ויהי היום, ומצאתי אצל בית הורי ספר שקראתי בילדותי, ומחברו חיים נחמן ביאליק ושמו 'ויהי היום'. כותרת המשנה: "דִּבְרֵי אַגָּדָה כְּתוּבִים בִּידֵי חַיִּים נַחְמָן בְּיִאלִיק". סיפור אחד מתוכו תפס את עיני מיד: 'שׁוֹר אָבוּס וַאֲרֻחַת יָרָק'. השם עצמו מרמז מעט על הבאות, כמובן, ומבהיר מדוע מישהו כמוני ימצא עניין בסיפור, אך הוא לא מכין את הקורא התמים כלל למלוא עצמת הטקסט ומשמניו.
תקציר הפרקים הקודמים: שלמה המלך מסולק מכסאו על ידי אשמדאי, הלובש את דמותו ושולט בשמו, ומושלך אל אֶרֶץ גְּזֵרָה. הוא הופך לקבצן נודד ומשוטט כה וכה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מכריז "אֲנִי שְׁלֹמה מֶלֶך הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם". התנהגות מחוכמת זו משעשעת מאד את המקומיים, כמובן. יום אחד, בדיוק כאשר האספסוף נהנה במיוחד, מופיע טַבָּח אֶחָד בָּרִיא וּמְרֻטֲפָשׁ, כְּפַר נַגָּח לְמַרְאֶה, כְּבַד-פֶּדֶר, חֲזַק-מַפְרֶקֶת וּנְחוּשׁ-מֵצַח, כֻּלוֹ מוּצָק אֶחָד – עֶשֶׁת חֵלֶב, ואומר, "מַה-לָּכֶם, בֵּיצֵי-כִינִים, חָרְאֵי-זְבוּבִים, צְפִיעֵי-יַבְחוּשִׁים, כִּי חֲבַרְתֶּם עַל הֵלֶך מִסְכֵּן!" – מזכיר לי את ימי ילדותי הרחוקים, האמת, אם כי דוקא צפיעים לא היו אצלנו.
על כל פנים, הטבח פונה לשלמה עצמו ואומר לו, "אָכֵן חַיָּה כִלְבָבִי אַתָּה, אָחִי, זַרְזִיר מָתְנַיִם, וּלְךָ יָאֲתָה הַמְּלוּכָה; וְאוּלָם רוֹאֶה אֲנִי בְךָ כִּי צָמַקְתָּ מְעָט בַּדֶּרֶךְ וְהִנְּךָ טָעוּן אֲבִיסָה. בְּטַח בִּי, עוֹֹד הַיּוֹם עַל אֲבוּסִי תַעֲמֹד וּבִטְנְךָ לֹא תֶחְסָר. לִבִּי לִמְלָכִים וְלִבְלוֹאֵי מְלָכִים מֵאָז, וְעַתָּה כְּבוֹא לְיָדִי אֶחָד מֵהֶם, הַאֶפְטְרֶנוּ בְּלִי מִסְפּוֹא? צַלְעָתִי כְּשָׁמְעָתָהּ תְּכַרְסְמֵנִי חַיִּים. אֶת-עַצְמוֹתַי תְּגָרֵם. אַחַת עַל כֵּן אָמַרְתִּי: עָקוּד כְּעֵגֶל אֶל שֻׁלְחָנִי עַל כַּפַּיִם אֶשָּׂאֶךָ. יָדַעְתִּי כִּי לֹא תִנָּחֵם. הַלְעֵט נַלְעִיטְךָ כִּמְרִיא בָשָׁן. וּמִמִּשְׁמַנֵּי הַמַּעֲדַנִּים. כְּמִשְׁפַּט הַמְּלָכִים יֵעָשֶׂה לָךְ: שָׁלֹש לְשׁוֹנוֹת תְּמִימוֹת בְּחַרְדָּל. אַל תִּרְאֵנִי שֶׁאֲנִי טַבָּח. בַּעַל בְּעַמַּי אָנֹכִי, וּנְוַת בֵּיתִי, יְדַשּׁנֶהָ אֱלֹהִים, אֵין כָּמוֹהָ מֵיטִיבָה פַטֵּם. יְחִידָה בְדוֹרָהּ, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ. לִפְנֵי מְלָכִים תִּתְיַצָּב. טַבַּחַת בַּת טַבָּחִים עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת. סוֹף דָּבָר, הַלַּהַג לָמָּה? שָׂא כְרָעַיִם וָמוּשׁ. עוֹדְךָ מִתְמַהְמֵהַּ? יַעַרְפֵנִי קוֹפִיץ אִם תֶּחֱמַק מִיָּדִי. בְּגַרְגַּרְתְּךָ אֶסְחָבֶךָ."
