פוסט מצוין של אמיר דותן בנושא השפעת המשתמשים על עיצוב מוצרים מבטא בדיוק את דעתי בנוגע לתחומים בהם אני עוסק – מוסיקה, כתיבה, ובייחוד עריכה. הגישה הרווחת אצל רבים ממכרי, העוסקים בתחומים שונים, היא "בוא נשאל אנשים מה הם רוצים ואז נעשה את זה". אני, לעומת זאת, עושה דברים מתוך ידיעה שכך ולא אחרת צריך לעשותם, ואם אני לא בטוח בעצמי לגבי נושא מסוים, אני שואל מישהו שזה מקצועו או שהנו בעל נסיון בתחום, ושאת עבודתו אני מעריך.
האם זה אומר שאני לא פתוח לביקורת? לא. קשה לי, כמו לכל אחד, להתמודד עם ביקורת, ודאי כאשר אני מרגיש שהיא לא עניינית, אבל גם – למעשה, בייחוד – כשהיא קולעת ונכונה, ולכן אני מקפיד לענות את עצמי עם כמה שיותר מהסוג השני (ולא לטרוח הרבה עם הסוג הראשון, כמובן). כמה שנים לפני צאתו של הספר שלי, למשל, ארגנתי לעצמי פגישה עם עמנואל לוטם, בכיר מתרגמי המדע הבדיוני בארץ ואדם שאני מעריך באופן כללי, ונתתי לו לקרוא את הסיפורים. עמנואל, לשמחתי ולכאבי הרב, לא חסך שבטו. חזרתי הביתה שפוף ואומלל, ועברו עלי כמה שבועות קשים לאחר מכן, כשעברתי על כל הטקסט שוב (אם כי מדובר בחלק קטן מהסיפורים שהופיעו בסופו של דבר בספר). התוצאה היא שכשהספר שלי יצא, בסופו של דבר, הוא היה טוב בהרבה ממה שיכול היה להיות. וחשוב מכך – למדתי לזהות סוגים מסוימים של טעויות בכתיבה שלי. השתפרתי.
זה לא היה קורה בשום אופן אם הייתי שואל מישהו מ"קהל הקוראים".
כנ"ל לגבי עריכה. לא קשה לדעת מה טעם הקהל בתחום מסוים, וככל שהתחום מצומצם יותר, כך הטעם ברור יותר. נניח, מדע בדיוני. שאבחר סיפורים על פי טעם הקהל? מה פתאום. הקהל לא זקוק לי ולמגזין שאני עורך כדי למצוא סיפורים שהוא כבר יודע שהוא אוהב. הקהל זקוק (מילה טעונה, אני יודע) לי ולשכמותי כדי שנמצא סיפורים שהוא לא ידע שאפשר לאהוב, שניצור מוסיקה בסגנון שלא תואם את המיינסטרים המקובל, שנכתוב טקסטים שלא ישבו במשבצת שהוקצתה להם מראש על ידי קובעי טעם קהל או הקהל עצמו.
שחצני? אולי. שוגה בדמיונות? יתכן. אליטיסטי? לחלוטין. אני מעדיף, בעוונותי, לקרוא סיפורים שטעם הקהל לא עמד לנגד עיני מחבריהם, לעיין בכתבי עת שעורכיהם לא בוחרים בדרך הקלה ולהאזין למוסיקה שמחבריה ומבצעיה מעדיפים איכות על טעם קהל. בסופו של דבר, הרבה מאלה הופכים בסופו של דבר לפופולאריים בזכות האיכות שלהם, וכך נוצר מיינסטרים חדש ואיתו חקיינים, והלולאה לעולם חוזרת. אולי מה שאני עושה לא יהפוך למיינסטרים לעולם, אבל מצד אחד יש מספיק קהל שמעריך את זה, ומצד שני אני שלם עם מה שאני עושה. הדבר היחיד שאיתו אני לא שלם הוא העובדה שאני לא עושה מספיק.