משנה לשנה יום השואה ויום הזכרון מעצבנים אותי יותר ויותר. אני יודע די והותר על השואה, וגם על מלחמות ישראל, וזאת לא בזכות מערכת החינוך המוטה והמסלפת של מדינתנו המתקדמת-כביכול, אלא בגלל העובדה המקרית שאני אוהב לקרוא. מאז ימי בית הספר חלף זמן, אך מדינת ישראל ממשיכה לנסות לחנך אותי ואתכם, להחליט במקומנו מתי נזכור ואת מה, מתי נהיה שמחים ומתי נהיה עצובים. וכך גם השנה, כבכל שנה, אבלה את ערב יום השואה (ואת ערב יום הזכרון) בצפיה בסרט אקשן מופרך בלויית כמות נאה של אלכוהול ושאר שעשועים. אתם מוזמנים לנהוג כמוני.
התעלמו בשלווה מיום השואה – כי כדי לזכור את השואה לא צריך יום.
לדיון נוסף, עיינו בטור החשוב של יהודה אלקנה.
עם ישראל צריך מסגרת וחוקים. ללא יום כזה, מי שאין לו את שיש לך (סקרנות, אהבת ספרים ולמידה עצמית) המידע לא יגיע אל מוחו. לא חסרה בורות..
אני לא מסכים. עם ישראל (בהנחה שיש בכלל דבר כזה) צריך חינוך טוב. החינוך הטוב יקנה את הידע הדרוש. לא צריך להתייחס לאנשים מבוגרים כאל ילדים.
אני גם לא מסכימה. ללא השיח הזה והיום המוקדש לו השואה תשכח. הרגשות שמעורר בי היום הזה לנוכח התמונות הקשות והראיונות עם ניצולי שואה, משאירים אותי ערה במשך כל השנה לזכרון השואה והלקחים המתבקשים ממנה.
פינגבאק: לנזוף ולא לשכוח | זהלאזה
פינגבאק: לנזוף ולא לשכוח | חדר 404
כששיתפתי פוסט דומה בפייסבוק קיבלתי תגובות שטוענות שאני וכותבת הפוסט יפות נפש ושמאלניות מטונפות. ובכן, מסתבר שאתה יפה נפש ושמאלני מטונף. רק שתדע.
אפרת: מי אמר שהשיח והיום הם בלתי-נפרדים? מדוע האחד מחייב את השני? שנית, מי אמר שהיום צריך להתקיים במתכונתו הנוכחית? מה בדיוק אמור לגרום לי לכבד את זכר השואה – העובדה שסגרו לי את הקפה השכונתי ואת הסופרמרקט? זה אמור לגרום לי לעבור אוטומטית למצב אבל? או אולי שטיפת המוח הלאומנית והבלתי מודעת לעצמה לה הייתי זוכה לו הייתי טורח לעיין בעיתון או לצפות בטלוויזיה? נו, באמת.
נייטלי: מודה, אני מטונף גאה.