ככל אדם שתדמיתו חשובה לו, אני נוטה להבליט את תכונותי החיוביות המעטות, כגון עצלנותי המרהיבה ומוסיקליותי מרתיחת השכנים ומערערת מערכות היחסים, ולהצניע את אותם קוי אופי ועיסוקים שלי החורגים במשהו מגבול הטעם הטוב. הבולטת שבמגרעות האלה, שאינן מועטות כלל ועיקר, היא עובדת היותי פועל הייטק, או, אם לנקוט בביטוי גס מעט יותר, מתכנת מחשבים.
תכנות מחשבים, כמו סרסרות, הוא מקצוע נוח למדי. השעות גמישות, התנאים טובים, הכסף לא רע, ולא דרוש מאמץ גופני כביר יותר מארוחת צהריים או השחתת פרצופו של לקוח מזדמן בעזרת מוט ברזל. אני, כמובן, נקלעתי אל העניין במקרה, ודאי שלא מתוך כוונה תחילה. להגנתי אוכל לומר רק שבאותו זמן לא ידעתי דבר על תנאי התעסוקה, מצב התעשיה והמוסר הירוד הכרוך בה, וזאת כיוון שמאז ומעולם הייתי בור ועם הארץ בכל הנוגע לאלה, שלא לדבר על כך שבמקרה ובזמן הספציפיים בהם מדובר הייתי בן תשע.
באותו יום מר ונמהר חיטטה אמי בילקוטי, כהרגלה, מתוך כוונה תמימה למצוא את כל שיעורי בית עליהם שכחתי להצהיר במכס. במקום זאת – למוד נסיון, דאגתי להחביא אותם מראש – היא מצאה דף כתום, מודפס במכונת כתיבה, ועליו הזמנה נרגשת לקורס מחשבים שיתקיים בבית הספר היסודי בו למדתי. הדף ההוא שכן בילקוט כבר שבוע, כי לא היה לי מושג מהם אותם מחשבים בהם מדובר, מעבר לחשד קלוש שיתכן וקורס כזה ידרוש אפילו יותר שיעורי בית מאלה שנמנעתי מהם גם כך.
"מה זה?" אמרה אמא.
"לא יודע," אמרתי.
"מי נתן לך את זה?"
"לא יודע," אמרתי. כבר אז הייתי נחקר קשוח למדי.
"למה לא הראית לי את זה קודם?"
"אני, אה…" אמרתי. "אני…" וכאן צץ במוחי רעיון מבריק, תוכנית שאין כדוגמתה, אמירה שתפטור אותי מעונשו של הקורס ובו זמנית תוכיח לאמי שאני ילד טוב, אחראי ומתחשב: "…חשבתי שאין לנו כסף עכשיו בשביל קורס מחשבים."
היה רגע של שקט מוחלט, שבמהלכו נעצה בי אמא מבט ארוך מאד, ואני השתבחתי בחכמתי הרבה ובתוכניתי היפה שהצליחה. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו בחוץ, בדרכנו אל בית הספר, ואני זכיתי להרצאה רבת רושם בנושא "כלכלת הבית המודרני, ומי אתה שתגיד אם יש לנו או אין לנו כסף". אמא הרי תמיד רצתה שיצא ממני משהו.
כך הפכתי להיות מי שאני היום, רב-תכנת בעל מוסר מפוקפק והיסטוריה ארוכה של התעללות במכשירים חסרי ישע. ניתן לתלות את האשם במעקשים רבים שעברתי בדרכי, בחינוך שקיבלתי ודחיתי ובגורל האכזר, אך בסופו של דבר, אם להיות, לשם שינוי, ישר, הריני להצהיר בדעה צלולה שאני יכול להאשים רק את עצמי.
בפעם הבאה שאמא מוצאת משהו בילקוט שלי, אני שותק כדג.
*
עוד חוויות מחשבים מזעזעות מילדותי ובכלל:
- איך לא למדתי לשחק (סטריפ) פוקר
- אריה במדבר
- ראיון העבודה הקצר ביותר בעולם
- אמנות אי-הגיוס
- יוסי קלקולטור
- זכרונות ממחשב ילדותי (מזמור לקומודור)
ניר יניב 