לראשונה בחיי כתבתי טור ספורט. נכון, הוא נכתב מברלין המעטירה, ויש בו הרבה שניצל, ולמעשה אין לי מושג בכל הקשור לספורט, ביצועו, ההיסטוריה שלו והצפיה בו, אבל מאז ומתמיד סברתי שהתכונה היחידה הדרושה לו לאדם על מנת שיוכל לכתוב על משהו היא יכולת הכתיבה שלו, וכשאני אומר אדם אני מתכוון לעצמי, והנה אני כאן. כלומר – כאן.

והנה הגרסה המקורית:

לילות ברלין הסוערים

מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין בספורט. אני לא מדבר על ביצוע פעולות ספורטיביות – ברור שכל אדם שעיניו בראשו יעדיף לרבוץ על ספה רכה עם משקה קר ואולי איזה שניצל קטן מאשר לרוץ או להתרוצץ או להתכופף או להרים כל מיני דברים או מה שזה לא יהיה שכל חרוצוני הכושר עושים להנאתם המזוכיסטית. לא – אני מדבר על שידורי הספורט, שאין כמוהם לשעמום הגוף והנפש, שלא לדבר על רגשות האשם התוקפים את חלשי האופי שבינינו בראותם כל מיני טיפוסים שריריים שללא ספק לא אוכלים מספיק שניצל.

בין שידורי הספורט הללו, אין גרועים ממשחקי המונדיאל. זאת כיוון שבמקום הדרך הרגילה לצפות בספורט – איש תחת גפנו ותאנתו, רצוי במסתרים – פולש לו המפגע הנ"ל אל בית הקפה והפאב הסמוכים למקום מגוריך, ולא רק שלא ניתן למצוא מקום נורמלי לרבוץ בו בשקט בעבור אהבה או כסף, אלא שאת שאון הצפצפות הארורות, וגרוע ממנו – דברי הפרשנות – ניתן לשמוע היטב גם בלב הסלון שלך, לאחר שתחבת את ראשך מתחת לשמיכה אחת ושלוש כריות.

כך יכולים היו העניינים להמשך עד יום נאה זה, שבו אמור הסיוט להגמר, אלא שלעתים החיים מזמנים לנו הפתעות, וכך מצאתי את עצמי, מכל המקומות שבעולם, דוקא בברלין, בדיוק בזמן בו התקיים משחק המפסידות בחצי הגמר בין נבחרות גרמניה ואורוגוואי. אני מגיש כאן את המידע הזה כאילו הוא מובן מאליו, אך למעשה לא היה לי מושג על כך עד שהבחנתי, בשיטוט הערב שלי ברובע פרידריכסהיין שבו אני מתארח, בעובדה שכל בתי הקפה והפאבים, והמסעדות, והקיוסקים, והמקומות שאינם בתי קפה או פאבים או מסעדות או קיוסקים, כולם הומי אדם אפילו יותר מכרגיל, כולם מתהדרים במסכי טלויזיה בגדלים שונים, לעתים אפילו שניים או שלושה האחד, ובכולם, משום מה, נראים, בהילוך איטי, טיפוסים שריריים שללא ספק לא אוכלים מספיק שניצל. נחוש בדעתי לחקור את התופעה האנתרופולוגית המעניינת, התיישבתי בשולחן האחרון שנותן פנוי במסעדה בעלת שתי טלויזיות ומקרן אחד והזמנתי שניצל.

האוכל הגיע ואיתו שריקת הפתיחה של המשחק. כל העיניים היו נעוצות במסך. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין, וכמה משכני למסעדה אכן עשו זאת, קוצצים יפה נקניקיות, פסטה ועוף בדרכם אל בית הבליעה, בלי להסיר את מבטם מההתרחשויות הטלויזיוניות המסעירות שבהן, כך הבחנתי, תנועות המצלמה היו נמרצות בהרבה מתנועות השחקנים. אולי זו הסיבה שאנשים הנחשבים תרבותיים מכל בחינה אחרת מתעניינים בכדורגל, חשבתי לעצמי – זה פשוט עניין באמנות הצילום! אם כי אין בכך הסבר לאלה הטורחים ומגיעים למגרש עצמו. או שמא הם נושאים עליהם מקלטי טלויזיה קטנים, ניידים, וכל מטרתם להשוות בין הצילום האמנותי לבין האובייקט האמיתי, אשר כידוע, גווווווווווול!

הגול הוא נקודה מיוחדת מאד בזמן. הייתי יכול להתפייט כאן על המתח האדיר שמוצא את פורקנו באותו חלקיק שניה הרה גורל, התנגשות הטיטאנים בין רוח לחומר, כל סוגי ההווה והעתיד האפשריים והבלתי אפשריים המתכנסים אל אותו שבריר זמן המוקרן לאחר מכן במשך דקות ארוכות בהילוך איטי להכעיס ובצווחות אורגזמטיות להביך של הפרשנים באולפן. אך לא. הגול הוא נקודה מיוחדת מאד בזמן כיוון שרק אז אני מבחין לראשונה בהבדל העצום בין חוויית הצפיה בברלין לבין מה שקורה בארץ.

