כשקינג הודיע לי, אתמול בצהרים, שיש לנו הופעה היום בערב, שמחתי מאד. לא שיערתי, ולו בחלומותי האיומים ביותר, לאיזו זוועה ניקלע. מדובר בערב שבו צוותו, מסיבה נעלמה כלשהי, "משוררים" ו"מוסיקאים", וניתנה להם במה חפשית לעשות בה ככל העולה על רוחם. וזאת, אללי, הם אכן עשו.
כשהגעתי למקום, בעשר וחצי, כבר נמלטו כל השפויים והפיכחים שבקהל, למעט כמה גיבורים ששמעו שקינג ואני אמורים לעלות בשלב כלשהו והתעקשו להשאר. מסכנים. לאויבי לא הייתי מאחל את הצלילים שבקעו מהבמה. אולי לחיזבאללה, וגם אז לפרק זמן מוגבל ביותר, כדי לעמוד בתנאי אמנת ז'נווה. אף אחד לא סיפר ל"משוררים" האלה ששירה אמיתית היא עניין עדין, רב משמעויות, מחוכם, מתוחכם, לעתים רגשני. לא – שירה מבחינתם היא שורת מילים מפוצצות המשופדות בזו אחר זו על קרני מזבח הוולגאריות, הצעקנות, הפשטנות והטמטום המוסווה כפוסט-מודרניות, כפי שהודגם יפה על ידי רעועת-מוחין אחת על הבמה, שקרקרה את המילה "פוסט" שלושים ושבע פעמים והיתה בטוחה שהיא מחוכמת באמת ובתמיד, וכנראה גם פוסט משהו. הדבר הקרוב ביותר למוסיקאי שעלה על הבמה היה אחד החבר'ה של "סוליקו", בחור שיודע מה הוא עושה ושעל כן אין לי מושג איך הצליחו לשכנע אותו להשתתף בחרבון הזה, ומדוע הוא נתן לאיזה אויל לקשקש במשך רבע שעה על גבי המקצבים שלו. הדבר הקרוב ביותר למשורר שעלה על הבמה היה רועי "צ'יקי" ארד, ואלוהים ואתם עדים שהוא ממש רחוק.
שארית פליטת הקהל כבר כמעט נרדמה כשקינג ואני עלינו, סוף סוף. התחלתי את הלופ, קינג התחיל בשלו, והקהל המנומנם-עד-עתה קפץ על רגליו והחל לרקוד, וכל מה שנותר לי היה לאחוז במיקרופון ולזעוק אל השמים האפלים: אני לא משורר!