זה עתה פורסם בכתב העת 'בלי פאניקה' ניתוח ספרותי של הסיפור 'רמצנים', מאת לביא תדהר (הניתוח, לא הסיפור), תחת השם הקצר והיפה "הקונפליקט הישראלי-פלסטיני והעדרו ב'רמצנים' מאת ניר יניב". לכבוד הנ"ל, ולטובת מתי המעט שעדיין לא רכשו את ספרי (וגם כדי שאוכל לקשר לכאן מכל מיני מקומות), הנה דוגמית מתוך הסיפור:

רמצנים
פורסם בגליון 12 של חלומות באספמיה וכן באוסף הסיפורים שלי, כתוב כשד משחת

תמיד אומרים שצריך להתחיל בקטן. לשרוף, נניח, עץ, מכונית חונה, שלטים, רמזור. שום דבר. אנחנו, בתור התחלה, שרפנו את הדירה של מר קלמנזון – בכלל זה סלון איטלקי משובח, אינספור כלי מטבח, רבע טון חזיר מעושן, ומר קלמנזון עצמו, כמובן.
"אוי," אמר יואי, "תוסיף קצת שישה קילוהרץ, ואני לא שומע את החדר שינה." אני שמעתי יופי את חדר השינה, וגם את המטבח, הסלון והשירותים. מיקרופונים ואזניות מהשורה הראשונה, ומצלמת סטילס, שחור לבן, כמובן. לואי נתן עוד קצת שישה קילו, ובדיוק אז בחרה אשתו המטומטמת של קלמנזון להיפרד מהעולם בזעקת שבר.
"חרא!" שאג יואי ותלש את האזניות.
"חשבתי שהיא צורחת יותר גבוה," אמר לואי. "זה נשמע בערך, אני יודע, סי במול?"
"כמעט שני קילוהרץ עם אוברטונים מעצבנים. אני מקווה שאפשר להוריד את זה בעריכה."
"נראה," אמר לואי, ויואי שם שוב את האזניות. בתוך הדירה כבר נדמו הפרכוסים וגם אחד מהמיקרופונים במטבח, שנשרף למרות הציפוי התרמי שלו. מעצבן, אבל אין מה לעשות. האש החלה לדעוך כשאזל הגז שמילא את הבית. קילומטר צפונה ראיתי את אורות משאית הכיבוי סובבים ביאוש. מסמרים על הכביש. הכבאים אחינו, אבל הסירנה תהרוס לנו את ההקלטה.

אחר כך, מצוידים בתרמילים, שקי שינה, מטול רימונים והרבה מצב רוח טוב, ארבנו מתחת לשלט פרסומת ענק של סוני לאמור "זו לא טלויזיה – זו המציאות", ליד הכביש המהיר. המכלית של דרקסלר יוצאת מאשדוד במהירות מאה קמ"ש לכיוון חיפה. חצי שעה לאחר מכן יוצאת המשאית של שוורץ מחדרה לכיוון תל אביב, בתשעים קמ"ש. דרקסלר מוביל גז בישול, ושוורץ – חומרי ניקוי. היכן ומתי יפגשו? ואיך?
בום.
יואי לא נתן לי לצלם בשמונה מילימטר. רעש. לדעתי אין כמו המראה הגרעיני של פילם אמיתי, אבל לפעמים צריך לוותר. צילמתי בוידיאו ברזולוציה גבוהה, ודיואי נאלץ לטפל לבד בכל ציוד השמע. הקלטה נקיה, פרט לקטע בו שוורץ הבוער, שעף מחלון המשאית, נחת על אחד המיקרופונים ומעך אותו. נו, אף אחד לא מושלם.