וכך הוא אכן עושה. בחור כלבבי.
הנה עוד ציטוט או שניים, למען שעשע לב העם העבריין:
"קוֹנְעָתִי, בֹּאִי וּרְאִי וְיַעֲלֹז טַבּוּרֵךְ! לִוְיָתָן הַעֱלֵיתִי לָךְ. אוֹרֵחַ בָּאוֹרְחִים. אֲחַשְׁתְּרָן מִבְּנֵי הָרַמָּכִים. מֶלֶך מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. הֶחָלְמוּ אֲבוֹתַיִךְ הַשִּׁכּוֹרִים, תִּנְדֹּף צַחֲנָתָם לְדוֹר דּוֹרִים, כִּי בְצֵל קוֹרַת חֲתָנָם תִּסְתּוֹפֵף חַיַּת קָנֶה אֲשֶר כָּזֹאת?"
"מִי פֶתִי לֹא יֶאֱהַב שֶׁתִי? בְּאֶפֶס כּוֹס לֹא יִטְעַם לָעוֹס – הַאֵין זֹאת, אִישִׁי הֵלֶךְ בֶּן-מֶלֶך?"
וְהַטַּבָּח, וְאַחֲרָיו הָאוֹרֵחַ, אִישׁ כַּף-עוֹפַרְתּוֹ בְיָדוֹ, שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָּם וַיְנַעֲרוּ אֶת-הַמְּצוּלָה הָרוֹתַחַת, אוֹתָהּ וְאֶת-כָּל-מְלוֹאָהּ, מִבֶּטֶן הַמְּצוּלָה, מִתַּחַת לְצִחְצוּחֵי שַׁמְנוּנִית צְהֻבִּים, הַצָּפִים עַל פָּנֶיהָ, עֲגֻלִּים וּרְחָבִים, כְּרַפְסוֹדוֹת עַל-פְּנֵי רַחֲבֵי נָהָר, נִגְלֹה נִגְלָה בְלִיל כִּלְאָיִם, תַּעֲרֹבֶת גֶּרֶשׁ וְרִיפוֹת וָפוֹל מְבֻשּׁלִים וּשְׁלוּקִים יַחַד בִּמְלִילֵי בָצֵק וּמְדֻשּׁנִים לָרֹב בְּבִדְלֵי אֱלָל וּבְתִלְתּוּלֵי מֵעַיִם וָקֶרֶב וּבְגַרְגְּרוֹת תַּרְנְגוֹלִים וְקֻרְקִבְנֵיהֶם; וּמִלֵב הַמְּצוּלָה בִּצְבֵּץ וַיֵּצֵא, כְּאִי קָטָן, זֶפֶק מְמֻלָּא כָּל-טוּב, תַּאֲוַת נָפֶשׁ. אֶל הָאִי הַקָּטֹן הַזֶּה חָתַר עַתָּה הַטַּבָּח בְּתַרְוָדוֹ, וּכְכָל אֲשֶׁר הוֹסִיף הַזֶּפֶק הַנֶּהְדָּר לְהֵחָשֵׂף, בְּהִדָּלוֹת הַגְּמַאי מִסָּבִיב לוֹ, כֵּן נִפְתּוּ עָלָיו עֵינֵי הַטַּבָּח וְלִבּוֹ.האם גם אתם כבר משתוקקים לארוחת צהריים?
