מתוך ספרי ההולך ונרקם על פני שנים רבות מדי תחת שם העבודה ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. הפעם: המוח נגד אלוהים – אחת-אפס.

קדיש

יתגדל ויתקדש שמה רבא, קרי שמו הגדול, ומי הוא זה, גדול-השם השולט בכל מעשי? האם זהו הבורא שנברא בעצמו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, או כבוד השופט המחוזי להכעיס השגור על פיו של אשמדאי, הלא הוא השם, או שמא ישות אחרת הנחבאת מאחורי כל הכינויים הללו?
איוב האומלל היה קרוב לפתרון כששאל לתומו, והחכמה מאין תמצא, ועדת חכמים בעיני עצמם ענו על כך שנים וקרבנות תמימים רבים עד מאד מאוחר מדי, וניפקו תשובות בנוסח אלוהים הוא היודע והשכינה היא היודעת והלב הוא היודע, ורק רבי אליעזר בן הורקנוס ענה נכונה, על כל פנים כמעט, ובתמורה נודה על ידי כל האחרים, ולא חשוב איך יסובב סיפור המעשה האומלל ההוא, הרי שכל המעורבים בו טיפשים או מרושעים מאין כמותם, מה שלא מנע מהם להזכר כחכמינו זכרונם לברכה, וגם אם נסכים שזכרון מעשיהם אכן נותר, זכרון מהסוג אותו אני רודף בכל העלילות אותן אני רושם כאן, הרי ששאר הכינוי אירוני לחלוטין, ועדיף היה לקרוא להם טמטומינו זכרונם לרשעה, אלמלא מנהג בני ישראל להתעלל בחיים ולקדש את המתים דווקא, או לפחות את אלה מהם שהגיעו לדרגת נוולות מספקת לשם כך, וראו להבדיל בניו האומללים של איוב שמתו לשווא וזכרם – אין.
הראש, בו תמצא החכמה, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס העקשן והמנודה, ויחלפו שנים לאין מספר בטרם יאמר מישהו, המוח, אותו גוש ספוגי ורוד ומטופש למראה, ובו לא רק החכמה אלא גם הטיפשות והרשעות והגאווה והענווה והשנאה והאהבה, והוא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתהלל ומי יודע מה עוד.
וכיוון שאין דבר הנשגב מיכולתו, לא רק באלה בורך, כי אם גם יתקלל וישתמץ ויעלב וישמט ויפול ויתפלש ויתפגר, וטוב או גרוע מכך – וישגה בדמיונות ויתעה בחזיונות וימצא ויעשה לו אלוהים אחרים על פניו.
האם יוכל מישהו לומר בלב שלם שהבורא מסוגל לכל הדברים האחרונים הללו? מי יהין לכלול את כבוד השופט במשפט אחד עמם? ואם לא, למי יכולות רבות יותר, לשתי הישויות העליונות הללו או לגוש הוורוד המגוחך? היברא אלוהים את המוח או המוח את האלוהים?
ונאמר אמן.

*

עוד: כאן. וכאן.

• מושך בעט