בוקר, לאחר לילה מעוט שינה. התחזית: חם מאד. אני יוצא מהבית, לבוש במעיל קיץ (סתירה לוגית שקיימת רק אצל אופנוענים), מתיר את ישנוני מאסוריו, מעמיס עליו את צקלוני הדל, מניע אותו בדי עמל ויוצא מן החצר בדהרה כשל כרכרת קבורה. מיד מתחיל לרדת גשם. אני מקרטע בין עבודות הבינוי המעטרות את מה שהיה עד לא מזמן רחוב אבן גבירול, מקלל את הגשם ואז נזכר שהוא מנקה את האויר ומברך אותו, ואז כמעט מחליק אל מותי ושב ומקלל וחוזר חלילה. במחוז חפצי אני עוצר, נאנח אנחת רווחה, נושר מן האופנוע, ומיד מפסיק הגשם.
מנומנם מכדי לחשוב על כך ברצינות, אני קושר את ישנוני והולך לעבודה. מזג האויר, כשאני יוצא החוצה לשתות קפה במרפסת שלנו, סביר ונחמד, עד כמה שאפשר לומר זאת על יום תל-אביבי. כלומר – לטובת הקוראים בני ארצות הצפון הקר וחיפה בעיקר – חם, לח ומחניק.
לפנות ערב אני נזכר שיש לי הופעה היום, עוזב הכל וגורר את מטלטלי בחזרה אל ישנוני. בעודי מתיר אותו אני מביט למעלה, בשמיים. אין ענן. אני קושר את הציוד אל האופנוע, מגלה ששכחתי לשים את השרשרת, מפרק הכל, מרכיב מחדש בסדר הנכון, מגלה שעכשיו הקסדה בתוך הארגז שאי אפשר לפתוח בגלל הציוד, מפרק ומרכיב שוב, מטפס באנחת רווחה על המושב ומיד מתחיל לרדת גשם.
הנסיעה אל עבר מקום ההופעה עוברת ללא אירועים מיוחדים, בייחוד כי היא לא עוברת בשום שלב בשרידי רחוב אבן גבירול. אני מגיע, יורד מהאופנוע, הגשם מפסיק.
מתעצבן, עולה על האופנוע, גשם.
יורד. אין גשם.
בסדר. הבנתי. אני נכנס לבניין, מופיע ויוצא משם לאחר שעתיים לפגוש ידיד. עולה – גשם, יורד – אין גשם. הכל כרגיל. יושבים בבית קפה. אין גשם. הולכים איש לדרכו. עולה – גשם.
מתעצבן שוב. יורד. אין גשם. עולה. גשם. יורד. אין גשם. עולה: גשם. יורד: גשם.
יורד, אמרתי!
גשם.
נוסע. באמצע נגמר הדלק. בחרחורי מנוע אחרונים אני משרך את דרכי אל תחנת הדלק הקרובה. הגשם יורד.
"אז מה," אומר המתדלק אל פרצופי הלח הנתון בקסדה רטובה ומלאת אדים, "אתה לא רוצה לרדת מהאופנוע קצת?"
"לא," אני אומר, והגשם ניתך עלי ועל ישנוני ועל הציוד ועל שום דבר אחר בסביבה, "טוב לי ככה."

• חייו המופלאים
• חרפון קל
• רוכב אל עבר השקיעה