אחת הנחמות הקטנות בחיי הנוכחיים, עתירי השכיבה במיטה ונטולי רוב השאר, היא כמות הספרים אותם, פתאום, יש לי זמן לקרוא. הנה כמה המלצות:

• קורות הציפור המכאנית / הרוקי מורקמי
  בדרך כלל, כשספר כלשהו הופך להיות חביב הביקורת, אני נוטה להיות חשדני כלפיו. אני מצפה, בדרך כלל בצדק, שהוא יהיה הפלצה ספרותית. העמודים הראשונים של הספר הזה לא רמזו שהמצב יהיה שונה, אבל באותו יום לא היה לי חומר קריאה אחר, או אנרגיות למבצע הלוגיסטי המסובך הכרוך ביציאה מהמיטה, ולכן המשכתי. מזל שלי. מדובר בספר מרתק, למרות איטיותו, העוסק בקורותיו המוזרות של בחור רגיל מאד שאשתו נוטשת אותו ואל חייו פורצות כמה דמויות מוזרות וכמה התרחשויות מוזרות עוד יותר. מצד אחד זה מעין רומן בלשי, ומצד אחר – הזיה שמזכירה במשהו את פיליפ ק. דיק. הסבלנות, במקרה הזה, משתלמת.
• Preacher / Garth Ennis & Steve Dillon
  סדרת קומיקס מפורסמת מאד. קניתי בזמנו את ארבעת הספרים הראשונים, קראתי אותם פעמיים, ואיכשהו לא מצאתי זמן לקנות את השאר. חבר הסכים, לנוכח מצבי האומלל, להשאיל לי את חמש-עד-תשע, וכדי לשמור על הרצף קראתי לפני כן את ארבעת הראשונים שוב. אח, איזה יופי, אם כי יש לציין שהחל ממספר חמש חלה הדרדרות מסוימת. על כל פנים, למי של מכיר: גיבורה הראשי של הסדרה הוא, בתחילתה, מטיף בכנסיה של עיירה קטנה בטקסס. יום אחד, בעודו מטיף, נכנסת בגופו מעין ישות, פרי זיווג של מלאך ושד, משמידה את הכנסיה ואת כל הנוכחים ונותנת לו כוחות מסוימים: היכולת להגיד את "מילתו של אלוהים" – לצוות על מישהו לעשות משהו ולקבל ציות מוחלט וללא מחשבה. הישות הזו, כך מסתבר, חזקה יותר מאלוהים, וזה האחרון אכן נמלט מכסאו שבשמיים וכעת הוא מסתתר אי שם על פני האדמה. הגיבור, שמשיג לו גם בני לוויה מגניבים, יוצא לרדוף אחרי אלוהים, ובינתיים די הרבה אנשים רודפים אחריו – המשטרה, אגודה סודית השולטת בעולם, וכמה יצורים מגניבים עוד יותר.
  בקיצור: זו סדרת קומיקס אלימה מאד, גסה למדי, אנטי-נוצרית (ודתית) להרנין ומגניבה לחלוטין. מי שלא יתאהב בה תוך עשרים עמודים… נו, כל השאר יהנו מאד.
• ימי הכלניות / תום שגב
  בדרך כלל ספרות שאינה בדיונית משעממת אותי. אין לי סבלנות לערמות של פרטים יבשושיים, ואני מפונק מאד בכל מה שנוגע לרמת העניין הדרושה כדי שאמשיך לקרוא. לכן הספר הזה הוא, מבחינתי, ההפתעה של השנה. מצאתי עותק שלו במקרה אצל ידידה טובה שלנו שאירחה אותנו בברלין, זמן קצר לפני התאונה שלי. היינו שם רק כמה ימים והספקתי לקרוא רק מעט, בכל יום לפני השינה, בערך מאה עמודים. כשחזרנו לארץ הצלחתי להשיג עותק משלי, והתאונה סיפקה לי את הזמן הדרוש כדי לקרוא אותו. איזה יופי!
  הספר עוסק בתולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא מנפץ כמה מיתוסים ומספק מידע רב על התקופה הסוערת הזו, שבמקרים רבים מאפילה במופרעותה על ימינו אנו, אבל עיקר העניין הוא בסיפורים האישיים השזורים לאורך כל ההיסטוריה הזו, באנקדוטות הקטנות, בתהליכים שמעל ומתחת לפני השטח. עלילות שלובות בעלילות, תככים בתוך תככים, בריטים, יהודים וערבים – כמו רומן מתח, ומעניין יותר מרובם. פשוט נהדר. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.

קראתי עוד הרבה ספרים, כמובן. "עיר" של קליפורד סימאק בהוצאה המחודשת של ינשוף הוא קלאסיקת מדע בדיוני שלא שרדה היטב את מבחן הזמן, ושמדגימה יפה עד כמה סופרי המדע הבדיוני של תור הזהב לא הבינו את הטבע האנושי (וההקדמה מאת המחבר – עוד יותר); שני ספרים הקומיקס הראשונים בסדרת "לוציפר", שהם "בסדר כזה, נו"; "חצה את הקו הזה", אוסף מאמרים של סלמן רושדי, מעניין מאד לפרקים אך נוטה לחזור על עצמו מעט; "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות הוא ספר טוב מאד, אם כי חלקו האחרון חלש יותר מהשאר; וכשהכאב מנע ריכוז בכל דבר שהוא, גם בשכיבה, התנחמתי בספרים ישנים של טרי פראצ'ט. פעם חשבתי שהם טובים רק לטיסות, היום אני יודע שהם לא רעים גם לפציעות, אבל נדמה לי, ואני מקווה, שיעבור עוד הרבה זמן עד שאקרא שוב עוד ספר של פראצ'ט. יש גבול.

אני צריך עוד ספרים.