עוד סיפור בס לשבת:

אני בחנות Sam Ash בניו יורק, במחלקת הבס, שלא נקראת ״מחלקת הבס״ אלא דוקא ״גלריית הבס של הארטקה״, ובהתאם מכילה ערימה נאה של מגברי הארטקה, ועל הקירות, בין הבסים למכירה, תיבות משוריינות עם כל מיני פנדר מקוריות משנות החמישים והשישים, שפתיים ישקו. בין הבסים למכירה יש שורה שלמה של סאדווסקי, וסחבק בוהה בהן ובוכה. למראה העצוב הזה ניגש אלי איזה טיפוס שנראה בדיוק כמו סאונדמן ישראלי אחד שיצא לי להכיר, כלומר רזה, שפם כלב-ים, כובע מצחיה ומשקפי ריי-באן בשטח בנוי, ובאופן כללי אחד שזכה לחוות את הסיקסטיז באופן אישי, אם כי בניגוד לאותו סאונדמן, הטיפוס דוקא נראה כאילו זכה לארוחה חמה אחת היום ואולי אף למקלחת.
״ממש נפלאות, הגיטרות בס של סדווסקי,״ אומר לי הטיפוס. במשקפי השמש שלו אני יכול לראות, כבמראה, את השתקפות השלט ״גלריית הבס של הארטקה״ שנמצא מאחורי.
״אני יודע,״ אני אומר, ״אבל רק בשבוע שעבר קניתי עוד בס, ויש גבול לשחיתות, ובכלל יש לי יותר מדי בסים וזו בושה וחרפה.״
״יותר מדי בסים?״ אומר הטיפוס. ״למה, כמה כבר יש לך?״
״אה, נו, לא חשוב,״ אני אומר, אכול בושה. ״בוא נאמר שיותר מדי ונסגור עניין.״
״אל תתבייש, ספר לי,״ אומר הטיפוס. ״מה אכפת לך?״
״אה,״ אני ממלמל, ״בוא נגיד שיותר מעשר. בושה. חרפה.״
״אין מה להתבייש, זה בסדר גמור,״ אומר הטיפוס, ונימת רחמים קלה מתגנבת אל קולו. ״לי יש חמישים ושתיים.״
לוקח לסחבק שניה או שתיים להבין מה נאמר לו. ״חמישים… ושתיים.״ הוא מקרקר.
״כן,״ אומר הטיפוס.
״חמישים ושתיים,״ אני אומר, תקוף חולשה. ״בסים. חמישים ושתיים גיטרות בס. שתיים, חמישים. חמישים, שתיים.״
״אכן,״ אומר הטיפוס, ואז מוסיף, ״אה, שכחתי להציג את עצמי,״ ומחטט בכיסיו ומוצא כרטיס ביקור ומושיט לי אותו, ואז מושיט ידיו לצדדים, מצביע על כל הפנדרים בתיבות המשוריינות מסביב וממתין שאקרא ואבין.
על הכרטיס כתוב, ״לארי הארטקה״.
בושה וחרפה.
מודה בהכנעה, בגאווה או בעצב, מחקו את המיותר, שלא קניתי דבר.

• מוסיקה
• פינת המציאות