הרהורים על אלימות

א. אני בעד מאבק הסטודנטים. אמנם רבים מהם לא מבינים על מה בדיוק הם נלחמים, וההנהגה שלהם לא נראית לי מבריקה במיוחד, ולצערי אני כלל לא בטוח שיצא מזה משהו, אבל המאבק עצמו נראה לי נכון וצודק. אסור לנהל את החינוך בישראל כאילו מדובר בעסק כלכלי. ועם זאת, לפני שבועיים, כששמעתי שכמאתיים משתתפים בהפגנת הסטודנטים הגדולה ירדו להם לאיילון, קפצו לכביש וחסמו אותו, ואז חטפו מכות רצח מאנשי היס"מ שבאו לפנותם, שמחתי. למה? כי יש דרכים לגיטימיות להפגין, ויש דרכים שאינן כאלה. אלימות – ירידה לכביש וחסימת התנועה היא אלימות, כן כן – איננה דרך לגיטימית להפגין, ומי שנקט באלימות – שלא יתפלא שהוא מקבל מנה אחת אפיים. הקופצים לכביש זכו לקבל שיעור חינם ממשטרת ישראל, שיעור שכנראה לא מלמדים באוניברסיטה, שביתה או לא שביתה.
אבל כל זה לא בא לומר שאני מצדיק את אנשי היס"מ, המפעילים אלימות שלא לצורך גם במקרים שבהם איש לא עובר על החוק ואיש לא מסכן חיי אדם. היס"מניקים, חבורת בוגרי יחידות צבאיות כאלה ואחרות שרק מחפשים הזדמנות לפרוק את האלימות הגואה בקרבם, שוכחים שיש המון בוגרי יחידות צבאיות כאלה ואחרות שאינם יס"מניקים. יום אחד, חוששני, הם יגלו זאת בדרך הקשה, כשיטפלו להפגנה הלא נכונה.
במהלך השבועיים שחלפו מאז האירוע, כך מספרים לי (זוגתי שתחיה, מפגינה פעילה ונאה), התמתן מאד יחס המשטרה כלפי המפגינים. כשהסטודנטים עלו לירושלים, למשל, יצאו השוטרים מגדרם כדי למצוא להם נתיב צעדה, גם כזה שלא אושר להם מראש. כמובן, גם אז היו כמה חכמולוגים שהיו חייבים להתיישב על הכביש ולומר שלא יזוזו משם עד שיתקבלו כל תנאיהם, ושוב הביאו את היס"מ, אם כי ככל הנראה בגרסה מרוככת משהו יחסית לאירועי איילון. יש כמה סטודנטים שפשוט, תנחומי על משחק המילים, לא לומדים.
הסטודנטים מנהלים מאבק צודק, אבל הנסיון של מיעוטם לנקוט באמצעים אלימים לא מועיל להם – הוא רק מזיק. כשאנשי הימין חסמו את איילון, מעט לפני ההתנתקות, ירדו האזרחים הטובים ממכוניותיהם והפליאו בהם מכותיהם, ובצדק. הסטודנטים נהנים כרגע מתמיכה רחבה, אבל פעולות כגון אלה שתוארו יכולות להפוך את הקערה על פיה. אתם צודקים – היו גם חכמים.

ב. ראיתי המון סרטי משטרה שבהם צמד השוטרים או הפושעים החינניים, במרדף אחרי הנבל התורן או מנוסה מפני החוק, מאבדים את כלי רכבם ומחרימים רכב כלשהו מאזרח תמים שנקלע למקום במקרה. הסיטואציה כמעט תמיד קומית – האזרח מופתע, לא מבין, מנסה למחות, אבל לבחורינו האמיצים אין זמן לשטויות והם זורקים אותו מרכבו או מאיימים עליו בנשקם באופן משעשע ומותירים אותו מתבוסס באבק, תוך שהם מצחקקים זה לזה. וככל שהרכב יקר יותר, כך יגרם לו נזק רב יותר. אף סרט לא מטפל, כמובן, בשאלה מה יקרה לבעל הרכב לאחר מכן, או האם יתכן שהקורבן יביע התנגדות כלשהי. החריג היחיד המוכר לי הוא "כלבי אשמורת" של טרנטינו, שם שולפת הנהגת המופתעת אקדח ויורה באחד מחוטפי מכוניתה, ובתגובה החוטף השני מרוקן עליה מחסנית שלמה, והרכב נלקח (הנהגת היא, אגב, מורת הדיקציה של טרנטינו או של אחד השחקנים, שהתעקש להביא אותה לשם כי השתוקק להזדמנות לירות בה).
מה שמפריע לי בסצנות האלה הוא, בייחוד כשמדובר בשוטרים, הלגיטימיות שלהן. כאילו ברור ומובן ששוטר יכול להחרים בן רגע את רכושו של כל אזרח, ללא שאלות וללא ערעורים, וכאילו יש לו הצדקה מוסרית לעשות זאת. הייתי רוצה לראות סרט אחד, רק אחד, שבו הנהג המופתע שולף אקדח, יורה שני כדורי דום-דום באשכיהם של שני השוטרים העליזים ומותיר אותם מתבוססים בדמם, תוך שהוא מצחקק לעצמו.
ואז חי באושר ועושר עד עצם היום הזה.

