טור חדש להוד מעלת עבדכם הנאמן, והפעם ב-NRG. תהנו, ילדים!

(האמיצים שבקוראים מוזמנים לנסות ולנחש, ממש כאן, ולפני שקראו אותו, מהו נושאו של הטור. לא, זה לא מה שאתם חושבים. גרוע הרבה יותר.)

עדכון, 2010: כיוון ש-NRG בילגנו את הקישורים כשחידשו את פני האתר, הריני להביא את הטקסט המקורי ממש כאן, בבלוג נאה זה.

עוף טוב

יום אחד קם האזרח רמש מה-יפית והחליט שברצונו לאכול תרנגולת. תרנגולת אמיתית. לו היה הדבר מתרחש מאה שנים לפני כן, הוא היה יורד לסופר וקונה 1 חזה עוף במבצע, באריזה משפחתית, 30% הנחה. לו היו אלה מאתיים שנה הוא היה יכול לגדל את התרנגולת, ולו מדובר היה בחמש מאות שנה הוא היה יכול להתפלל לתרנגולת, אך במאה העשרים ושתיים איש לא טרח לגדל תרנגולות, או כל דבר אחר. לאחר המהפכה הביו-טכנולוגית, כל מרכיבי המזון גודלו במיכלי פלסטיק ענקיים – בשר בקר, דגים, ממרח שוקולד של השחר העולה, הכל. גם עוף. דברים רבים אחרים גודלו גם הם באותם מיכלי פלסטיק, ממחשבים אישיים ועד דירות שני חדרים בפלורנטין, אבל זה לא העיקר. העיקר היה, לפחות בעיני רמש, העובדה המצערת שאיש כבר לא גידל תרנגולות לפרנסתו. לא כשבשר עוף מהמפעל עולה עשירית המחיר, והוא נקי יותר, מזין יותר, טעים יותר ומגיע באיזו צורה שבא לך, כולל צורות שאף תרנגולת אמיתית לא היתה מעלה בדעתה. כל זה לא עניין את רמש כלל – הוא רצה לחזור אל הטבע. הוא חשק בתרנגולת טבעית, אמיתית, כמו שהיו אוכלים לפני מאה שנה, או בתקופת התנ”ך, מה שבא קודם. ועם הרצון בא התיאבון, ועם התיאבון בא הרעיון.
רמש ניגש לעבודה. הוא ארז בתרמיל, שגודל גם הוא במיכל, את כל הציוד שגנב מהמילואים (יש דברים שלא השתנו כבר יותר ממאה שנה), יצא אל המרפסת ונופף לספינת האוויר של קו 5. תוך לא יותר ממחצית השעה – הרוח נשבה בכיוון הנכון – הוא מצא את עצמו במקום היחיד בארץ בו ניתן היה למצוא תרנגולת אמיתית, חיה ובועטת: הספארי של רמת גן.
או מה שנשאר ממנו, לאחר שבנו על רוב שטחו מפעל של מיכלי פלסטיק, שייצר צפליני-קרב לחיל האוויר.
בכניסה לספארי, כמו בכניסה לכל מקום אחר, היתה בדיקה בטחונית שכללה זיהוי על פי רשתית, טביעת אצבע, דגימת עור, תעודת זהות אלקטרונית וקלסתרון, וכן גילוי חומרי נפץ, סמים, כלי נשק וחיידקים שלא אושרו על ידי משרד הבריאות. רמש, כמובן, נמנע מכך. הוא התרחק מהכניסה, טיפס על הגדר, בקושי רב, וכשהגיע למעלה איבד את שיווי משקלו ונפל אל הצד השני. הוא פתח את פיו לקלל, ואז הביט סביבו והשתתק. היו שם מעט עצים, כמה שיחים, וביניהם – רמש לא יכול היה להאמין למזלו הטוב – שוטטו העופות הנכספים, משמיעים קולות קרקור עדינים ומשובבי נפש.
רמש שלף מתרמילו אקדח צה”לי גדל מידות, כיוון אותו אל העוף הקרוב ביותר ולחץ על ההדק. אלומת מים דקה ומרוכזת יצאה מקנה האקדח במהירות העולה על מהירות הקול ופגעה בעץ הסמוך, שכמעט ונכרת כתוצאה מכך, והעופות נבהלו והחלו לברוח. רמש, שהבין כי אין לו ברירה, שלף מהתרמיל ענתיקה אמיתית – רימון רסס צה”לי בן יותר משבעים שנה – הטיל אותו לעבר העופות הנמלטים והתחבא מאחורי עץ.
את מה שקרה לעוף הראשון לא ראוי לתאר בדפוס, וגם לא באינטרנט. די לומר שלא נשאר ממנו הרבה. העוף השני הועף מכוח הפיצוץ אל צמרת אחד העצים ונשאר שם. אך העוף השלישי, לשמחתו של רמש, ספג רק מעט רסיסים וסבל בעיקר מהלם. רמש הכניס אותו לתרמילו ומיהר להימלט משם.
כשחזר הביתה, הוא נאלץ להתמודד עם כמה בעיות קשות. מילא עניין מריטת הנוצות והניקוי – לכך הוא היה מוכן – אבל תנור אפיה וכיריים יצאו אל מחוץ לאופנה ולחוק כבר לפני חמישים שנה. מי צריך מכשירים מסוכנים כאלה כשאפשר להקליד “1 עוף מטוגן בפפריקה” ולקבל את המוצר אחרי כמה דקות, חם וטרי ישר מהאינטרנט? אך בשלב מתקדם זה רמש כבר לא היה מוכן לוותר: הוא הדליק אש בתוך פחית קוקה-פפסי באמצעות המצית שלו, ומערכת הבקרה של הדירה שלו הבחינה בכך ומיד הזמינה את מכבי האש ואל המשטרה. הוא נמלט משם אל החצר, ושם אילתר סיר מגרוטאות פח והצליח, סוף סוף, לבשל את העוף שלו.
היה לו טעם איום ונורא.
למחרת הודיעו בחדשות שמישהו פרץ לספארי והרג את שלושת הטווסים האחרונים במדינת ישראל.