תקציר הפרקים הקודמים: שלמה המלך מסולק מכסאו על ידי אשמדאי, הלובש את דמותו ושולט בשמו, ומושלך אל אֶרֶץ גְּזֵרָה. הוא הופך לקבצן נודד ומשוטט כה וכה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מכריז "אֲנִי שְׁלֹמה מֶלֶך הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם". התנהגות מחוכמת זו משעשעת מאד את המקומיים, כמובן. יום אחד, בדיוק כאשר האספסוף נהנה במיוחד, מופיע טַבָּח אֶחָד בָּרִיא וּמְרֻטֲפָשׁ, כְּפַר נַגָּח לְמַרְאֶה, כְּבַד-פֶּדֶר, חֲזַק-מַפְרֶקֶת וּנְחוּשׁ-מֵצַח, כֻּלוֹ מוּצָק אֶחָד – עֶשֶׁת חֵלֶב, ואומר, "מַה-לָּכֶם, בֵּיצֵי-כִינִים, חָרְאֵי-זְבוּבִים, צְפִיעֵי-יַבְחוּשִׁים, כִּי חֲבַרְתֶּם עַל הֵלֶך מִסְכֵּן!" – מזכיר לי את ימי ילדותי הרחוקים, האמת, אם כי דוקא צפיעים לא היו אצלנו.
על כל פנים, הטבח פונה לשלמה עצמו ואומר לו, "אָכֵן חַיָּה כִלְבָבִי אַתָּה, אָחִי, זַרְזִיר מָתְנַיִם, וּלְךָ יָאֲתָה הַמְּלוּכָה; וְאוּלָם רוֹאֶה אֲנִי בְךָ כִּי צָמַקְתָּ מְעָט בַּדֶּרֶךְ וְהִנְּךָ טָעוּן אֲבִיסָה. בְּטַח בִּי, עוֹֹד הַיּוֹם עַל אֲבוּסִי תַעֲמֹד וּבִטְנְךָ לֹא תֶחְסָר. לִבִּי לִמְלָכִים וְלִבְלוֹאֵי מְלָכִים מֵאָז, וְעַתָּה כְּבוֹא לְיָדִי אֶחָד מֵהֶם, הַאֶפְטְרֶנוּ בְּלִי מִסְפּוֹא? צַלְעָתִי כְּשָׁמְעָתָהּ תְּכַרְסְמֵנִי חַיִּים. אֶת-עַצְמוֹתַי תְּגָרֵם. אַחַת עַל כֵּן אָמַרְתִּי: עָקוּד כְּעֵגֶל אֶל שֻׁלְחָנִי עַל כַּפַּיִם אֶשָּׂאֶךָ. יָדַעְתִּי כִּי לֹא תִנָּחֵם. הַלְעֵט נַלְעִיטְךָ כִּמְרִיא בָשָׁן. וּמִמִּשְׁמַנֵּי הַמַּעֲדַנִּים. כְּמִשְׁפַּט הַמְּלָכִים יֵעָשֶׂה לָךְ: שָׁלֹש לְשׁוֹנוֹת תְּמִימוֹת בְּחַרְדָּל. אַל תִּרְאֵנִי שֶׁאֲנִי טַבָּח. בַּעַל בְּעַמַּי אָנֹכִי, וּנְוַת בֵּיתִי, יְדַשּׁנֶהָ אֱלֹהִים, אֵין כָּמוֹהָ מֵיטִיבָה פַטֵּם. יְחִידָה בְדוֹרָהּ, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ. לִפְנֵי מְלָכִים תִּתְיַצָּב. טַבַּחַת בַּת טַבָּחִים עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת. סוֹף דָּבָר, הַלַּהַג לָמָּה? שָׂא כְרָעַיִם וָמוּשׁ. עוֹדְךָ מִתְמַהְמֵהַּ? יַעַרְפֵנִי קוֹפִיץ אִם תֶּחֱמַק מִיָּדִי. בְּגַרְגַּרְתְּךָ אֶסְחָבֶךָ."
