זה פוסט של התפלשות בזבל, של עיסוק בדברים נטולי כל חשיבות ועניין. אל תבזבזו את זמנכם היקר עליו. מספיק שאני בזבזתי.
לפני כמה חודשים פרסמנו, רמי שלהבת ואני, מאמר ובו, אם להמנע לרגע מתקינות פוליטית, מבחר עצות טובות לכותבים רעים. היו בו גם כמה עצות טובות לכותבים טובים, ובהן פיסת החוצפה השערורייתית ומעוררת המחלוקת לאמור – מי שמוציא את ספרו בהוצאה עצמית יעשה מעצמו צחוק.
(סייגנו זאת: סיכוי של 99% שיעשה מעצמו צחוק. מעט אופטימי לדעתי, אבל שוין.)
אני תוהה להיכן נעלמו כל אלה שזעקו לשמיים על חוסר הגינותו של הטקסט הנ"ל, שהודיעו קבל עם ועדה שרמי ואני לא יודעים זה מימינו של זה ותחת מראשו של ההוא. אולי הם מתחבאים, כל אותם אנשים חביבים, מפני מטר הזוועות שהוצג בפנינו השנה עם פרוץ האיקון. כמו, למשל, "ספריה" של ההוצאה העצמית-להחריד-והמשובחת-רק-ביקום-חלופי-שבו-טיב-הספר-נמדד-על-פי-עובי-הנייר, ואשר שמה לא יצוין כאן אך ורק מפאת כבודו של פלוני ממכרי שמצא עצמו מעורב באופן לא נעים בעלבון הנ"ל לתבונה ולטעם הטוב. או כמו ספריו של קובי קמין, שכבר זכו לטיפולי האוהב. או כמו יצירת המופת "פארק באקפנהיים", שלא זכתה לביקורת מלהיבה פרי מקלדתי רק מהסיבה הפשוטה שחנן קוגל כתב ספר שכזה כבר לפני כן, ועשה זאת טוב – כלומר, גרוע, באופן המאפשר לכותב הביקורת להשתלח בהנאה ולדעת שהצדק והמוסר היו וישארו לצדו – הרבה יותר. וגם כי לא היה לי כוח לקרוא את כל זה, ואולי באמת הגיע הזמן שצער בעלי חיים יעשו משהו בעניין הפרקים הראשונים המתפרסמים באינטרנט. הם או המועצה לשלום הילד. או האו"ם.
ואם כבר הגענו אל הקוגל, הרי שלא יכולתי להמנע מלהזכר בו כשעיינתי לראשונה בכתב העת החדש בשכונה למדע בדיוני ולפנטסיה – מרקורי. למעשה, נזכרתי בו מיד כשהופניתי אל אתר המגזין הנ"ל, המצליח בכשרון רב להפגין חוסר כשרון מזעזע בכל הקשור לכתיבה ועריכה. הוראות הגשת הסיפורים שם תמוהות, בלשון המעטה, ובייחוד נושא התשלום לכותבים, שאינו מחושב לפי מספר המילים כיוון שמערכת המגזין חוששת מכותבים שיאריכו את סיפורם באופן מלאכותי. רעיון זה גרם לי לרגש כה עז של רחמים, עד שטרחתי וניגשתי אל הדוכן שלהם באיקון, הצגתי את עצמי ואמרתי לאחד מחברי המערכת שרבץ שם, "יש לכם עורך ספרותי? כי הוא צריך לפתור בעיות כאלה."
"בטח שיש לנו עורך ספרותי," אמר הזהו והצביע על עמודו הראשון של המגזין, שם צוין שמו של העורך הראשי. "הוא בוחר את הסיפורים."
"עורך ספרותי," אמרתי. "עורך שמבקש מהכותבים לשנות את הסיפורים במקרה הצורך, שמצביע על בעיות. מישהו שמבין בספרות."
"בטח שיש לנו עורך ספרותי," אמר הזהו והצביע על עמודו הראשון של המגזין, שם צוין וכו' וכו' וכו'. עכשיו לך תסביר למישהו כזה מה פירוש "עורך ספרותי".