לואי נעלם באמצע ארוחת הערב. רגע אחד הוא היה שם, בוחש בברוקולי שלו בהיסח הדעת בעודו בוחן את הלהביור לעבודה של מחר – וברגע הבא היתה צלחתו מיותמת.
"אתה חושב שיהיה אכפת לו אם אני אוֹכל את זה?" שאל דיואי.
"תאכל," אמרתי, "זה מזין." אף פעם לא הבנתי את הצמחונים האלה. העברתי לו את הצלחת.
"תגיד," אמר דיואי בפה מלא, "לא נראה לך מוזר…"
"מה?"
"שהוא, ככה, נעלם?"
"מי?"
"מה זאת אומרת מי? תחשוב לבד!"
"שמע," אמרתי, "אין לי כוח למשחקים. אם אתה רוצה לשאול אותי משהו – תפרט."
דיואי מכיר אותי ויודע שאין טעם להתווכח.
"לואי. נעלם. אתה לא חושב שמשהו כאן לא הגיוני?"
חשבתי על זה. "לא," אמרתי. "הוא בטח יצא להפסקה. הוא יחזור עוד מעט."
"תראה," אמר דיואי, "לא הייתי מתפלא אם הוא היה נעלם בכל זמן אחר, אבל באמצע האוכל?"
יאמר לזכותו של דיואי – לפעמים יש משהו בהגיון המעוות שלו.
"יש משהו בהגיון המעוות שלך," אמרתי, "אבל לא נראה לי שאנחנו יכולים לעשות משהו בנדון."
"הוא לא בסדר," אמר דיואי.
"אל תגזים," אמרתי. "הוא עשה עבודה יפה מאד היום עם המשאיות. העשיה היא העיקר, לא חשוב השאר."
"לא – כן – זאת אומרת, בטח. לא לזה התכוונתי."
"אל תציק," אמרתי. "במקום זה, תסיים כאן."
והלכתי.

כשחזרתי מצאתי את לואי, רכון על תכניות בניין ומשרבט הערות בפנקס קטן. יואי הציץ מעבר לכתפו. "מה זה?" שאלתי.
"פיר המעלית למחר. תיכף אני גומר לחשב כמה חנה צריך."
"חנה?"
"חומר נפץ הודף," אמר יואי ונעלם.
"נכון," אמר לואי, "חנ"ה."
"אה," אמרתי, והסתכלתי סביב. יואי לא היה שם. "תגיד," אמרתי, "לא נראה לך מוזר…"
"מה?"
"שהוא, ככה, נעלם?"
"תקשיבו," אמר איזה קול.
"מי?" אמר לואי.
"מה זאת אומרת מי? תחשוב לבד!"
"שמע," אמר לואי, "אין לי כוח למשחקים. אם אתה רוצה לשאול אותי משהו – תפרט."
אני מכיר אותו ויודע שאין טעם להתווכח.
"יואי. נעלם. אתה לא חושב שמשהו כאן לא הגיוני?"
הוא חשב על זה. "לא," אמר. "הוא בטח יצא להפסקה. הוא יחזור עוד מעט."
"אתם מתעלמים ממני," אמר מישהו.
"תראה," אמרתי, "לא הייתי מתפלא אם הוא היה נעלם בכל זמן אחר…"
"יש משהו בהגיון המעוות שלך," אמר יואי, "אבל אין מה לעשות."
"הוא לא בסדר," אמרתי.
"אל תגזים," אמר לואי. "הוא עשה עבודה יפה מאד היום עם הדירה של קלמנזון. העשיה היא העיקר, לא חשוב השאר."
"לא – כן – זאת אומרת, בטח. לא לזה התכוונתי."
"הלו? אתם שומעים אותי?"
"אל תציק," אמר לואי. "תן לי לסיים כאן."
הלכתי.

*

"אתה חייב להפסיק," אמר הקול. בעליו הגאים, שדון קטן, אדמוני וממושקף, נעץ בי מבט נוזף מעל צלחת האספרגוס שלו.
"אני רק עוזר להם," אמרתי, בוחש בפסטה. מפת השולחן המשובצת אדום-לבן שבתה את עיני. תהיתי מה יהיה צליל שרֵפתה. אולי אם נפעיל מאוורר גדול מספיק, נוכל להעיף את כל המפות במסעדה מעל השולחנות, ואז לשלוח סילון גז…
"למי בדיוק?" חקר השדון ונקש על המונוקל המוזהב שלו, "לעולם? לישראל? לאחד-עשר האנשים שהרגת?"
"יואי ודיואי," אמרתי. "הם אמנים. תהיה להם – לנו – תערוכה. חוץ מזה, אף אחד לא נהרג."
"הא הא," אמר הבלונדיני והסיט מעט את משקפי השמש שלו. "אני בטוח שהמשפחות ישמחו לשמוע."

*

וזוהי רק ההתחלה. מישהו מעוניין לקנות את זכויות ההסרטה?

• מושך בעט