שאול ויהונתן

הפכתי את כל הבית בחיפושי אחר זוג המכנסיים החביב עלי. בדקתי בכל המקומות הצפויים: מתחת לספה, במקרר ובארון החשמל. כלום. ק', שנכנסה הביתה באמצע החיפוש, מצאה אותי במצב רוח עכור, בעודי נובר בכעס בתכולתו של עציץ המחמד המת שלנו ומפזר חול מתוכו על פני כל הסלון.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"איפה המכנסיים שלי? אלה שאני אוהב?"
"אתה אוהב את כל זוגות המכנסיים שלך," אמרה ק'.
"את השחורים אני אוהב במיוחד."
"כל זוגות המכנסיים שלך שחורים," אמרה ק'.
"את הגוון המיוחד הזה של שחור אני אוהב במיוחד."
"אתה עיוור גוונים," אמרה ק'.
"אני רוצה את המכנסיים שלי! מיד!"
"אי אפשר," אמרה ק', וחשד נורא עלה בי.
"לא!" אמרתי. "את לא…"
"כן," אמרה ק' בשלווה. "זרקתי אותם."
"מה?!"
"יש לך מספיק זוגות מכנסיים אחרים. אלה כבר היו ישנים מדי."
"אבל אני אוהב את הישנים במיוחד!"
"אבל אני לא," פסקה ק'.
"אני לא מאמין," אמרתי, דמעות זולגות מעיני. "המכנסיים שלי! הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו!"
"מי לא נפרדו?" שאלה ק'.
"המכנסיים," אמרתי. "מכנס ימין ומכנס שמאל. בחייהם ובמותם…"
"דוקא כן נפרדו," אמרה ק'.
"מה?!"
"רציתי להבטיח שלא תוכל להוציא אותם מהזבל וללבוש אותם, כמו שעשית בפעם הקודמת," אמרה ק', "אז הפרדתי אותם. זהו."
"אני לא מאמין," בכיתי. "אין יכולת לעשות דבר כזה? איך?"
"והנה המכנסיים החדשים שלך," אמרה ק', ושלפה מתיקה זוג קצרצרים אדומים בוהקים, עם סמיילי צהוב מאחורה.
"אלוהים אדירים," אמרתי, והתעלפתי בו במקום.

ואז התעוררתי.

(ק': "שוב חלמת על מכנסיים? אתה לא יכול לחלום לפעמים על בחורות ערומות, לשם שינוי?")

3 תגובות בנושא “שאול ויהונתן

השאר תגובה