בשבוע שעבר נפטר התסריטאי דן או'בנון (נודע לי על כך בזכות בלוג הקולנוע המצוין של יאיר רווה, סינמסקופ). הסרט שבזכותו התפרסם היה "הנוסע השמיני", וברזומה שלו יש עוד כמה סרטים מפורסמים, כמו "Heavy Metal" ו"זכרון גורלי". אבל דוקא סרט אחר שכתב, סרט שהיום כמעט איש לא זוכר, הוא זה שחקוק בזכרוני, ודוקא אליו אני שב מדי כמה שנים, בחיבה ובחיוך מטופש של נוסטלגיה. סביר להניח שהסיבה העיקרית לחיבתי לסרט היא העובדה שהייתי בן עשר כשצפיתי בו לראשונה, וזו היתה הפעם הראשונה שהילד הפרובינציאלי שהייתי נסע ללא השגחת מבוגר לעיר הגדולה והרועשת חיפה. וגם תמיד אהבתי כל דבר שקשור לתעופה. אבל חיבתי לא פחתה גם בשנים שלאחר מכן, והיום, כשאני יודע יותר על סרטים ועל כתיבה, אני יכול למצוא בסרט נקודות זכות חדשות. הוא לא יצירת מופת, הוא לא זעזע את אמות הסיפים, הוא לא יזכר לעד כמאורע ששינה את פני הקולנוע או כל דבר אחר, אבל הוא דוגמה מצוינת לסרט אפקטיבי שהצליח, במפתיע, להמנע מרוב ההתיישנות שחלה על סרטי העבר. וחשוב מכך – הוא גרם לי להנאה רבה לאורך השנים, וערכה של זו לא מבוטל כלל.
הסרט – ששמו לא יפתיע את רוב מכרי – הוא "רעם כחול". ברור לי שלא אצליח לשכנע איש לצפות בו. אני אפילו לא מנסה. אבל בקרוב אשוב ואצפה בו בעצמי, וארים כוסית לכבוד דן או'בנון, ששימח אותי בילדותי וגם בבגרותי.
ניר יניב
דמות בדיונית ומעלליה
זכור לי שנהנתי מאוד מהסרט בזמנו, ושראיתי אותו עם חבר שטרח להסביר לי מה הקשר הרופף בין המסוק בסרט למסוקים אמיתיים (אז לראשונה נתקלתי במילות פורנו-מסוקים של שנות השמונים כמו "קוברה" ונדמה לי "דפנדר").
מפתיע שרק היום עולה לי שהסרט הזה הוא סרט גיבור-על בתבנית כמעט קלאסית. חסר רק נבל עם מסוק דומה, ולזכותו של אובאנון תעמוד החלטתו לחסוך את זה מאיתנו (הקרב האחרון עם צמד ה-F-16 – עוד מושאי תשוקה אירונאוטים של התקופה – היה מגניב מספיק).
למעשה דוקא יש נבל עם מסוק. הקרב הסופי הוא לא עם מטוסי ה-F-16, שאותם הרעם הכחול מביס בקלות יחסית (ובמחיר המצוין של פיצוץ מפעל עופות מטוגנים – גשם של תרנגולות!), אלא עם הנבל (מלקולם מקדואל) החמוש במסוק מסוג – ניחשת זאת – דפנדר.
ההקבלה לסרטי גיבורי-על נאה בעיני – לא חשבתי על זה. בצפיה החוזרת אברר את הנושא לעומקו. אני בטוח שהאקדמיה ממתינה בקוצר רוח למוצא פי.
הוי, ניר, הצלחת לרגש אותי, וזה אני עכשיו קיבלתי מין פלאשבק, כמו במנהרת הזמן, עם צבעים כחולים, לבנים וגם סגולים… הדבר הראשון שאני נזכר בו, זה המוזיקה, ואז סידרת הטלוויזיה ואחר כך סידרה שהפכה לקליסקה בהשפעת הסרט : airwolf וכמובן משחק המחשב! רוי שניידר שהיה אז אחד השחקנים הכי קולים בהוליווד (2010, מלתעות ואפילו ארוחה עירומה של קרמשהו שאתה צריך לעשות בתדירות יותר גבוהה 🙂
וננברג) הסרט הזה עסק גם קצת בקונספרציית האח הגדול (מסוק שלא משמיע קול ומסוגל לרגל) ולמרות שהוא מבוסס באופן מופשט על הקוברה. שנה אחר-כך סויים הפיתוח של מסוק האפצ'י שנכנס לשירות בתחילת שנות ה – 90.
