סיפור בס לשבת:

הבס הראשונה שניגנתי עליה ברצינות היתה חיקוי פנדר בשם ״קונדור״ שאקסית שלי מצאה בפח אשפה בירושלים ב-1996. לפני שזרקו את הגיטרה לפח מישהו פירטלס אותה בכוח בלי למלא את החללים וצבע את הצוואר בטוש שחור. לקחתי אותה להרצל שהפך אותה לפרטלס אמיתית, וניגנתי עליה שנים, כי לא היה לי כסף לקנות אחרת, ולכעסם הרב של הרבה חברי להקות רוק שדרשו בתוקף בס עם פרטים עד שהבינו שאני שוקל פעם וחצי מהם ולא מתעסקים איתי. הבעיה הגדולה שלה היתה ועודנה שיש לה סאונד נפלא, אבל מסוג מסוים מאד – פרטלס שנות השבעים פיקאפ אחורי – ולא שום דבר אחר, ואם זה לא מתאים לך וללהקה שלך ע״ע מבנהו הגופני של סחבק למעלה.

שנים רבות לאחר מכן החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה והלכתי לבונה הגיטרות בנימין מילר לארגן לעצמי פרטלס מעט יותר רבגונית. כדי שאדע מראש שהיא נוחה לי, הצוואר וכמה נקודות קריטיות בגוף הועתקו מהבס הישנה, אם כי כששמים את שתיהן זו ליד זו קשה להאמין שיש ביניהן קשר כלשהו. לחדשה יש (לא-בסיסטים, עברו לפסקה הבאה) שני פיקאפים של דלאנו פלוס פיאצואלקטרי בגשר, פרהאמפ של ג׳ון איסט, גוף אלדר עם חללים בתוכו – לא יאמן כמה היא קלה – ועוד כל מיני המצאות. זו הבס – עם או בלי פרטים – הכי טובה בה ניגנתי בחיי, וכמובן שאני הכי אובייקטיבי ודברי הוא חוק ואם יש לכם בעיה עם זה ראו למעלה.
אין לקח לסיפור הזה, חוץ, אולי, מהעובדה שאני לא רזה. אה, ושלפעמים – רק לפעמים – כדי למצוא את הבס שהכי מתאימה לך צריך ליצור אותה.

• מוסיקה
• פינת המציאות