אחת הבעיות הגדולות של כותב שצריך לעמוד בדדליין באופן קבוע היא תסמונת הדף הריק. אתה פותח את מעבד התמלילים, מסרגל הכלים קורצות אליך שלל אפשרויות מלהיבות שאת רובן אינך מכיר כלל, והמסמך עצמו, אללי, לבן וריק. אתה בוהה במסך, ראשך ריק כמו הדף, ואז סוגר הכל והולך לשתות קפה או לאכול משהו. וחוזר, כי יש דדליין, לעזאזל, ואז "נזכר" שיש בבית איזה ספר שלא קראת. לא מצליח לקרוא עקב רגשות אשם, חוזר למעבד התמלילים, ולבסוף מצליח לחשוב על משהו רק כתוצאה של יאוש מתקדם בשעה שתיים וחצי בלילה, כשאתה כבר לא באמת בהכרה, בעיקר כי שתית יותר מדי ואכלת יותר מדי וניסית לקרוא את כל הספרים שיש סיבה למה לא קראת אותם קודם.
כמי שמתפרנס מתכנות מחשבים, עבודה שחלקה הגדול הוא פתרון בעיות באופן מסודר, ניגשתי לפתרון הבעיה באופן טכני. החלק הראשון קל מאד – דף לבן. אין בעיה: שיניתי את צבע הדף לאפור. כלומר, אני חושב שמדובר באפור, אבל ראיית הצבעים שלי היא כבר שם דבר ולא אתפלא אם יבוא מישהו ויספר לי שניסיתי לכתוב על רקע חוּם-ביצות. עם זאת יש לציין שהסיכוי לכך זעום למדי, כיוון שהפטנט לא עזר וחזרתי ללבן.
הלאה – דף ריק. אם דף ריק הוא הבעיה, הבה נמלא. אותו. איך? דרך אחת: לחפש בגוגל מילים מטופשות – כמו "שיננית", "רביכה", "גזזת" – ולהעתיק את המשפט המשעשע ביותר שמופיע בתוצאות החיפוש. ובכן, הנה התוצאות הטובות ביותר:
שיננית: "לאבוטבול יש אף קטלני"
רביכה: "אבל בצוק העיתים אפשר גם עם כרוב רגיל"
גזזת: אין ביטוי. כל תוצאות החיפוש דנות במחלה הלא נעימה הזו. דיכאון.
סיכום: כמעט טוב, אבל לא באמת.
לאחר עוד כל מיני רעיונות, כולל זוועות כגון הנסיון למצוא מילים מקודדות בתוך קבצי MP3 של שירים שכתבתי (דומה לחיפוש נבואות עדכניות בתנ"ך, אם כי מפגר מעט יותר), כתיבה אקראית ועיוורת בטוש על פתקים (עיוורת עד כדי כך שרוב מה שכתבתי נכתב על השולחן) ונסיון למצוא השראה בפתקי מתכונים שזוגתי שתחיה השאירה על המקרר, מצאתי שיטה שהולמת אותי.
לא צריך גוגל, לא צריך פתקים. אני פשוט כותב את המשפט הראשון – הראשון! – שעולה בדעתי, שומר את התוצאה והולך לאכול. כשאחזור, כבר יהיה לי רעיון כלשהו שקשור אליו, או לפחות משפט שיחליף אותו. זו שיטה לא דיאטטית במיוחד, אני מודה, אבל היא עובדת.
הנה דוגמה של פתיחת סיפור שנמצא בתהליכי כתיבה, ושהחל ממש כך:
יש משֶה מת במי השתיה שלך
בסוף הסתבר שהסתימה במסנן הראשי היתה, לשם שינוי, שיננית רב-ראשית. היא היתה ירוקה, קשקשית ומאד עצבנית.
אז השיננית היא מוטיב קצת חוזר, אז מה?
תוספת לקוראי הנאמנים – רשימת הטורים האחרונים:
עריסת בוקר של אלופים – לזכר קורט וונגוט
עצמאות – לכבוד החג ההוא עם הפטישים והחלפון
האדם המשוחזר – ללא שום סיבה מיוחדת
שטחים – מה ז'תומרת למה? יום ירושלים, לא?
אז לי אף פעם אין את הבעיה של הדף הלבן. אני תמיד כותב על אפור. הרבה יותר נחמד לעיניים רגישות.
שטחים: סוף סוף מישהו מציין את יום ירושלים בצורה שאני יכולה להזדהות איתה
(ואני עוד במקרה הייתי בירושלים באותה יממה. שמו קישוטים אידיוטיים כחולים על החומות – נראה ממש כמו דיסנילנד – אבל שמעתי הופעה מוצלחת וכמעט שודכתי למתופף בעל משפחה צרפתית גדולה. מזל שיש כמעטים בעולם).
כשחושבים על כך, זה באמת קשה לכתוב טור כל שבוע… אבל יש בזה משהו ששומר את המחשבה כל הזמן פעילה בחיפוש אחרי שבבי מלים, משפטים, דימויים ורעיונות. אני תוהה אם זה משמר את הנעורים, או שמא זה מתיש… [הא! בדיוק הרגתי יתוש שניסה למצוץ את דמי].