גם עורך לשוני, אגב, אין להם, מה שמסביר מדוע הם מצהירים בגאווה ובתוקף על כך שאצלם הסיפורים לפרסום נבחרים על ידי אלקטורים. לא לקטורים – אלקטורים. מישהו מידידי מלמל משהו בנושא אל מול העורך הראשי, שהסביר לו בנחת ש"אצלנו במגזין זה 'אלקטורים', כמו באנגלית." ואללה. ואצלי במגזין, לטלוויזיה קוראים "טילפיזיון", כמו בערבית. מה, לא? בחיי, אני מתחיל להתחרט על כך שלא קניתי את הגליון הראשון שלהם. המעט שראיתי היה בידור לא נורמלי.
אה, ויש להם גם סיסמה: "לספק עומק, תרבות ואולי גם קצת ידע" (או אולי "לספק עומק, תרבות וידע" – האתר שלהם מעט לא החלטי בנושא). אני משער שהרעיון לאגור מעט עומק, תרבות וידע לפני שמנסים לספק אותם בכוח לקהל התמים לא עלה במוחו של איש מהם.
חבל, דוקא הייתי שמח לראות עוד כתב עת טוב למדע בדיוני ולפנטסיה. מצד שני – צחוקים.
עדכון: מאזיני היקרים הודיעו לי ששכחתי, ברשימת הזוועתונים, את המותחן הפוליטי המד"בי החדש והמופלא "המגשר". הנה, אם כן, פרק לדוגמה, ובעקבותיו דיון מרתק בו משבחים חבריו של המחבר את ספרו בעילום שם ובתחכום מרהיב, כך שאיש לא שם לב. נפלא!
רק משהו קטן.
כשביקרתי (כשעה – היית בישיבת האגודה), הבחור שניסה למכור את זה אמר לי "סוף סוף סיפורים מתורגמים טוב".
לא בדקתי את רמת העברית שלו, אבל זו חוצפה ברמה גבוהה ביותר להחזיק סטנד באוהל של האגודה ולחרבן על האגודה בעת ובעונה אחת.
לא נורא, האמת. קרתגו עוד תיחרב.
לא הייתי בשום ישיבת אגודה. הייתי עסוק בלצפות במקריני הסינמטק מחריבים את הסאונד של סרט הזומבים ההוא.
האמת – אני לא בטוח שיש להם מושג על קיומו של המימד העשירי. או לגבי איך תרגום טוב אמור להיראות.
נכון, אבל. וזה אבל גדול.
מצטער, לא מסכים. לצערי.
וזו זכותך וכו'. עם זאת, הרושם שעולה מהפוסט שלך הוא שהספר שלי עומד בשורה אחת עם יצירות מופת כמו באקפנהיים ודומיו, וזה כבר מפריע לי. בלי להידרדר לסובייקטיביות, יש בו סיפור אחד שזכה במקום ראשון בתחרות רצינית, ושלושה נוספים שעברו בעבר תחת ידיהם של שלושה מהעורכים הידועים והמכובדים בקהילה וגם פורסמו בבמות מכובדות. מעבר לכך, כל הסיפורים עברו עריכה לשונית וספרותית שהייתה (ובכל זאת יש לי טיפה מושג בדברים האלה) רצינית וקפדנית יותר מכל עריכה אחרת שעברתי אי-פעם. אז נכון שההוצאה לאור היא, בלשון המעטה, לא מהידועות והמנוסות בתחום (ועם זאת לא עצמית/בתשלום, בניגוד לדיכוטומיה שהצגתם במאמר), ונכון שהגימור הוא קצת פחות ממושלם – ועדיין, בוא נבדיל בין הקנקן למה שיש בו.
זהו, יצא הקיטור. לילה טוב.
אני אחד מהעורכים האלה, ויש לך קבלות בדפוס על ההערכה שלי, עם שמך על הכריכה. זה טוב ויפה, אבל מה שקרה כאן הוא הרבה מעבר לגימור. לא, זה לא "פארק באקפנהיים", אבל לצערי זה גם לא רחוק ממנו מספיק. והעובדה שזה דוקא אתה רק מחמירה את זה. למי אכפת מה יקרה לליצן של באקפנהיים, או אם הוא עשה (ועושה, ובחריצות) צחוק מעצמו. הרי הוא לא יודע לכתוב. ואתה דוקא יודע, וזו בדיוק הבעיה.
OMGLOL
הבאקפנהיים הזה היסטרי! רק בשביל דברים כאלה אני צריך להכנס לאתר הזה יותר.
האם זה בסדר מבחינתך שאפנה את העורך של מרקורי לפוסט המחכים הזה, למען יראו וייראו, וכל זה?
