סיפרתי לכותב אמריקאי על כך שבגליון 17 של חלומות אספמיה פרסמתי את סיפור המסע-בזמן האהוב עלי ביותר, "האנשים שרצחו את מוחמד" של אלפרד בסטר (שלא דן באיסלם בכל דרך שהיא).
"זה לא מסוכן?" הוא שאל. "אתה לא מפחד שמוסלמים יפוצצו לך את המשרד?"
"את זה פתרתי בדרך מחוכמת מאד," אמרתי. "אין לי משרד."
בפינת החדשות: בגליון הבא של אספמיה תופיע נובלה של פול די פיליפו.
והנה פרק חדש בפודקאסט – לך אתננה.
וגם אין לך אוטו או ילדים
ואתה גם לא גר בהולנד המטורפת
מזל
אבל עלי אתה לא חושב. לי יש משרד. ואוטו. (בירושלים!) אבל לא ילדים.
זה בסדר, אני אשב בחושך ואחכה לפיצוץ הבא.
אבל אתה לא פרסמת סיפורים של בסטר – אז אצלך הכל בסדר.
כן, אבל גם השם שלי מתנוסס על דברי הכפירה הנוראים האלה. ויותר קרוב משלך.
לא נורא, אחרי שירצחו אותי על מזבח הז'אנר נראה אותם אומרים שאני לא מחויב לקהילה.
אוי, נכון.
הגבורה, הגבורה!
אה, סוף-סוף תירוץ להוציא את אספמיה 17 מהניילון, לקרוא את הסיפור ולגלות שזה בדיקו מה שאני מחפש בשביל התלמידים שלי בשיעור הבא. תודה.
הפוסט מזכיר לי, אגב, דיון שהתנהל בין השגרירות היפנית לאחד האמנים שהציגו בתערוכה שאצרתי. הוא השתכנע להציג שם את הדברים שלו רק אחרי שהסבירו לו שישראל אינה מנוהלת על ידי אל-קעידה.
מוות לעורכים!!!
ואתמול ישבתי וקראתי את המאמרים בגיליון 18 (לסיפורים אני עוד צריך למצוא זמן). משובח ביותר. ברכות לך ולכותבים.
תודה רבה.
ומצא לך קצת זמן לסיפורים, באמת. תאמין לי, שווה. לי זה עולה יותר!