האלה, אם זכרוני אינו מטעני, נמצאים בדיוק בתחילת תהליך גילוי הסרקאזם, וגם עודף טאקט אינו נמנה על תכונותיהם. חששתי מאד שהולך להיות פה ברוך רציני.
החשש התעצם אפילו יותר כשגל עמום של רעש התנפץ אל חופי הסטודיו ולווה בכניסתה של המורה המארגנת, שסיפרה לנו שאפרוחיה נמצאים בסופו של יום ארוך וקשה במיוחד. סבלנות, כמדומני, גם היא אינה תכונה נפוצה אצל בני עשרה, אם כי אני מודה בבושה שגם לא אצלי. והנה נכנסו פנימה האובייקטים עצמם – שבעים ומשהו תלמידי מגמת מחול. וליתר דיוק – בערך שני תלמידים ושבעים ומשהו תלמידות.
למה לא הלכתי ללמוד מחול כשהייתי נער? למה?
טוב, בעיקר כי הייתי ועודני עצלן מזעזע, ובנות לא ממש עניינו אותי אז. שמישהו יזכיר לי, יום אחד, לכתוב כאן את הסיפור היפה אך המכמיר על ניר הצעיר והדיווה נטולת האביר.
איפה הייתי?
אם כן, שבעים ומשהו מהנ"ל, בקול תרועה וששון, נכנסו לסטודיו והתיישבו לי על המגבר. כמעט. חלק מהן. בערך עשר. כל נסיונותי להרחיק אותן משם עלו בתוהו. אפילו החיוך עם השיניים לא עזר.
בינתיים החלה ההופעה, שהיתה למעשה הרצאה משולבת בהדגמות אלתור במחול ובמוזיקה, כולל קטע קצר בו אני מסביר איך אני הופך לתזמורת של איש אחד בלי לקום מהכסא ובלי ידיים.
יכול להיות שהמבנה של הסטודיו גרם לכך, או אולי הזכרון שלי כבר לא חד כמו פעם, אבל אני בוחר להתעלם מכך ולהתמקד באמת הסובייקטיבית העירומה: בחיים לא מחאו לי כפיים ככה.
לאחר שהסתיימה ההופעה עטו עלינו התלמידות, לחצו את ידינו, הצטלמו אתנו, ואז נאספו בקושי מסוים על ידי רועתן במטרה לקבצן אל האוטובוס שיסיע אותן הביתה. אני, שסיימתי לארוז את הציוד בינתיים, העמסתי אותו על גבי וירדתי למטה, בדרך אל האופנוע. למטה, אל אולם המבוא של הבניין, בו המתינו כעת שבעים ומשהו תלמידות כצאן להסעה. ואז, בעודי עומד ומהסס על המדרגה האחרונה אל מול ים התספורות והאימוניות הזה, הבחינה בי אחת מהן.
ראיתם פעם סצנה של "אלביס עוזב את הבניין"?
אז ככה.אני תוהה האם המיזנתרופיה שלי בסכנה.