האינטרנט הוא אומה חופשיה (לפחות עד ששר התקשורת הנאצל שלנו יחליט אחרת), ולכן אין צורך לבקש את רשותי להפנות אנשים לכאן. אולי כדאי רק להזהיר אותם מראש, שידעו למה הם נכנסים…
בתור מי שכתב את שד משחת או משהו, הרי אתה מתגורר בבית העשוי מזכוכית הדקה מכדי להתקיים מחוץ לז'אנר.
אני דווקא נהניתי מאוד מ"פארק באקפנהיים" אלא שאני רק חוששת שהסופר איבד את בתוליו תוך כדי כתיבת כמה מהפרקים היותר ססגוניים.
בכל מקרה , נראה שאת "ארמדיל" אתה אכן טרחת לקרוא , ולפיכך את העונש הראוי לך כבר קיבלת. שא ברכה.
בתור מי שכתב את "כתוב כשד משחת" אני גר, אם לשמור על האנלוגיה שלך, בבית עשוי טיטניום. וממילא הבעיה של ה"ספרים" שהוזכרו למעלה מעולם לא היתה הז'אנר.
וכן, קריאת הארמדיל מתחילתו ועד סופו היתה עונש. מצד שני, אני לא מתחרט – הצחוקיה לאחר מכן היתה שווה את זה.
טיטאניום? 100% אקרילן , כמו שאומרים בשינקין. לא סיפרו לך שיש הבדל בין לכתוב פנטזיה לבין סתם להיות מנותק מהמציאות?
כנראה שאני לא סובבת במקומות הנכונים, אבל אני לא יודעת על שום צחוקיה שהתרחשה אחרי שכפית את עצמך על ארמדיל. הסופר המהולל תבע אותך?
הארמדיל תבע אותך? ניחא, אין לי שום ספק שלא קראת את באקפנהיים , זו באמת חוויה. השתנתי במכנסיים (לו היו) בפרק הרביעי מהסוף ,וזה הרבה יותר ממה שהייתי אומרת על הניאו אלפתיות שאתה כתבת.
בכל מקרה, אל יאוש. אני משוכנעת שישנה אפשרות שתכתוב פעם ספר מתקבל על הדעת. אולי אפילו תאבד את הבתולים.
אוי, בובה, זה עושה לי נעים בגב כשאת מתעצבנת!
אם כי חבל על האלמוניות. אני רוצה לדעת מי המעריצה החדשה שלי.
אני לא יודעת על אף אחת כזו, אבל אם אתה מתעקש, ברגע שאני אשמע על מישהי , אני אודיע.
בברכה , יעל.
טוב, אם לשפוט על פי הודעותיך כאן, זה לא הדבר הראשון שאת לא יודעת, וגם לא האחרון.
לעומת זאת אני יודע – פלאי האינטרנט – שאת לא בדיוק צופה תמימה מן הצד. לא כאשר את מגיעה לכאן אך ורק דרך חיפוש "פארק באקפנהיים" בגוגל. בהתחשב בכך שאת היחידה שמגיעה לכאן דרך חיפוש זה, ובעובדה שקישור לכאן מופיע רק בעמוד השלישי של תוצאות החיפוש, סביר להניח שלא הגעת לכאן במקרה. או ליתר דיוק – כיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה המשעשעת – שיש לך קשר כלשהו למחבר. חברה שלו? סבתא שלו? לא חשוב. למי אכפת? העיקר – האובייקטיביות!
עלי והצליחי, ביצ'קה, ומסרי ד"ש גם למחבר "פארק". השארי איתו. הוא זקוק לכל עזרה שיוכל לקבל.
כאילו דא! מטיף לי מוסר מישהו שכותב ביקורת על ספר שהוא בכלל לא קרא? כן ! עלית עלי אני הסבתא של המחבר רק שאת הקומבינזונים שלי השארתי במוזיאון המחתרות.
אני מתארת לעצמי שציפת שאת האתר שלך אני אשמור בפבוריטס , אבל מה לעשות ? הכל תפוס באתרי נפטלין.
תהיתי באמת , איך ניתן לארגן לך מעריצות , והגעתי למסקנה המדהימה שאתה יכול ללכת לפורום של ארמדיל , ולטעון שאתה הסופר. הרי אתה והוא כנראה היחידים שקראו את הספר עד הסוף . ולסיום , ברכותי , הבדיחה עם הטיטאניום הייתה ממש טובה.
