ובו יסופר על פרסי ניחומים, כיבודים נעימים, צלילים עגומים, ענייני צילומים

כמה דקות לפני פתיחת טקס הענקת פרס גפן הענקתי להגר ינאי דיסק ובו אלבום הפאנקפלה. "למקרה שאזכה," אמרתי לה, "זה פרס ניחומים." שיערתי שמי שיזדקק לניחומים הוא דוקא אני, והימרתי על כך שהיא תזכה.
צדקתי.
כמעט לחלוטין.
כלומר, היא זכתה, אבל אני לא זקוק לניחומים. הרי, כפי שכולם יודעים כי אני מזכיר להם זאת כל הזמן, אני שמח וטוב לב מטבעי. אבל יש סיבה טובה אפילו יותר: הודעת דוא"ל שהגיעה הבוקר, מאת העורכת של כתב העת האמריקאי Shimmer, בו פרסמתי סיפור לפני כשנה. מסתבר שהסיפור, "קוסם בדרך" (תורגם ע"י לביא תדהר ומופיע תחת השם "A Wizard on the Road", הופיע במקור בספר שלי, "כתוב כשד משחת"), זכה לאזכור של כבוד באנתולוגיית הפנטסיה והאימה הטובים ביותר של 2006 (עורכים: אלן דטלו, קלי לינק, גאווין גרנט).
כפי שאתם רואים, לא צריך להתאמץ הרבה כדי לשמח אותי.

אתמול היה יום עמוס. פרט להענקת פרס גפן הוא כלל גם את הקרנת הבכורה של סרט הזומבים בו השקעתי כל כך הרבה ירקות, בעלי חיים והתקפות אסטמה מזויפות. זה היה חלק מהאירוע של קרן הקולנוע לזכר רותם מוריה, שהיה, להפתעתי, לא רע. כלומר, קצת יותר מדי בלבולי מוח, אבל הסרטים שהופקו על ידי הקרן הפתיעו אותי לטובה. אמנם לא מבריקים, אבל בהחלט ניתנים לעיכול, ואחד מהם אפילו ממש נחמד (Buy Bonus, בימוי: שי שרף, תסריט: יעל אורון). סרט הזומבים (שמו: "התאונה"), לעומת זאת, זכה לטיפול איום ונורא מידי הסינמטק. הם הקרינו אותו בפיקסליזציה איומה, בעוצמת סאונד מוחלשת בכוונה לכמחצית מהרצוי (שמעתי את המקרין מנמיך בפראות בערך שלושים שניות מתחילת הסרט), בקומפרסיה איומה שהרסה את כל מה שבניתי, וכמובן, כהרגלם בקודש של מקריני סינמטק אידיוטים ונטולי כל מושג ברזי המקצוע שלהם – במונו.
לזכות העריכה והמיקס שלי יאמר שלמרות הרצח, האונס וההתעללות להם זכו מידי המקרין האוויל, אפשר היה להבין כל מילה שנאמרה בבהירות וללא מאמץ. אני אמור לקבל גרסת DVD של הסרט בשבוע הבא, ואז תצא האמת הצלולה והסטראופונית
לאור.

ולסיום, הנה כתבה ב-Ynet בה מופיע, משום מה, פרצופי הנאלח, ומתחתיו הכיתוב "אכול – מקום ראשון בתחרות האימה של יס". מחר בשלוש בצהריים יוקרן הסרט הנ"ל בסינמטק, במסגרת אסופת סרטי האימה והפנטסיה הישראלים הקצרים. אם יקרינו אותו במונו, מישהו ישלם.

• הפובליציסט
• מושך בעט