גם אני רוצה להיות משורר חדש,
נטול כל חוש קצב או חריזה ממש,
להמשיל מלפפון למצוקת פלסטין והכיבוש,
להרבות במילים כמו זין וכוס וחרא ובית שימוש,
להופיע בכתבי עת נחשבים בעיני עצמם עד בלי די,
או שלא להופיע, כי ברור שאני מחתרתי מדי,
ומסוכן לציבור –
לא שמה שכתבתי ממש ברור –
אבל רוצה להיות משורר כזה, עם מסר כאילו-לא-ממוחזר,
שחושב שיכירו בגאונותו בעוד שנים, אבל אז כבר יהיה מאוחר,
ולספר לכולם שאני מזיין כאילו אין מחר.
*
תשובות לשאלות נפוצות:
א. כן, החריזה מטומטמת בכוונה. זו פרודיה.
ב. כן, המשקל מטומטם בכוונה. זו פרודיה.
ג. כן, המשורר העברי המודרני מטומטם. זה לא בכוונה – זה מה יש.
שמעת משהו רע בזמן האחרון?
קראתי, אללי, קראתי. ולא רק בזמן האחרון. למה אני עושה את זה לעצמי? לא בכוונה. בכל פעם מחדש זו תאונה.
It's not only the Israeli/Hebrew modern poet. It's all across the world.
I also wrote a parody, which while not being ars-poetic, could serve as an example of some of the things you've stated, not long ago.
BTW, it made me think of Eric Berman, and some recent discussion on his prose and lyrics.
אז למה אתה עושה את זה לעצמך?
כשיש דברים הרבה יותר מסוכנים לעשות
כמו לסדר את מגרת הגרביים.
LOL
אם כי אפילו טובים מאלה הם המשוררים/אמני מיצג: אולי אתה היית יודע להעריך את האיש שעמד על חבית במסיבת רחוב ירושלמית, אוחז מטאטא, והקריא פאראפרזת שמאל-הזוי על נבואות מקראיות, בחרוזים ממה שהצלחתי לשמוע דרך ליווי הקקופוניה של סקסופון וחצוצרה ברקע. משום מה אף אחד לא הבין למה כל העניין כל כך נהדר בעיני (אם כי מעט פחות מבדר מלוקי סינדרום ירושלים שמתנבאים ברחובות העיר באופן ספונטני מפעם לפעם).
אם כי אני חייבת לציין שכמו כל דבר, אם זה נעשה טוב… (אוקי, יכול להיות שמצאתי את עצמי מתאהבת לחלוטין בלהקת שוליים ששרה שירים פוליטיים לא לגמרי ברורים ומובנים. אבל הם טובים – וזה הבדל משמעותי)