כדי לזהות ספר טוב במיוחד צריך לקרוא את כולו. כדי לזהות ספר גרוע במיוחד מספיקות בדרך כלל כמה פסקאות.
אני שמח לראות שגם לאחר שנתפסת בקלקלתך אני ממשיך להעסיק את מחשבותיך יומם וליל. את אמנם לא היחידה, אבל בכל זאת זה מחמם את הלב.
לאות תודה על הנחת שאת מסבה לי, הנה עצה שימושית: לפני פסיק או נקודה לעולם לא יבוא רווח. ספרי גם לנכד שלך, אני בטוח שהוא ישמח לדעת.
ועכשיו תסלחי לי, אני רץ לפורום של קוגל, בתקווה שלא הקדמת אותי, להסביר שם שאני מעריצה של "פארק באקפנהיים".
היי ניר.
הפעם זו לא סבתו (ז"ל) של המחבר , אלא המחבר בעצמו.
אז לא קראת את הספר ובכל זאת החלטת ללכלך עליו, אמנם אתה לא הראשון שנטפל לבאקפנהיים אבל במקרה שלך , דווקא אפשר לתקן.
אם אתה רוצה לכתוב עליו ביקורת , אני אשמח לשלוח ולא אכפת לי , כתוב עליו מה שמתחשק לך , אני לא הוצאתי בהוצאה פלצנית והפלצנות ממש אינה לחם חוקי.
שלום בצלאל,
בתגובה שמעל זו שלך כתבתי: "כדי לזהות ספר טוב במיוחד צריך לקרוא את כולו. כדי לזהות ספר גרוע במיוחד מספיקות בדרך כלל כמה פסקאות." זו לא עקיצה ולא התגרות, אלא האמת לאמיתה. קראתי את פרקי ספרך שהופיעו ברשת, והם מספיקים לחלוטין על מנת שאדע שני דברים: 1. הטקסט גרוע מאד מכל בחינה שהיא ובייחוד מבחינה סגנונית, 2. אין שום סיכוי ששאר הספר יהיה טוב יותר, כיוון שאם המחבר היה מפתח לפתע כשרון כתיבה אמיתי, הוא לא היה מרשה בשום פנים ואופן שהפרקים שקראתי ישארו בתוך הספר, וודאי שלא מפרסם אותם באינטרנט. (בדרך כלל בנקודה זו המחבר אומר: אבל איך אתה יכול לדעת אם לא קראת את העלילה עד הסוף? ואז אני מסביר: כשהסגנון קלוקל והמחבר לא יודע לכתוב, העלילה חשובה כקליפת השום, בדיוק כפי שצבעו של בניין ממש לא חשוב אם אין לו יסודות).
כתוצאה מכך אין לי כל כוונה לקרוא את הספר או לזכותו בביקורת.
אני מדגיש שאיני כותב את הדברים האלה על מנת להעליב אותך. זו דעתי כעורך, ככותב ובעיקר כקורא. אני מצטער על כך שאין לי דבר חיובי לומר על הספר, והייתי שמח מאד לו היית כותב ספר טוב – אני אוהב ספרים טובים. לצערי נראה שדילגת על שלב לימוד הכתיבה וזינקת הישר לשלב הוצאת הספרים, והתוצאה מקבילה למה שהיה קורה לו אני, למשל, הייתי מנסה לפרק ולהרכיב מכונת כביסה בעצמי: בלגן.
(בדרך כלל בנקודה זו המחבר הנרגז מעלה השערות לגבי האינטרסים הנסתרים של המבקר ואי הגינותו באופן כללי. המבקר נאלץ להסכים איתו: הוא לא הוגן, הוא סנוב, הוא אליטיסט, הוא מתנגד לשוויון – הוא מעדיף באופן גורף ספרים טובים על פני גרועים. זה, כמובן, רק מרגיז את המחבר עוד יותר.)
אני מציע לך, במקום לשחת את זמנך היקר עלי, להקשיב לאלה שטרחו ו"ליכלכו" עליך באופן מעט יותר מפורט. אולי תלמד מהם דבר או שניים. אולי גם תבין שלאיש אין דבר נגדך, רק נגד ספרות גרועה.
