גיא חסון, בפוסט בבלוגו המצוין The Storytellers, מביא דוגמאות להומור בכתיבה ומדגיש את חשיבותו של התזמון. כמה מהדוגמאות נהדרות (דורותי פארקר מלכה!), אבל כששאלתי אותו מדוע לא הביא גם קטעים מוכרים יותר מספרים מוכרים יותר, הוא הציע לי לעשות זאת בעצמי. למעשה, הוא הציע קרב-בלוגים, שבו כל אחד יביא קטעים הומוריסטיים ממקורות שונים. על מנת לשוות לקרב מראית עין של הגינות, הוחלט שהמנצח הוא זה ששמו מתחיל ב-נ'.
שלחתי, אם כן, את ידו הארוכה של הח"מ אל מדף הספרים ושלפתי בתנועה המעידה על אימונים מפרכים של שנים רבות את ספרו של פלוני ג'רום ק. ג'רום, בתרגום יאיר בורלא. הרי לך, גיא:
(השלושה מנסים לארוז מזוודה. לאחר שצחקו על ג'רום, הגיע תורם של ג'ורג' והריס לעשות זאת)
לאחר שיוצא ג'ורג' להורג בתליה, ישאר הריס האורז הגרוע ביותר בעולם. עיני שוטטו על ערמות הצלחות, הספלים, הקומקומים, הבקבוקים, הצנצנות, הפשטידות, הפרות, העוגות, העגבניות וכו' וכו', וחשתי בעליל שהנה שעה מלאת חוויות ועניין ממשמשת ובאה.
היא באה. היא נפתחה בשבירת ספל. למעשה היה זה המעלל הראשון שעוללו. מובן שעוללו זאת רק כדי להוכיח מה מסוגלים הם לעשות – בבחינת רמז לבאות.
אחרי-כן דחק הריס את קופסת הריבה על העגבניות ומעך אותן, ושניהם החלו אוספים את העגבניות בכפיות של תה.
אחרי-כן הגיע תורו של ג'ורג'. הוא דרך על החמאה. לא אמרתי דבר. סתם קמתי וישבתי על קצה השולחן כדי להתבונן מקרוב. הדבר עורר את חמתם יותר מכל המילים שיכולתי לומר. חשתי זאת בעליל. זה עצבן אותם ובלבל את דעתם. הם החלו דורכים על חפצים ועל מצרכים, ושוכחים היכן הניחום. הם תחבו את הפשטידות בתחתית התרמיל והניחו עליהן קומקומים, קופסאות וכיריים. וסופן של הפשטידות שנמרחו על דפנות התרמיל. הם פזרו מלח כמעט על כל דבר סביבם. אשר לחמאה, מעודי לא שיערתי ששני אנשים יהיו מסוגלים לבצע מגוון כזה של פעילות בחבילת חמאה במשקל מאתיים גרם. לאחר שג'ורג' הסיר את החמאה מנעל הבית שלו, ניסו שניהם לתחוב אותה לתוך הקומקום. פתחו היה צר והיא לא אבתה להכנס. ומה שכבר נכנס לא אבה לצאת. לבסוף הצליחו לאסוך אותה ולהניחה על כסא. במרוצת הזמן התיישב ג'ורג' על חבילת החמאה והיא נדבקה למכנסיו. אחרי-כן בילו שניהם כמחצית השעה בחיפושים אחריה ברחבי החדר.
הקטע הזה (שאינו אלא חלק מתוך סצנה ארוכה יותר) מדגים לא רק את התזמון המופלא של ג'רום אלא גם את היכולת שלו לבנות סיטואציה קומית המתעצמת מרגע לרגע. הנה עוד אחד, קצר יותר:
(השלושה מנסים, ללא הצלחה, לפתוח פחית שימורי אננס)
…ואילו הקופסה, שלא ניזוקה כלל, התגלגלה ושברה ספל תה.
אז נטרפה עלינו דעתנו כליל. נטלנו את הפחית והבאנו אותה אל החוף והצבנו אותה שם. הריס הלך בשדות והביא אבן גדולה וחדה ואני חזרתי והבאתי את התורן. ג'ורג' החזיק בפחית, הריס החזיק באבן, כשחודה מופנה אל הפחית. נטלתי את התורן, הגבהתי אותו באויר והנחתי אותו במהלומה אדירה על הפחית.
כובע הקש של ג'ורג' הוא הוא שהציל את חייו אותו יום.
משעשע גם לראות את ההתייחסות שהכניס המתרגם ל"הוא הלך בשדות".
טוב, די. תורך, גיא.
אפרופו תזמון,
בדיוק השבוע שלפתי מהמדף את הספר במקור האנגלי לאחר שצבר שנים של אבק והקראתי לאיריס את תחילת הקטע של סידור המזוודה על איך שהמספר ושאר האנושות (חוץ ממני) סבורים שעבודה פירושה הפעלת האנשים שבסביבה.
הדוד ניר, אם אתה רוצה קרב הומור אמיתי, אבקש לפעול לפי הכללים הבאים:
1. הפוסטים ייכתבו באנגלית (כדי שגם הקוראים שלי יוכלו להנות מהקרב).
2. יהיו לפחות 4-5 דוגמאות לפוסט. לפחות.
קדימה. מלחמת הומור. נראה אותך.
כולכם עדים – הוא התחיל!
לא, מצטער. אני עדיין לא מבין למה הספר הזה מצחיק. אני הטלתי אותו מרוב שעמום, לכיוון הכללי של מי שהשאיל לי אותו, לפני שהגעתי לאמצעו.