איליום + אולימפוס / דן סימונס
מלחמת טרויה חוזרת על עצמה (או שמא?) בעתיד (או שמא?), כשאלי יוון מתגוררים על הר אולימפוס שבמאדים ומסתייעים בננוטכנולוגיה ובשירותיו הטובים (או שמא?) של פרופסור לספרות המתמחה באיליאדה, ששוחזר לאחר שמת במאה ה-21. בינתיים, רובוטים תבוניים החוקרים את ירחיו של שבתאי משגרים משלחת למאדים כדי לברר איך בוצעה בו הארצה בפרק זמן קצר להחשיד. בינתיים, כדור הארץ של ההווה (כלומר – העתיד הרחוק) מאוכלס בבני אדם שאינם יודעים דבר על היסטוריה, מדע או משהו חוץ ממין מזדמן, ומבלים את זמנם במסיבות ובריקודים, עד שכמה מהם יוצאים למסע על מנת לגלות את האמת.
איליום+אולימפוס (למעשה מדובר בספר אחד שראה אור בשני חלקים) יכול היה להיות ספר נפלא. יש בו רעיונות מצוינים, אקשן משובח ותעלומה גדולה. למרבה הצער, הוא מדרדר חדות כמעט מיד לאחר הפתיחה. סגנון הכתיבה טרחני, הדילמות מלאכותיות להכעיס, והדמויות אינן רק שטוחות להחריד, אלא גם חוזרות ומסבירות זו לזו דברים שהן כבר יודעות (תארו לעצמכם שהייתי אומר, במהלך שיחה, משפט כגון "כידוע לך, יש לך זוג ריאות שבאמצעותן אתה נושם, והן נמצאות בחלל החזה שלך, בתוך כלוב הצלעות." – משהו כזה), ואף טורחות שוב ושוב להזכיר לקורא מה קרה בפרקים הקודמים. אני מתקשה להאמין שמדובר באותו סופר שכתב את סדרת היפריון. אולי הוא נתן לחתול שלו לכתוב את הספר (רמת הכתיבה מזכירה את זו של יצירת מופת אחרת – ההמשכים של "מפגש עם ראמה"), או אולי הוא עבר אירוע מוחי. הסבר אחר אין לי.
בקיצור – מדובר ביותר מ-1600 עמודים מיותרים. שומר נפשו ירחק.
(הבהרה: קראתי את הספרים במהדורתם האנגלית. איליום תורגם לאחרונה לעברית, אך לא קראתי את התרגום. שוב, לטובת קוראי העברית, איליום הוא חצי-ספר, לא ספר שלם, והחצי השני עדיין לא תורגם.)

בת דרקון הברזל / מייקל סוואניק
סיפור התבגרותה (פחות או יותר) של נערה צעירה (פחות ופחות) בעולם פנטסיה תעשייתי וקודר בו מתגוררים רוב יצורי האגדות. הדמות הראשית מוזרה, קפריזית, לא הגיונית ונוטה לרגשנות, ובאופן מוזר כלשהו, אמינה מאד. תיאור העולם מבריק, לא פחות – רוחב הדמיון של סוואניק מעורר השתאות וקנאה. הסוף אכזב אותי מעט, אני מודה, אבל נהניתי מהספר עד כדי כך שאקרא אותו שוב בקרוב. מומלץ.
(הספר עדיין לא תורגם לעברית. במקור: The Iron Dragon's Daughter)

משימתו של המתרגם הזה / טוד חזק-לואי
מצאתי את הספר, החדש למדי (תורגם ב-2008) בחנות ספרים משומשים. כנראה מישהו ממש לא אהב אותו. אני שמח על כך, כי אחרת כנראה לא הייתי נתקל בו, וההפסד היה כולו שלי. זהו אוסף סיפורים קצרים שמחברו (הלא-ישראלי) הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אין טעם לתאר כאן את עלילות הסיפורים, כי הן לא העיקר – העיקר הוא סגנון הכתיבה, הדרך בה הסיפור מועבר. הפעם האחרונה בה נהניתי כל כך מסגנון כתיבה של סופר בן זמננו היתה כשקראתי את ספריו של מייקל שייבון. אין לי מושג אם הספר עדיין בחנויות, אבל כדאי מאד לחפש אותו.

כריש זכרון / סטיבן הול
אדם מגלה שזכרונו נאכל על ידי יצור השוכן בו, ומנסה – כלומר, הגרסה השניה שלו מנסה – לשחזר את עצמו ולהבין מה קורה לו, באמצעות רמזים שהשאירה הגרסה הראשונה. זהו ספר מחוכם (ומתחכם) למדי, ואני בטוח שמשימת התרגום היתה לא קלה (כל הכבוד למתרגמת, יש לומר).
רציתי מאד לאהוב את הספר הזה. הוא לא ספר רע, אבל במדה מסוימת הוא טובע בתחכום של עצמו. יש בו רעיונות מבריקים, אבל העלילה חוזרת על עצמה. יש בו יותר מדי טקסט ופחות מדי תוכן. אני ממליץ לקרוא אותו רק בגלל הרעיונאות, אבל מה שבאמת הייתי רוצה לקרוא הוא הספר הבא של המחבר.