מצחיק , לפני 15 שנה פלוס , עשיתי את מה שאתה עושה , כלומר הייתי כותב ביקורות קטלניות והמניע הנסתר היחיד שהיה לי , היה לקבל תשואות מחבורה מצומצמת של שוטים. עשיתי את זה במדיה שהיתה כנראה יותר מכובדת משלך , כי שם לא הייתי מעז לבקר ספר שאותו לא קראתי ועוד להגן על עצמי אחר כך בשרשרת של תירוצים וקלישאות.
מצד שני , באמת ייתכן שאתה מאמין שיש לך תכונות פסיכואנאליטיות על טבעיות ובמקרה זה, אני יכול להפנות אותך לקודמתי שכתבה משהו על ההבדל בין מד"ב לאסטרונאוטיות . למען האמת אני לא ממש מכיר את סבתא יעל , אבל אני מתאר לעצמי שהיא עוד מהקוראים הרבים והמרוצים של "פארק באקפנהיים" ולהם וגם לך אני מבטיח ש"אופק באקפנהיים" בקרוב יהיה על המדפים בחנויות.
מצחיק, כי כבר לפני 10 שנים זכיתי ליללות של נטולי יכולת כתיבה ותאבי פרסום בתגובה לדעתי על פרי עטם. הן לא השתנו מאז.
הי בצלאל. אתה יודע, הבעיה בלהקשיב לניר יניב היא שגם כשהוא מנסה לעשות משהו טוב או להיות נחמד, הוא עדיין סנוב גועלי. קשה לקבל את הביקורת של סנוב כזה. מנסיון אישי, אני יכול להגיד לך שהוא גם מכוער.
אבל זה לא מייתר את הביקורת שלו. יש משהו שנקרא "קלישאות סופרים מתחילים". דברים שכל הספורים המתחילים עושים בפעם הראשונה מתוך מחשבה שהם מקוריים ומוצלחים, והם בעצם קלישאות איומות שמוכיחות מין חוסר נסיון שכזה, חוסר ידיעה של הכללים. תחשוב על הטירונות שלך; או, למשל, אני לא יודע במה אתה עוסק, אבל תחשוב על מישהו שמגיע למשרד שלך לראיון עבודה ומוכיח בשניה הראשונה שהוא לא יודע דבר ראשון על טיב העבודה ואיך עושים אותה, ואז כועס כשאתה חותך את הראיון מוקדם, באומרו "אבל אם תעסיק אותי, אולי תגלה שאני מומחה ממדרגה ראשונה?"
אני לא אתיימר ללמד אותך שיעור בכתיבה, אבל אני רוצה להפנות אותך לשני מאמרים סמינלים בתחום, שניהם תורגמו לעברית. הראשון הוא לקסיקון טרקי סיטי, אוסף אדיר של טעויות כתיבה נפוצות, שמאפיינות כתיבה שלא תעבור את הרף של עורך רציני או בית הוצאה מכובד. השני — רשימת הקלישאות הגדולה — נוגע יותר למד"ב, אבל אולי יבהיר מעט את הכוונה שלי. הנה שני המאמרים:
http://www.sf-f.org.il/story_167
http://www.sf-f.org.il/story_309
הרשימות האלו לא מלאות ובהחלט שהן לוקות במובנים מסויימים, אבל הן מקלות את הנסיון להבהיר שכמו שבעריכת דין, במכונאות או באפייה יש חוקים והעולם מתחלק בין מי שיודע אותם ומי שלא, גם בכתיבה יש כללים. הרבה אנשים מניחים שכיוון שכולנו יודעים קרוא וכתוב, אנחנו יודעים לעצב את המילים לכדי ספרות, וזה לא נכון. ואכן, מקריאה ראשונית, קשה גם לי שלא להתרשם שאתה עוד לא בקי בחוקים האלו. (הדוגמא הכי בולטת, גם אם היא קצת קטנונית, היא הפיסוק שלך).
אני לא רוצה להגיד שנדרשת חניכה או אינדוקטרינציה כדי להגיע למדרגת סופר; הנה, בארץ יש רק שף מדופלם אחד אבל הרבה בישול מלהיב ומשובח, שיוצא תחת ידם של אוטודידקטים מוכשרים. אבל גם להם יש הרבה נסיון מתחת לידיים (והרבה צלקות על הידיים, אבל כאן נבלום את רכבת המטאפורות). לדעתי, אתה צריך לבשל עוד הרבה, ולקבל ביקורות של הרבה מאוד סועדים, לפני שתגיש את המנות שלך לעולם. (תראה מה זה, רכבת המטאפורות מסרבת להיעצר! 🙂
ועוד משהו. קלישאת סופרים מתחילים שלא תמצא בשני המאמרים האלו, אבל ממש מאפיינת כל סופר לא מנוסה בעידן האינטרנט, היא ההתערבות האישית של הסופר בדיוני הביקורת אודותיו. סופר שולח את יצירתו לעולם, והיא אמורה לדבר בעדו; יש משהו מביך בסופר שמנסה לגונן על היצירה שלו מפני ביקורת. זה לא מכובד. זה גם אומר שאתה לא מרגיש שהיצירה שלך מספיק טובה בשביל לדבר בעד עצמה. במיוחד אם הגדלת ועשית ופרסמת פרקים ממנה ברשת. אם הספר שלך טוב יימצאו לו קוראים (אם הספר שלך הוא ספר פנטזיה, יימצאו לו קוראים גם אם הוא רע); עזוב את הדיונים במעלותיו של הספר שלך לאחרים. יהללוך הם ולא הנחתום העיסתי. ידעתי שזה יסתיים בתאונת רכבת.
ג'וני, אם בצלאל יצליח להבין את מה שאמרת, תזוכה אצלי במנת פלאפל.
אני מניח שאנחנו מדברים כאן על "כדורים באספמיה", דוכן הפלאפל החדש של ניר (הסלוגן: "כדורים בכל מיני צבעים! לא יודע איזה צבעים!")
בכל צבעי ה-grayscale!
היי ג'וני.
בדבר אחד אני ממהר להסכים , אין זה מעיניינו של הסופר להגן על ספרו מבקורת וזאת גם לא עשיתי. קבילתי בפני ניר הייתה על עצם ביקורתו שנכתבה ללא שקרא את הספר, מה שהופך את הביקורת לזיהום אתי ואכן מייתר אותה.
לגבי הרשימה שהצגת , ובכן , קראתי אותה ואני שמח לציין ש"פארק באקפנהיים" אינו סובל ממרבית הפגמים שהוצגו בה , למעט "זרקור באפלה" שבגינו כבר חטפתי גינויי "אקספוזיציה" מאנשים שקראו את הספר ,אבל לדעתי, השימוש בכלי ספרותי זה היה לגיטימי וחיוני.
בנוגע לאותה רשימה ,אני רוצה להעיר, שעם כל הכבוד, רשימה כזו יכולה ליצור את אותה נוסחאתיות שהיא מנסה למנוע ,לכן רצוי להציג אותה כהמלצה ולא כאורים ותומים.
היה גם נחמד ליצור רשימה דומה הנוגעת לכתיבת ביקורת על מד"ב ופנטזיה , אלא שאולי שאולי הזמן אינו בשל לרשימה כזו, כיוון שהנושא בארץ נמצא בחיתוליו, אם לא ברחם אימו.
כל טוב באמת , ותודה שקראתם.
ג'וני, בייבי, לא רק שאני לא חייב לך פלאפל – אתה חייב לי פלאפל.
ניר, אתה לא מקבל פלאפל, אתה כבר שמן. בצלאל, עצם העובדה שאתה פה ומגיב היא כבר התערבות בביקורת. חוכמה נפוצה היא בקרב סופרים לתקוף את האמינות של המבקרים שלהם, או לא לקבל את הקריטריונים שתחתיהם קיבלה היצירה שלהם ביקורת שלילית. ניר ביקר את היצירה שלך על סמך הפרקים הראשונים שלה, שבמקרים מסויימים — כמו הפעם — מספיקים כדי להבחין שזו יצירה רדודה שכתובה באופן חובבני. אני מסכים עם ניר. קראתי את הפרקים הראשונים של הספר שלך, ואני יכול להגיד לך שאני לא הייתי ממשיך לקרוא את הספר, לו היה בידי כולו.
תגיד, מה אתה חושב שיקרה אם ניר (או אני, לצורך העניין) נקרא גם את שאר הפרקים? אני באמת רוצה לדעת.
כמו כן — אתה מגיב כאן ולא יודע להשתמש בפסיקים, שוגה באיות של מילים פשוטות כמו ביקורת; איזה רושם אתה חושב שאתה משאיר? איך זה מסייע לך בביקורת על הביקורת?
בקיצור, אם המבקרים משמיצים, אל תתערב. תקלל אותם בשקט ותשמיץ אותם בקרב חבריך. זו דרכנו, הסופרים.
