הפובליציסט

כמדומני, ואולי אני טועה, שאני פובליציסט המדע הבדיוני הראשון בארץ. היום, כשהכנסתי קצת סדר בבלגן המסמכים המאוחסנים במחשב הכתיבה שלי, הבנתי פתאום כמה Non-Fiction כתבתי.
בשנת 1997 התחלתי לכתוב טור אישי בשם "ניר הזועם בדרכים", שעסק בחייו ודיעותיו של חובב מדע בדיוני ממוצע (פחות-אבל-כואב) והופיע בכתב העת המימד העשירי. זה היה גליונו הרביעי של כתב העת. העורך היה אבנר פרידמן, ילד בן שש-עשרה, בסיוע ראשון מתרגמי ועורכי המד"ב בארץ, עמוס גפן ז"ל. אני עצמי הייתי בן עשרים וחמש, ועשיתי כמיטב יכולתי להתנהג כמו בן שבע – עלבתי בכל מה שזז, וגם במה שלא. ממש, עכשיו כשאני חושב על זה, כמו היום. הטור עבר תהפוכות רבות, וכמוהו כתב העת. דותן דימט, שהיה הראשון לכתוב תגובת מחאה נזעמת כנגד הטור, הפך להיות איש סודי בכל הנוגע לכתיבתו, לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד העורך הראשי של כתב העת. הקמתי כתב עת מקוון והפכתי לעורך הראשי שלו בעודי חבר מערכת במימד; ק' הופיעה בחיי, ובעקבות זאת גם בטור; התחלתי לכתוב סיפורי מד"ב ביתר שאת, צברתי אותם לאט לאט, לקראת הוצאת הספר שלי, שאכן יצא לאור בסופו של דבר. חלק מהטורים התבססו על מקרים אמיתיים, חלקם היו ביקורות ספרים, חלקם סיפורי מד"ב או פנטסיה של ממש. בשלב מסוים, למשך שלושה גליונות, היתה אפילו גרסת קומיקס.
כשקיבצתי, היום, את כל הטורים למסמך אחד, ספרתי את המילים. בערך עשרים ושבע אלף מילים. שלושים אלף, אם כוללים את התסריט של הקומיקס. למי שזה לא אומר לו הרבה – יותר ממאה עמודי Word.
וזה לא הטור היחיד שכתבתי.
בשנת 2002, בגליון הרביעי של חלומות באספמיה (הרי לכם תבנית חוזרת), הופיע לראשונה טור חדש שלי, "המראה העקומה" שמו. הוא נועד להראות לכותבי מדע בדיוני, ובכלל, כיצד לא כותבים. כל טור בנוי מסיפור קצרצר מטופש להחריד ומהסבר קצר הבא בעקבותיו. זה אחד מסוגי הכתיבה המהנים ביותר, למעט, אולי, כשיש דדליין רצחני. כשקיבצתי את כל הטורים, כולל אלה שלא פורסמו מסיבות שונות (העיקרית בהן היא "זה נורא מדי! הצילו!") למסמך אחד, נספרו יותר מ-8000 מילה – כעשרים ושישה עמודי Word. לא המון, אבל גם לא מעט, בהתחשב באורכם הקצר של הטורים ובעובדה שמאז החל הטור להופיע ראו אור רק 11 גליונות של כתב העת.
אם נוסיף לכל זה את המאמרים והביקורות שכתבתי – בסביבות 11,000 מילה, ואני לא בטוח שמצאתי את כולם – נקבל מספר מילים כולל של כארבעים ותשע אלף מילים.
כלומר, בערך אורכו של אוסף הסיפורים שלי, הספר שלי.
די מדהים, כשאני חושב על זה. במשך שנים ספרתי כמה מילים כוללים כל הסיפורים שלי יחדיו, כדי לראות מתי ניתן יהיה להוציא אותם לאור, ולא עלה בדעתי לספור את השאר.
ועכשיו נשאלת השאלה – מה לעשות בכל זה?

6 תגובות בנושא “הפובליציסט

  1. <לוקחת בהשאלה את המטרונום של גרומיט> אם כבר מדברים על דדליין…

    ואני כבר אמרתי לך מה לעשות. תאסוף עוד טורי מראה עקומה, וכשיהיה לך מספיק חומר, תקבץ אותם בספר… יעבוד הכי טוב, כמובן, אם תעשה את זה אחרי שתפרסם כבר שלושה ספרים לפחות ותתפרסם בכל רחבי הארץ.

    אהבתי

  2. אני תוצר של ניסוי מיוחד בדחיסת מתיקות! בדור הקודם, בן אדם עם כמות המתיקות שלי היה שוקל 110 ק"ג לפחות.

    אהבתי

  3. אז בסך הכל כתבת 100,000 מלה?

    זה אפילו לא מתחיל להתקרב לכמות המלים שמאוחסנות אצלי על המחשב. כמובן, רובן לא שוות הרבה…

    אהבתי

  4. רגע, בן אדם באיזה גובה? אני רוצה לחשב בכמה מתיקות באמת מדובר, בהנחה שבדור הקודם השתמשו רק בגלוקוז או סוכר פשוט.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s