ראשית – העוצמה. המסעדה ממוקמת בצומת רחובות מרכזי ברובע. ממקום מושבי אני יכול לראות יותר מעשרה בתי עינוגים נוספים בעלי מסכים, וכמה מאות בני אדם הצופים בהם. ועדיין, עוצמת השידור מכל המקומות הללו ביחד היא כרבע מהשאגה הבוקעת מרמקולי פאב תל אביבי אחד. הכל נשמע ברור ונעים, וקולו של הפרשן, בגרמנית עסיסית וצחה אותה לא אבין לעולם, לא חורש תעלות שמע חדשות באוזני המאזין.

שנית – הקהל. כל הרחוב שואג כאיש אחד גול! – ומכך יובן שהוא הובקע לטובת הקבוצה הגרמנית, שבזהותה לא הייתי בטוח עד רגע זה, בהיות כל שחקני אורוגוואי נורדיים להכעיס. על כל פנים, כולם, בדיוק כמו בארץ, קמים ושואגים, ושניה אחת לאחר מכן, גם כן בדיוק כמו בארץ, מתיישבים ומוחאים כפיים בנימוס, כאילו מדובר בתיאטרון, וגרמני אחד אומר לחברתו בנחת משפט שאני מתערב שהיה משהו כמו "חן חן!".

לאחר מכן באו דקות ארוכות של אופוריה. השניצל – שווינערשניצל עם פטריות ברוטב שמנת, למעוניינים – היה פשוט מעולה, והקפה הקר שבו קינחתי – כשאתה מבקש אייס-קפה בברלין אתה מקבל קפה עם גלידה בתוכו, לא שאני מתלונן – היה סיום מושלם לחלק הקולינארי של ההופעה. על המסך קרו כל מיני דברים לא מעניינים במיוחד, עד שרשלנות גרידא של רשויות הכדורגל הגרמניות גרמה לתקלה מצערת בדמות שער לזכות הצד השני.

הו! גנח כל הרחוב בייסורים, ואז נדם. אב מזדקן אחד, שהביא עמו את בתו לראות את המשחק, מלמל "שייסה!" מתחת לשפמו, אך השתתק במהירות לנוכח מבטי הנזיפה שקיבל. משמעת. בכל הסביבה לא ניתן היה לראות אפילו מלצר אחד, למעט זה של הפאב השכן, שמסך הטלויזיה שלו התקלקל ועל כן עבר אלינו, על סינרו ומגשו והכל, כדי לוודא שלקוחותיו מקבלים את השירות הטוב ביותר מידי איש הבקיא בהתפתחויות האחרונות במשחק.

את ההפסקה ניצלו כולם, גם המלצרים, על מנת להזמין עוד בירה.

אם בתחילת המחצית השניה היתה האוירה עגמומית משהו, הרי שהשער השני לטובת אורוגוואי הגדיש את הסאה, וניתן היה לחוש כי מבחינת הקהל התרחש כאן מעשה לא מנומס למדי, אשר אמנם לאיש לא נעים להעיר עליו בפומבי אך ללא ספק יתקיימו דין ודברים בחדרי חדרים, יוסקו מסקנות וימצאו אשמים שישפטו בכל חומרת הדין, ואולי אפילו ימנע שניצל מפיהם. עד כדי כך. מרוב זעם פלט האב הנרגן שני שייסה ואחד אווה מריה, והעובדה שאיש לא נזף בו הפעם היתה עדות אילמת לחרונו המוצדק של הקהל.

אלא שכמו בכל דרמה טובה המגיעה סוף סוף אל המערכה השלישית, השינוי חייב לבוא ואכן בא. לאחר לא יותר מחמש דקות של בהיה עגמומית במסך ובכוסות הבירה לחילופין, הצליח הקהל לכפות את רצונו על אחד משחקני הנבחרת הגרמנית, שציית ללא היסוס – משמעת! – ונגח את הכדור אל תוך הרשת.

מחיאות הכפיים להן זכה היו ארוכות מהרגיל, ולמרות שאיני דובר את השפה הגרמנית, הבנתי היטב שהקהל מרוצה מאד מההופעה ומבקש הדרן. במשך זמן מה נראה כאילו הבקשה הזו נפלה על אוזניים ערלות, אך לא יותר מחצי שעה לאחר מכן היא נענתה בשער נוסף, ושמחת האוהדים התפרצה ללא גבול – אחד מהם אפילו קם ממקומו.

בסוף המשחק כולם ביקשו את החשבון באופן מסודר. ילד אחד שניסה לשגר זיקוק מהגג לכבוד הנצחון הושתק על ידי חבריו. המלצר מהפאב השכן טפח בחיבה על כתף המלצרית שבאה להגיש לי את החשבון ומלמל רכות באוזנה. האב הנרגן חיבק את בתו, אחז בידה, לגם לגימה אחרונה מהבירה שלה. תוך דקות היתה המסעדה ריקה פרט לי, למלצרית ולסינר של המלצר מהפאב השכן. בהמשך הרחוב כבו מקלטי הטלויזיה בזה אחר זה, ונדלקו אורותיהם האדומים של הפאבים. עוד ערב פרוע בברלין הסתיים, עוד ערב רגוע בברלין התחיל.