עצם העובדה שאני פה , ג'וני , לא אומרת כלום. אולי כל מה שאני עושה ברשת זה להתעמת עם שקרנים? אין לך מאיפה לדעת. לעומת זאת, עצם העובדה שאתה חוזר בסרבול מה על ההתחמקויות של ניר ,יכולה להעיד על כך שהוא בדה אותך מדימיונו השבלוני בדיוק כפי שאתה בדית את אותם "פרקים ראשונים" מ"פארק באקפנהיים" שלכאורה קיימים ברשת ושאותם קראת לטענתך השקרית. בסך הכל העליתי לרשת את החצי השני ההקדמה ב"בלי פאניקה" ועוד פרק תשיעי או עשירי ב"ביכורים". אלו "הפרקים הראשונים שקראת , ג'וני? אז מה הם ה"אמצעיים" או "הסופיים" ? הפרק השלישי והשנים עשר , אולי? לך תבין דמויות בדיוניות.
אתה יכול להמשיך לטעון לשווא , שאני כותב חובבן ושאני לא יודע לפסק ,זה עדיין לא יוכל להציל את הכשל האתי במדור הזה , כי הרי הירידה לפרטים היא שנותנת לביקורת את אמינותה ,או במקרה שלך ושל ניר , את חוסר אמינותה.
לסיום , אענה על שאלתך,ממש לא אכפת לי מה היה קורה אילו ניר היה קורא את מלוא "פארק באקפנהיים" או שאתה היית קורא , או ששניכם שהם אחד הייתם קוראים. כתבתי את הספר כדי שיקראו אותו ,זו מטרתי. מצידי, תשתמשו בו להעביר את הזמן בתור לפסיכיאטר, ICCL .
רגע, בצלאל, להתעמת עם שקרנים זה מה שאתה עושה לפני או אחרי שאתה ממליץ בפומבי על הספר שלך בלי לציין שאתה המחבר? או כותב המלצות בשם בדוי, ואז מסכים עם עצמך? (דרך אגב, בשני הקישורים האחרונים תוכל למצוא את מה שקראתי מהספר העילג והמסורבל שלך. אם טעיתי והפרקים האלו אינם הראשונים אלא האמצעיים, אז אני מתנצל–ולא תשמע אותי אומר כלום על ההגיון העקום שבבחירה בפרק מן האמצע כפרק לדוגמא).
שלום, אני יהונתן. בראשית העמוד תוכל למצוא קישור לאתר שלי, ומשם יקל עליך למצוא רשימה חלקית של טורי במעריב. אם זה לא מספיק לך, תוכל להנות מדף הלינקדאין שלי. לפני שתעז לפקפק שוב בקיומי, אני ממליץ לך שתראה הוכחות שאת לא ביצ'י, מנהיר, ביצ'קה ושאר מעריצי הרשת שלך.
אתה כותב שעצם העובדה שאתה פה לא אומרת כלום. להפך, ידידי, היא אומרת הרבה מאוד. לאחר ש"ביצ'קה" הגיעה לכאן מגוגל, אחרי שחיפשה "באקפנהיים" ונדדה עד העמוד השלישי כדי למצוא את הבלוג הזה, הגעת לכאן אתה, לאחר שחיפשת "ניר יניב". איך ידעת מי זה ניר? איך ידעת שביקר את ספרך? גם אתה וגם ביצ'קה מחליפים כתובת IP מדי תגובה – מה שבהחלט לא מוכיח ש"בדית אותה מדמיונך", כמו שאתה אומר – אבל שניכם מתחברים גם מחשבון של בזק בינלאומי וגם מחשבון של נטוויז'ן, מה שכבר אומר דרשני. אתה רואה, עצם העובדה שאתה פה יכולה ללמד דווקא די הרבה.
אם נחזור על המסר שלי אליך, ולאור המשפט המבריק-אך-לא-בכוונה-תחילה "אתה יכול להמשיך לטעון לשווא , שאני כותב חובבן ושאני לא יודע לפסק ,זה", אם יש בך מידה של כבוד עצמי, אתה תחדל מלהשיב למבקריך. אני לא אומר שההודעות האחרות שלך ברשת מוסיפות לך כבוד, אבל בכל זאת יש משהו מעט עצוב בסופר—such as you are—שלא יודע לבלום את פיו.
מחכה בקוצר רוח להזדהות מביצ'קה ומשאר חבריך הדמיוניים.