4 תגובות בנושא “הרהורים על אלימות

  1. כמורה לאזרחות וסטודנטית למדע המדינה אינני יכולה מלהתאפק להסביר לך (כמו שאני מסבירה לתלמידים שלי) את שלושת סוגי המחאה:
    1. לגיטימית שבמסגרת החוק
    2. לגיטימית שלא במסגרת החוק
    3. לא לגיטימית ולא במסגרת החוק
    הגבול בין 1 ל-2 הוא החוק והגבול בין 2 ל-3 הוא אלימות.
    הדוגמא הכי טובה למחאה מסוג 3 היא רצח רבין, למחאה מסוג 2 היא הפגנות הסטודנטים ולמחאה מסוג 1 היא העצומות שעליהן חותמים, לפעמים, באינטרנט בנושאים כאלו או אחרים.

    נכון שההגדרה של אלימות (כמו כל הגדרה) היא אמורפית, ואפשר להרחיב אותה ולהכליל בה גם חסימת גבישים, אבל לא כך נהוג. בדרך כלל הפגנה תיחשב אלימה באם כוללת אלימות פיזית או מילולית (או בשפת העם מכות וקללות).
    לא כך היה בהפגנות הסטודנטים.

    עם זאת, אני מסכימה בהחלט עם הלגיטימיות שיש למשטרה לשימוש בכוח. הגדרה מקובלת ובסיסית למדינה אומרת ש-"למדינה מונופול על שימוש בכוח" (אלימות).
    כלומר, אם נשכבתי על הכביש (ונשכבתי), אם עברתי בכך על החוק (ועברתי) ואם לא השתמשתי באלימות פיזית או מילולית (ולא השתמשתי) – למשטרה יש הזכות (ואפילו החובה) לפנות אותי מהכביש.
    השאלה היא – באיזו דרך יפנו אותי מהכביש?

    נ.ב.
    אני לא מתעסקת בכלל עם השאלה האם הפגנת הכוח המשטרתית הייתה סבירה, כי זו סוגיה מאוחרת יותר בדיון.

    אהבתי

  2. ראשית, תודה על ההסבר.
    שנית, הביטוי "לגיטימית שלא במסגרת החוק" רומז על כך שלעבור על החוק זה לגיטימי. קצת בעייתי, הייתי אומר. ומעבר לכך, לגיטימיות היא מושג אמורפי לא פחות מאלימות. אני, למשל (והייתי מחליף את "לגיטימית" ב"נסבלת" או "מידתית" – לפתרון הבעיה הראשונה, לא השניה), הייתי נותן דוגמאות אחרות לשלושת הסוגים:
    1. הטווח שבין עצומות באינטרנט לבין הפגנות בכל גודל שהוא שקיבלו אישור מהמשטרה כחוק
    2. הפגנות שהתקיימו בלי להפריע למהלך החיים התקין של הסביבה אך ללא קבלת אישור מהמשטרה כחוק. נניח, הסטודנטים צועדים על מדרכות תל אביב ממקום הפגנה מוסכם למקום אחר, או מפגינים במקום שלא סוכם מראש אך שאינו חוסם את התנועה או מהווה הפרעה.
    3. הטווח שבין ירידת הסטודנטים (והמתנחלים, ומי שלא יהיה) לאיילון לבין רצח

    (בכוונה לא כתבתי רצח רבין, כי למיטב ידיעתי זו לא היתה פעולת מחאה אלא, להבדיל, פעולה שנועדה לשנות מדיניות בכוח על ידי הריגת הנוקטים בה.)

    כמדומני שהסטודנטים גילו, לצערם ולשמחתי, שלמרות ש"לא נהוג" בחוגים אקדמיים מסוימים להרחיב את הגדרת האלימות לחסימת כבישים, המשטרה דוקא חושבת כמוני. ולא רק המשטרה. כשבימי טרום-ההתנתקות ירדו בני ישראל הנחסמים והפליאו מכותיהם בחוסמים, הסתבר שיש קונצנסוס מסוים בנושא.

    ובנוגע לשאלה באיזו דרך יפנו אותך מהכביש, אני חייב להודות שכל עוד לא פצעו אותך ברמה המחייבת בית חולים ממש לא אכפת לי. שינקטו בכל שיטה שעולה בדעתם, העיקר שזה יקרה מהר. אם הדרך לעשות זאת היא מתן סטירה מצלצלת לכל חוסם כבישים, כזו שיראו את תוצאותיה על הלחי שלו יומיים לאחר מכן – שיהיה. מי שנקט ביודעין בפעולה המכריחה את המדינה להשתמש בכוח נגדו יכול להלין רק על עצמו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s