משום מה הרבה אנשים שאוהבים את המוסיקה של האחים בלוז מכירים רק אלבום אחד שלהם – פס הקול של הסרט, בו משתתפים גם ריי צ'רלס, ארטה פרנקלין, ג'יימס בראון ועוד צדיקים – ובעיקר את "Everybody Needs Somebody to Love". מעטים שמעו על אלבומיהם האחרים, או יודעים שמדובר בלהקה אמיתית ולא בכזו שנוצרה לצורך הסרט בלבד.
ובכן: יש שלושה אלבומים, והמוכר שבהם, הראוי לתהילה לה זכה, הוא עדיין לא הטוב שבהם. לא, הכבוד הזה שמור לאלבום הראשון, שיצא שנתיים לפני כן – Briefcase Full of Blues. זו הקלטה של הופעה חיה עם אנרגיה מטורפת של קבוצת נגנים הראויה – בניגוד לכל כך הרבה אחרות שזכו לכך משום מה – להקרא סופרגרופ. בין השירים: נעימת הפתיחה המוכרת של האחים בלוז (המופיעה בסרט אך לא בפס הקול שלו), בלוזים קורעים כגון Shotgun Blues ופצצות לגבות כמו Hey Bartender וכמובן – Soul Man. כל זה בהגשה אדירה של בלושי ואקרויד, שני פרפורמרים נהדרים. בייחוד בלושי.
האלבום השלישי, Made in America, פעט פחות טוב משני האחרים. עדיין, הוא לא רע, ושני קטעים מתוכו מצדיקים את רכישתו בכסף מלא: Perry Mason Theme, והשוס: Riot In Cell Block Number 9.

מעבר לכך, לא רבים מודעים לכך שהאחים בלוז היו למעשה להקת קאוורים. לא היו להם שירים מקוריים משלהם, והם בחרו את הרפרטואר שלהם מתוך ההיסטוריה העשירה של הבלוז וה-R&B. מעבר לכך שהביצועים שלהם מצוינים, גם הבחירות נהדרות. הנה כמה דוגמאות דוקא מתוך אלבום פס-הקול המוכר יותר:
א. She Caught the Katy, במקור של הבלוזיסט המצוין Taj Mahal.
ב. Gimme Some Lovin', במקור הלא-ממש-R&B אך הכיפי מאד של The Spencer Davis Group.
ג. Everybody Needs Somebody to Love, במקור של Solomon Burke (שגרסת האחים בלוז חייבת לו המון, מעבר לשיר עצמו).
ד. Minnie the Moocher, המושר בסרט (וגם בפס הקול, כמובן) על ידי המבצע המקורי שלו, קאב קלוויי.
ה. ולסיום, Sweet Home Chicago, שבוצע במקור על ידי האבא של הבלוז המודרני, רוברט ג'ונסון.

בזמנו אספתי כמה אלבומים של זמרים ולהקות ששיריהם זכו לעיבוד של האחים בלוז. מעולם לא התחרטתי על רכישת אלבום שכזה.