מעשה דמיוני שגרעינו אמת

עוד בטרם יצאה חמה מנרתיקה, כבר עלו בבית צליליו וריחו של העוף. תחילה היתה זו דלתו העקשנית של המקפיא שסירבה להפתח ואז סירבה להסגר כהלכה, ולאחר מכן תקתוקו חסר הרחמים של מצית התנור, ואז ניחוחות בצל ושום, ולבסוף אותו תמהיל שאין לטעות בו המבשר על ביאתו הקרבה של משיח-בן-עוף הנתון במקומו הראוי, בלב מרבד תפוחי אדמה וירקות וצמחי תבלין ושאר מיני תרגימא. לאורה וריחה של בשורה זו של גאולה, הקורן פי אלפי מונים מאור השמש סתם, קם הזקן ממרבץ לילו, חרחר קלות בינו לבינו והידס בכבדות אל עבר המטבח, שם מצא את זוגתו עמלה וטורחת על הציר, ומערוך גדול בידה. ניגש אל הסיר לבחון את תוכנו, מעשה שגרה, ומיד ניתך המערוך על פרק ידו ונקעו ממקומו.
"וזאת ללמדך מה שכרה של טמינת ידך בצלחת," אמרה זוגתו. "הרי עוף זה עשוי על פי מתכון עתיק יומין, ושרוי ברוטב שזיפין, ואינך נוגע בו ולו כמלוא הנימה עד בוא הערב, שאז אנו הולכים לארוחת החג אצל הדוד האשֶק."
גנח הזקן, לפת בשמאלו את ימינו הפגועה ונעץ בזוגתו מבט מעורר רחמים.
"בל תעלה בדעתך מחשבת העוועים כאילו תוכל לטעום מהעוף בהסתר," אמרה זו. "ספירת מלאי ערכתי, וידוע לי מספרם המדוקדק של כל פולקע וכנף, כל שזיף ותפוד. דמך בראשך אם יחסר ולו אחד מהם! וממילא, אם תאכל כעת יאבד תיאבונך ובבוא הערב לא תוכל לאכול מאומה. וכעת אני הולכת למספרה. שלום!"
אמרה ויצאה את הבית, ונותר הזקן לבדו, הוא והעוף.

כיוון שלא נותרה ברירה בידו, חזר הזקן למיטתו, לקח ספר מעם השידה והחל לקרוא. היו אלה קורותיו של הנסיך פרנץ פרדיננד, אשר בגבורה רבה משל באנשי חצרו, שרבים היו מספור, וסוסים לו לתפארת, וקרבות כבירים נערכו ומעללים עוללו ומעדנים נזללו, מרקים ממרקים שונים, צלי בקר וחזיר ועוף עם שזיפים. מיד השליך הזקן את ספר הפיתויים הצדה ואחז באחר, ובו מעשה בקוסם אשר הפליא קהלו בפלאיו, ניסר עצמו לשניים, ריחף באויר, שלף אריות מכובעו ושר אריות של מוצארט בעודו מכרסם רגלי עוף בשזיפים. הספר השלישי, אותו בחר הזקן בקפידה רבה, היה מבטיח יותר, כיוון שעסק בחייל יתום במלחמת העצמאות, וכל תכליתו להביא את הקורא לידי בכי, כפי שאכן קרה לזקן בעמוד השלישי, שם נזכר הגיבור באמו ובמעדניה, ובפרט בעוף ובשזיפים.
כיוון שכך אמר הזקן נואש מתחום הספרות, אך לא הצליח לחשוב על אף עיסוק אחר לענות בו, אם מפני שלא נמצא לו כזה ואם מחמת ריחות העדנים הבוקעים מהמטבח, שפשו ורבו ומילאו את נחיריו ואת ראשו ואת פיו. לא יכול היה להתגבר עוד על יצרו, וקם ועמד בפתח המטבח והביט בסיר, ותיכן תוכניות מתוכניות שונות על מנת להתגבר על חמתה של זוגתו הצדקת.
אמנם סביר להניח שספְרָה כל פולקע וכנף, אמר לעצמו, אך במה שנוגע לשאר מן הסתם נקטה לשון הגזמה. ודאי יוכל לטעום תפוד או שניים, אולי אף שזיף, ולא תתגלה הרעה. ואלה המעטים לא יוכלו לו, לתיאבונו הניכר, ואיש לא יוכל לדעת כי חטא לאכול לפני המועד.
ניגש, אם כן, אל הסיר, והֵסיר מכסהו. מיד אפף אותו הריח ביתר שאת, ונגלה לפניו פלא מפלאיו של עולם: רגלי העוף וכרעיו וכנפיו, שרויות ברוטב אדמדם ומוקפות חומה בצורה של כל מיני ירק ופרי הארץ. שלח הזקן ידו בתרווד, ודג לו תפוד להתכבד בו. וטעם התפוד גן עדן, ספוג מיצי הפרי ומיני תבלינים מתבלינים שונים, וליחו של העוף, שרוחו עמדה לו והביאתו עד הלום, והגשימה יעודו בעולמנו שלנו ובעולמות עליונים. ולא עמד לו יצרו של הזקן, ועוד בטרם הבין מה מעשהו שלח ידו ושלף לו כרע עסיסית ובלעה ולא הותיר לה זכר בשמים ובארץ, לא כל שכן בסיר. וטרם פגו הדיו של בישום חושים מופלא זה, שמקצתו זכרונות מבית אמא ומקצתו מסורת נסיכי פולניה ורובו טעמה של תרנגולת השרויה ברותחין, וכבר הבין הזקן איזה אסון הביא על עצמו, ונתקף חרדה גמורה.
וזאת יש לדעת, שמנהגו של אותו זקן מימים ימימה לעמוד אל מול כל צרות החיים ונפתוליהם באמצעות כוחות הנפש הבאים לך אך ורק כתוצאתה של ארוחה טובה, כזו שבושלה ביד אוהבת היודעת מה ערכו של כל ציץ וצמח, ירק ופרי ופקעת, פטריה ותבלין. ודרך אחרת לעמוד בפני מעקשים לא ידע, ולא העלה בדעתו מעולם. כיוון שכך לא ארכה השעה והיה הסיר ריק כדי מחציתו וכרסו של הזקן נתונה היתה בין שיניו וכל כולו חיל ורעדה.
במר יאושו עלו בדעתו פתרונות מפתרונות שונים. ראשית, שיער שאמנם ספרה זוגתו את כל המצוי בסיר, אך אולי לא טרחה לזכור את מידתו המדויקת של כל מרכיב ומרכיב. עמד והחל לחצות לשניים את מתי מעט הבולבוסים הנותרים, ואף את השזיפים חילק, אך אז נוכח לדעת כי אזלו כרעי העוף, שכן את כולן זלל, ואין בנמצא שיטת חלוקה שתהפוך כנף לכרע. שנית, חשב לקנות עוף ולמוזגו אל תוככי הסיר באין רואה, אך ערב חג כבר בא, ובתי הממכר סגורים, וממילא מעולם לא טרח לברר היכן קונים עוף, שלא לדבר על אופן הכנתו. לבסוף נכנע, טרק את מכסה הסיר וזחל בחזרה אל מיטתו, מתוך כוונה שלמה להעמיד פני ישן עד יעבור זעם.
לא חלף זמן רב וקול פתיחת הדלת נשמע ברמה ובת הזוג פסעה באון אל תוך הבית במלוא תפארת תספורתה החדשה. מיד עצרה במקומה ורחרחה את אוירו של המקום. "אכן," אמרה בקול, "אשר חזיתי, הוא שאירע."
הזקן התחפר במיטתו עוד יותר ועצם עיניו בחוזקה.
"אכלת מהעוף, מילאת כרסך," אמרה, "וכעת אתה מעמיד פני ישן. נאה נאה."
הזקן לא הרהיב להוציא הגה, אף שזוגתו כלל לא נכנסה לחדר השינה, והיתה עומדת ונושאת דבריה בחדר האורחים דוקא.
"דע לך כי מראש היה הדבר ברור כשמש, עוד בטרם החילותי להכין את ארוחת החג," הוסיפה, "ועל כן ודאי תשמח לשמוע כי סיר העוף שהותרתי לך, אך פתיון היה. ולארוחת החג אצל דוד האשק הכנתי את המאכל האהוב עליך, צלי בקר בפטריות."
גנח הזקן למשמע כל זאת, כי ידע שביום זה כבר לא יבוא דבר מאכל אל פיו, לא צלי ואף לא פטריה, כי העוף שזלל מילא קיבתו עד להתפקע, ושזיפים רקדו בבני מעיו.
"וכעת, יקירי, קום מרבצך, הוצא את הצלי מהמקרר ושא אותו על כפיך למטה, וניסע אל הדוד ונהנה במאד מאד, ואם תגלה ולו ברמז שמפוטם אתה כחזיר בלול התרנגולות, בוא אבוא אתך חשבון שלא נשמע כמותו בשמים ובארץ."
בכה הזקן בלבו במאד מאד על מר גורלו, ואחז בצלי וישאוֹ כל הדרך אל הדוד, ודבר מאכל לא בא עוד אל פיו ביום ההוא, וזוגתו אורה ושמחה ועלצה, ושעשעה נפשה בבדיחות וחידודין, ובצלי, ובסלט, ובמאפים ממאפים שונים, וברפרפות ובקינוחים, ובפירות, ובשוקולד, ובכל טוב הארץ, שמנה וסולתה ומגדניה. והזקן סכר פיו ולא יאמר דבר, ואך הנהן למשמע דברי זוגתו, ונשבע שבועה נוראה שלא לטעום עוד עוף בשזיפים מעתה ועד עולם.

ובוקר אחד, כעבור ימים רבים, עוד טרם באה שמש בשמים, פשט ריח צלי בפטריות והעיר את הזקן משנתו. וכשהידס בכבדות אל המטבח אמר לעצמו, הפעם אזהר, הפעם כבר לא בעוף בשזיפים עסקינן. ועמד ושמע לאזהרות זוגתו, והקשיב לה קשב רב, ומשעזבה את הבית רוקן את תבנית הצלי עד תומה.
וחוזר חלילה.

– סוף –