אני חושב ניר, שאם היה משהו משותף לנו בגיל צעיר, חוץ מהעיסוק הביזארי שלנו ביחד, היה האהבה לכלי טיס. המנטור שלי היה בן הדוד שלי. ועכשיו אני גם נזכר בקיר האלמותי שלך ובפוסטרים שהיו תלויים בו (כן, לניר לא היו נשים ערומות בחדר באותה תקופה- לא על הקיר וגם לא מצד שמאל של הקיר)
זו היתה תקופה של עדנה למסוקי הקרב בעיקר בזכות הסרט הזה.
למעשה הקיר האלמותי עוד קיים – אחי הצעיר, ששכן בחדר אחרי, לא טרח להוריד אותו. ורוי שיידר תמיד היה, לדעתי, אחד השחקנים הקוּליים – עד יום מותו.
וכתבה שלי לזכרו של או'באנון, על פועלו הקצר-אך-משפיע בתחום הקומיקס דווקא, עלתה השבוע באתר אותו נהגת לערוך בימי-קדם (לינק בניק).
אגב, אני לא יודע אם שמת לב, אבל השבוע התפרסמה ב-Strange Horizons ביקורת על אנתולוגיית המד"ב העולמית בה הופיע הסיפור שלך. לביא הזדרז להצליף במבקר שלא איית כראוי את שמך.
כן, שמתי לב למקרה המצער ב-Strange Horizons. נו, שוין, שיהיו בריאים. לפחות שמי מאוית נכון באנתולוגיה עצמה.
אללי, לא שמעתי על הקומיקס ההוא עד עתה, ועכשיו אני מצטער על כך שאי אפשר להשיג אותו. אולי בעקבות מותו של או'בנון מישהו יעשה מעשה.
זה סרט שאהבתי מאוד בזמנו, אבל אני כלל לא זוכר אותו בתור סרט על גיבורים או קרבות אוויר (אני אאמין למי שאומר שהיו שם – אבל אני לא זוכר אותם), אלא בתור סרט ראליסטי יחסית, סוג של מותחן פוליטי ולא מאוד הרואי.
איך שאני זוכר את הסרט, זה סרט שעיקרו הוא הסכנות של נתינת אמצעי ריגול לרשויות האזרחיות. המסר שלו כמובן רלוונטי היום כמו אז (אם לא יותר), למרות שהאמצעים היום שונים. המסוק עצמו אינו העיקר בסרט. בסדרת הטלויזיה שנוצרה בעיקבותיו, כמובן שהמוקד השתנה לאקשן אווירי, אבל נדמה לי שהסדרה היתה מכוונת לגילאים יותר צעירים.
ממה שאני זוכר ה"קליימקס" של הסרט הוא שהטייס שנתנו לו להטיס את המסוק מחליט שהטכנולוגיה שלו מסוכנת מדי מכדי לתת אותה בידי פוליטיקאים שבטח ישתמשו בו נגד אויבים פוליטיים מבית, ומרסק אותו בכוונה, לתוך רכבת מטען נוסעת.
אתה צודק – זה בהחלט סרט ראליסטי יחסית ולא מאד הרואי – דותן ציין רק שהמבנה שלו דומה לזה של סרטי גיבורי-על.
שיא הסרט הוא קרב האויר האחרון בין הטייס הטוב לטייס הרע. הסצנה שאתה מתאר, שמגיעה לאחר מכן, היא פשוט הסיום. זה לא אותו דבר.
אני זוכר שהתאכזבתי מהסדרה שבאה בעקבות הסרט, אבל ממנה עצמה אני לא זוכר דבר. ואולי טוב שכך.
וואיי, רעם כחול היה סרט ענק. אולי באמת הגיע הזמן לראות אותו שוב. רוי שיידר אכן היה מגניב ביותר בזמנו, גם ב-Seaquast DSV. לי, מה שהכי זכור מהסרט היו דווקא הבדיקות הקבועות שלו שהוא לא יוצא מדעתו שהיו נורא משעשעות.