וכך הוא אכן עושה. בחור כלבבי.
הנה עוד ציטוט או שניים, למען שעשע לב העם העבריין:
"קוֹנְעָתִי, בֹּאִי וּרְאִי וְיַעֲלֹז טַבּוּרֵךְ! לִוְיָתָן הַעֱלֵיתִי לָךְ. אוֹרֵחַ בָּאוֹרְחִים. אֲחַשְׁתְּרָן מִבְּנֵי הָרַמָּכִים. מֶלֶך מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. הֶחָלְמוּ אֲבוֹתַיִךְ הַשִּׁכּוֹרִים, תִּנְדֹּף צַחֲנָתָם לְדוֹר דּוֹרִים, כִּי בְצֵל קוֹרַת חֲתָנָם תִּסְתּוֹפֵף חַיַּת קָנֶה אֲשֶר כָּזֹאת?"
"מִי פֶתִי לֹא יֶאֱהַב שֶׁתִי? בְּאֶפֶס כּוֹס לֹא יִטְעַם לָעוֹס – הַאֵין זֹאת, אִישִׁי הֵלֶךְ בֶּן-מֶלֶך?"
וְהַטַּבָּח, וְאַחֲרָיו הָאוֹרֵחַ, אִישׁ כַּף-עוֹפַרְתּוֹ בְיָדוֹ, שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָּם וַיְנַעֲרוּ אֶת-הַמְּצוּלָה הָרוֹתַחַת, אוֹתָהּ וְאֶת-כָּל-מְלוֹאָהּ, מִבֶּטֶן הַמְּצוּלָה, מִתַּחַת לְצִחְצוּחֵי שַׁמְנוּנִית צְהֻבִּים, הַצָּפִים עַל פָּנֶיהָ, עֲגֻלִּים וּרְחָבִים, כְּרַפְסוֹדוֹת עַל-פְּנֵי רַחֲבֵי נָהָר, נִגְלֹה נִגְלָה בְלִיל כִּלְאָיִם, תַּעֲרֹבֶת גֶּרֶשׁ וְרִיפוֹת וָפוֹל מְבֻשּׁלִים וּשְׁלוּקִים יַחַד בִּמְלִילֵי בָצֵק וּמְדֻשּׁנִים לָרֹב בְּבִדְלֵי אֱלָל וּבְתִלְתּוּלֵי מֵעַיִם וָקֶרֶב וּבְגַרְגְּרוֹת תַּרְנְגוֹלִים וְקֻרְקִבְנֵיהֶם; וּמִלֵב הַמְּצוּלָה בִּצְבֵּץ וַיֵּצֵא, כְּאִי קָטָן, זֶפֶק מְמֻלָּא כָּל-טוּב, תַּאֲוַת נָפֶשׁ. אֶל הָאִי הַקָּטֹן הַזֶּה חָתַר עַתָּה הַטַּבָּח בְּתַרְוָדוֹ, וּכְכָל אֲשֶׁר הוֹסִיף הַזֶּפֶק הַנֶּהְדָּר לְהֵחָשֵׂף, בְּהִדָּלוֹת הַגְּמַאי מִסָּבִיב לוֹ, כֵּן נִפְתּוּ עָלָיו עֵינֵי הַטַּבָּח וְלִבּוֹ.האם גם אתם כבר משתוקקים לארוחת צהריים?
את הסיפור המלא, המבדר לא פחות ואף יותר ממה שהובא עד כה, תוכלו לקרוא בפרויקט בן-יהודה.
(ותודה לר' ברטוב הצדיק, לו ינעמו לו גבינותיו, על קיומו של הנ"ל.)
ניר יניב 
הסיפור הזה הפעים אותי מאז ומעולם, ובמיוחד הקטע שבו מופיעה החלחולת. מעניין אם היהודים בולסי הקישקע-בחמין-של-שבת הבינו שיורדים עליהם.
אשכרה תזאורוס לענייני מזון, הסיפור הזה. מרהיב עין.
אהבתיאהבתי