במהלך לילה לבן שחולק בין מסיבה לאולפן עלו בי הרהורים לגבי עובדה אחת התקפה לגבי כל יצירת אמנות ראויה לשמה, ושהנה משום מה נשגבת מהבנתם של הרבה מאד אנשים, ובייחוד כאלה המתיימרים לעסוק באמנות כלשהי. העובדה היא זו: לכל יצירת אמנות טובה יש גבולות ברורים, וחשוב מכך – מגבלות. בלי גבולות ומגבלות, לא מדובר באמנות אלא בקשקוש. אין בזאת לומר שכל יצירה שיש לה גבולות ומגבלות היא יצירה טובה, אבל כל יצירה טובה חייבת בשני אלה.
זה נשמע נחרץ, וגם פשוט להחשיד. כל מוסיקאי מתחיל או כותב טירון או הדיוט סתם יזנקו ממושבם למקרא הדברים האלה וינסו להוכיח באותות ובמופתים שלא זה המצב, שסופר פלוני כתב בלי לדעת את חוקי הדקדוק ושמוסיקאי אלמוני לא ידע תווים וממילא היה מסומם תמיד. טיעונים שכאלה אינם נכונים לא רק בגלל שבתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים הסופר או המוסיקאי שצוינו אכן הנפיקו קשקושים מוחלטים, אלא כיוון שמגבלות וגבולות אינם חייבים להיות תוצאה של אימון או ידע. לפעמים מדובר בתחושה, באינסטינקט. לפעמים זה אפילו מזל.
הגבולות המדוברים אינם דוקא החוקים הקלאסיים של התחום שבו מדובר (אם כי הדבר לא פוטר מי שעוסק בתחום כלשהו, אמנות או לא, מלדעת מה הוא עושה), אלא המסגרת שבה מתקיימת היצירה. קל להבחין בדברים כאלה במוסיקה יותר מאשר בספרות – ארגז הכלים של הכותב המתחיל אינו גדול במיוחד, אבל למוסיקאי המתחיל ובכלל יש אפשרויות כמעט אינסופיות תחת ידיו.
ניקח לדוגמה את הפרויקט שעליו עבדתי רוב הלילה, פסקול לסרט. בעזרת הציוד שיש לי כיום אני מסוגל להפיק מגוון גדול מאד של צלילים – גיטרות, פסנתרים, בס, תופים, כלי מיתר, כלי נשיפה, סינתיסייזרים, כלי הקשה אקוסטיים ואלקטרוניים, מקהלות ועוד הרבה, וכל סוג של צליל ניתן לשנות, לעוות, למתוח, לעבד ולהעביר דרך מספר עצום של אפקטים שלא נדון בהם כרגע. במהלך מאה ומשהו הדקות של הסרט הייתי יכול להכניס מוסיקת רוק, פופ, אקפלה, רגאיי, היפ-הופ, פאנק ויצירות סימפוניות. הייתי יכול אפילו לגרום לכל קטע שונה שכזה להתאים למה שנראה על המסך. אבל למעשה אני משתמש רק בשישה-שבעה סוגי צלילים (אחד מהם הוא הקול שלי). למה? כי אם הייתי משנה סגנון כל הזמן, היה יוצא סלט. אלה הגבולות והמגבלות שקבעתי, והחוכמה האמיתית היא להצליח ליצור משהו שיעבוד בתוך המסגרת  שקבעת לעצמך.
זו הסיבה שאני אוהב מאד אלבומי קונספט, וששני האלבומים שלי הם כאלה. זו הסיבה, למשל, שהאלבום האחרון של כוורת פחות טוב משני קודמיו: יש בו הרבה שירים נפלאים, אבל אין שום קשר ביניהם, וחלקם נשמעים כאילו להקה אחרת הקליטה אותם. זו תוצאה ישירה של מעבר הלהקה מהנהגה ברורה של סנדרסון, שהיה בעל חזון ברור מאד לגבי כל אלבום כיצירה שלמה, לשיטה "דמוקרטית" שבה השירים והעיבודים נקבעו בהצבעה.
בקיצור, אין מה לעשות: אמנות טובה היא תוצר של דיקטטורה.
זה נכון גם כשמדובר בשלטון של יחיד בעצמו. במילים אחרות: משמעת.
הרבה יוצרים מתחילים זועקים לשמיים שהחוקים הנוקשים – חוקי הדקדוק, הפיסוק, ההרמוניה, המלודיה – מגבילים אותם, פוגעים ביצירתיות שלהם. הם מתלוננים על כך שנדרש מהם ידע בתחום – קריאת ספרים בז'אנר בו הם מנסים לכתוב, האזנה למוסיקה בסגנון בו הם מנסים לשיר או להלחין. הם לא מבינים שהאתגר האמיתי הוא לא שבירת החוקים, מה שכל תינוק יכול לעשות, אלא כתיבה או הלחנה של יצירה שתציית לחוקים (או שתשבור אחד מהם מתוך היכרות ומודעות ולא מתוך בורות), אבל תהיה חדשנית, מעניינת, מרגשת או מעוררת מחשבה בכל זאת. וכן, זה דורש מאמץ. המון מאמץ. נראה לי שכדאי לאמן המתחיל לזכור שמה שקל לעשות לא ממש משתלם, כדברי המשורר: מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם.