עיר הולכת, עיר באה

ראה אור בגליון 19 של חלומות באספמיה, באוסף The Apex Book of World SF 2, בכתב העת –Apex Magazine ובאוסף הסיפורים מכונת אהבה (למהדורה דיגיטלית הקישו כאן).

באותו יום זכתה העיר השאננה לשלוש אזהרות. איש לא טרח להקשיב. העיר האזינה אך ורק לעצמה.
בחוף הים, בשעת זריחת השמש, פגשה נערה אחת באיש זקן. רוח מערבית שיחקה בגלים הקטנים של עלות השחר ובזקן אפור ובתלתלים. בטיילת חלף לו, לא מושגח, רכב לניקוי רחובות.
"ילדה," אמר הזקן. הוא חבש כובע מצחיה מהוה שהיה קטן מעט ממידת ראשו. בניגוד למצופה, הדבר לא גרם לו להראות מגוחך – רק מעט קשיש יותר. הנערה הביטה בו כמסנוורת, כאילו זה עתה פקחה את עיניה בפעם הראשונה, ולא ענתה.
"ילדה," אמר הזקן בנימה חביבה של מי שלא מורגל בחיבה מכל סוג שהוא, בין אם בהענקתה או בקבלתה, "האין זו שעה מוקדמת מדי?"
הנערה אמרה, "עוד מעט יהיה מאוחר מדי." היא לא נראתה מרירה כשאמרה זאת. לא היה בדבריה ולו שמץ של דרמה. זו היתה הצהרה פשוטה שבפשוטות.
"הייתי רוצה להכריז על טעותך," אמר הזקן. "להעמיק אל תוך הביטוי 'מאוחר מדי' ולהוכיח כי בטעות יסודו. כי תמיד אפשר לעשות עוד דבר מה, תמיד יש תקווה. אבל אם אעשה זאת – אשקר."
הנערה בהתה בו.
"אשקר," חזר הזקן, שנראה נלהב להוסיף מעט דרמה במקום בו לא היתה לפני כן. "תמיד מאוחר מדי. כך או אחרת, כל שתעשי, כל שאנו נעשה, כל שיעשה מי שלא יעשה, תמיד מאוחר מדי."
"כן," אמרה הנערה. "לא."
"לא?"
"מה שלא תעשה, מה שלא נעשה, זה כבר מאוחר מדי," אמרה הנערה. "אבל יש משהו אחד שהולך לקרות בדיוק בזמן. עכשיו."
השמש זרחה.
הנערה חייכה.
היא פקחה את עיניה והביטה הישר למזרח, ואלומת אור שחלפה, כנגד כל סבירות אפשרית, בין כל בנייני העיר המפרידים בין הזריחה לבין חוף הים שבמערב, הציפה אותה, גרמה לה לשחות באוקיינוס של אושר. מעיין של קסם. ים של שלווה.
"זהו היום האחרון," אמר הזקן.
"כל יום זה היום האחרון," היא אמרה.
הזקן הביט בה. "את יודעת," אמר. "נשלחתי להזהיר אותך, אך את כבר יודעת." הוא חייך אליה בעצב, הסתובב סביב עצמו ונעלם בתוך החול כלעומת שבא.
לא היתה לו כל דרך לדעת שהיא מסוממת עד עמקי נשמתה.

השכם בבוקר חלפה תנודה קלה שבקלות ברחבי העיר. ראשו של מגדל שלום נע מעט, כאילו מתכופף ברוח הקלה שבאה מן הים. כמה פחי זבל נטו על צדם, התהפכו, ותוכנם התפזר על פני מדרכות ובין רגליהם של המשכימים קום ושל אלה שעוד לא הלכו לישון. ניידות משטרה חלפו בעצלתיים, השוטרים שבתוכן מדווחים למוקד שהכל שקט. החול שבחוף רעד מעט, מוליד מיליוני גלים זעזערים שנבלעו באחיהם הגדולים יותר שבאו מלב הים ונעלמו כמעט מיד.

השמש עמדה במרום השמים כאשר, ליד המזרקה בכיכר דיזנגוף, אדונית אחת פגשה ברוכל.
"גברתי הנכבדה," הוא אמר, "הרשי לי להציע לך את תנחומי הכנים." בגדיו היו ישנים מאד, לא רק בגילם כי אם בגזרתם. בכלל זה המגבעת. הוא לא מכר דבר פרט לאמת, וגם לזו לא ניתן תג מחיר.
"סליחה?" אמרה האדונית, שעד אותו רגע היתה עסוקה בשליחת הודעה בטלפון נייד.
"זהו היום האחרון," אמר הרוכל, נמתח למלוא קומתו הנמוכה והגביה את מגבעתו במחווה ארכאית, ספק הבעת רחשי כבוד, ספק אות אבל. "אני משתתף בצערך, ובצער כל העם הרב הזה."
האדונית הרימה את מבטה מן המכשיר, והבחינה בכך שלמרות עתיקות המלבושים, הלובש אותם צעיר בהרבה ממנה עצמה. נער ממש. היא הגביהה את פניה, הביטה בו מלמעלה למטה. "מה אתה מנסה למכור לי פה?"
"אף לא דבר, גברתי, אף לא דבר. ימים אחרונים לא נועדו לשכאלה. נוכל, אולי, להזכר בעבר, או, אם תרצי, לברוח מכאן למקום אחר, אל עתיד אחר, אך לא…"
"מה שזה לא יהיה, אני לא רוצה," אמרה האדונית. רסיסי אור שחלפו דרך נתזי המזרקה שיוו לפניה הילה מלאכית שלא התאימה כלל להבעתה.
"האזיני לי, ולו רק לרגע אחד!" אמר הרוכל והתקדם מעט לעברה, להוט לומר את דברו. "אמרי לידידיך, הודיעי למכריך – היום הוא היום!"
"תעזוב אותי!"
הטלפון צייץ. האדונית העיפה בו מבט.
"רק שלוש אזהרות, נאמר לנו, ואחת כבר ניתנה, וזו השניה. הסכיתי! עד עלות השחר, עירכם…
"לך ממני! לך!"
הרוכל נסוג. "חובתי לציית," אמר.
"אל תעז לעקוב אחרי! אני קוראת למשטרה!"
"לו רק יכולת…"
"אל תדבר אלי!"
פיו, באמצע הברה, נסגר בחטף. כאב הופיע בעיניו. זרזיף דק של דם החל לרדת מזוית פיו.
"לך מפה!" שאגה האדונית.
הוא הסתובב, צעד אל המזרקה, עמד בין הטיפות לרגע, במרכזה, הסתובב סביב עצמו, איש קטן ומגבעת גדולה, קליידוסקופ של אור שמש ונתזים ורסיסים, אלומה שקופה של מים באויר, עומדים, וחלף ונעלם כחזיון תעתועים, צל הרים בלי הרים.
האדונית לא זיכתה זאת אפילו במבט. היא כבר היתה בדרכה הלאה משם, מחייגת במרץ, מספרים, מספרים.

בשעת צהריים טרד ניע קל את מנוחתם של כמה מהגשרים שמעל נתיבי איילון ההומים. מעבר הולכי הרגל המוביל אל תחנת הרכבת שבמרכז עזריאלי, ממנו ניתן היה לצפות במכוניות התקועות בפקק התמידי שבכביש שמתחתיו, כאילו המהם לעצמו שיר קטן, קורות הפלדה התומכות בו מהדהדות לפי קצב נסתר כלשהו. שלושה מהעוברים ושבים הבחינו בדבר. הראשון, מוסיקאי שעבד לפרנסתו כמוכר המבורגרים, חש בקצב הזר הפועם ברגליו בעודו הולך במעבר, התאים את צעדו אליו וזכה במוזה נדירה; עוד באותו ערב הוא כתב והלחין שיר חדש שאיש לא ישמע לעולם. השניה, פרסומאית צעירה ומצליחה, הבחינה בשיפוע הרגעי והלא טבעי של משטח ההליכה, אך דעתה הוסחה מיד כשצלצל הטלפון הנייד שלה. השלישית היתה ילדה קטנה, ואמה סרבה להקשיב לה.

בשעת לילה, באחד הברים העשנים בגבול שבין מרכז העיר האופנתי לדרומה המוזנח, פגש סופר אחד באשת חלומותיו.
"יש עיר אחרת, מתחת," הסבירה לו. "מקומם של כל החלכאים והנדכאים שדרסתם תחתיכם. לא נעלמנו. לא היינו לאבק ברוח. אנו ממתינים, שם למטה."
"יופי של מטאפורה," אמר הסופר, שכבר התרגל לקבל הצעות לסיפורים מכל מכריו וגם מזרים בכל מיני אופנים משונים. תגובתו הרגילה למציעים היתה סיום השיחה במהירות ובקלות. תגובתו הרגילה למציעות היתה אחרת. "תל-אביב תחתית," הוסיף, "עם העובדים הזרים, הקבצנים וכל זה. לא רע. זה יכול להיות חומר טוב לכתוב עליו משהו."
"אין זו עיר תחתית," אמרה אשת החלומות, ותנועת ראשה הסיטה את שיערה, שצבעו כגון החול, מעיניה. "זו תל-אביב של מטה, תל אביב אפורה, ללא יום, ללא לילה. ואנו, תושביה, לא קשורים בדבר לעניי עירכם. גורלם יהיה כגורלכם."
"אה, אז בעצם את מדברת על רומן פוליטי," אמר הסופר. "הכיבוש, הגירוש, הפלסטינאים, וזה. תשמעי, זה עדיין רעיון בסדר, אבל אני חושב שהוא טיפה התיישן. אולי אפשר להכניס איזה סיפור אהבה באמצע, נכון שעשו את זה לא מזמן גם בכמה ספרים, ואפילו בסרט ההוא, איך קוראים לו, אבל תכל'ס אני חייב להגיד לך," וכיבד אותה בטוב שבחיוכי הזימה שלו, "סיפור אהבה תמיד עובד."
הוא קיווה לזכות בחיוך רומזני, עפעוף, מבט מבין. אולי אפילו ביטוי כלשהו של בוז או שאט נפש, שישמש לו כתירוץ להמשיך בשיחה ו"להסביר" למה התכוון באמת, להוכיח שהוא אדם רגיש, אמן, יוצר, בעל מודעות, מיוחד, שונה מכל השאר, שלא נס ליחו, או לכל הפחות ראוי לבוא בין סדיניה של בת שיחו. אך בעיניה השחורות של האשה הוא לא זיהה דבר המוכר לו.
"לא," היא אמרה. "אתה עוסק בעניינים של מעלה, וזה יומם האחרון. מחר כבר לא תהיה כאן. מחר נבוא, אנו בני-מטה, ועירנו תתהפך על עירכם, ואתם תהיו חלכאי-מטה, או אולי לא תהיו עוד."
הסופר שתק. עלה בדעתו שאולי מדובר בשחקנית המנסה לבחון טקסט כלשהו. או בפעילה פוליטית מסוג לא מוכר לו, או אולי בסתם מופרעת – הרי לא חסרות בתל-אביב נשים מכל הסוגים הללו ומעוד רבים אחרים. הוא החליט להמתין לה, שתסיים.
"את כל רצונותיכם אנו חייבים למלא," אמרה האשה. "אחד מכם, כמלך יהיה בקרבנו, ואנו אלפים על אלפים. אך לא עוד. מחר תרדו כולכם, בעת ובעונה אחת, ואנו נעלה."
"למה בעצם את מספרת לי את כל זה?"
"לעולם חייבים אנו להזהיר," היא אמרה, מבטה יוקד אל תוך עיניו, צורב בהן בצורך יוקד – או אולי הבירה ששתה גרמה לו לחשוב כך? "זה היה רצונו של אחד מכם. שלוש אזהרות. איננו יכולים שלא לציית."
הסופר הבין, או חשב שהבין, מה שנאמר לו. משחקי חיזור, מוזרים ככל שיהיו, לא הפחידו אותו. "אה, בסדר," הוא אמר, ואחז בידה. "בואי. נלך לדירה שלי."
היא באה. לא היתה לה ברירה.

באותו לילה העיר שאינה ישנה לעולם סבלה מנדודי שינה.
מעט אחרי חצות נעלם זוג אופניים שנקשר לעץ בשדרות נורדאו. איש לא הבחין בכך.
בסביבות שתיים בלילה הסתיימה הופעת רוק של להקה צעירה במועדון הבארבי. היה זה סיום פתאומי. כל האורות כבו. כל הנוכחים מיהרו לשלוף טלפונים ניידים ולהאיר בעזרתם את הסביבה. הלהקה נעלמה. לאט לאט, ללא חופזה, החלו שישים איש להבחין בכך שמספרם הולך ופוחת, וארבעים איש פצחו בזעקות עד לב השמים, ועשרים איש ניסו לפרוץ מן המועדון החוצה ולבסוף איש לא נותר. מאבטח אחד, שעמד בחוץ וחיפש עיסוק מעניין יותר מהחיטוט באפו, הספיק לראות את הבניין מתקפל את תוך עצמו בטרם באה האפלה ולקחה גם אותו.
בשלוש וחצי שקעה התחנה המרכזית החדשה, נעלמה ואיננה, ועמה כמות נכבדה של נכסי דלא ניידי מהסביבה, כמה אוטובוסים וכלי רכב אחרים, ומספר גדול אך לא מפתיע של חסרי בית ועובדים זרים שנטו ללון בפינותיה השכוחות והמזוהמות. איש לא הבחין בכך למעט מוקדנית משטרתית אחת, ששיחתה עם אחת מניידות הסיור נקטעה באמצעה. ניידת אחרת, שנקלעה לאזור כמה דקות לאחר מכן, פלטה דיווח על מגרש גדול של חול טובעני, והשתתקה. המוקדנית ניסתה למשוך את תשומת לבו של הקצין התורן, אך לשוא – הוא כבר היה עסוק בשיחות אחרות, שעסקו בתופעות מוזרות לא פחות.
בזמן זה או אחר החלה יד נעלמה למשוך למטה את צומת דיזנגוף ואבן גבירול, ושני הרחובות הלכו, כשרוכים הקשורים זה בזה, בעקבותיה, מותירים אחריהם נתיב טשטוש. אולם הבימה, דיזנגוף סנטר, בית העיריה, כיכר דיזנגוף, כולם נגררו ממקומותיהם. רחובות סמוכים ומצטלבים החלו להבלע גם הם. כמה ציפורי לילה השמיעו קרקורים צרודים לאות מחאה, תוהים כמה ממראה עיניהם נובע מצריכת יתר של אלכוהול זול. פרט להם, איש לא פצה פה וצפצף.
קרוב יותר לחוף הים, מלונות השתחררו מאחיזתם בקרקע המציאות והחלו לעוף באויר, והכביש בעקבותיהם. בעודם מרחפים הלכו דמויותיהם ונקלשו, ומעט מעט דהה צִלם באור הירח, הלך ונעלם.
בתים הסתחררו סביב עצמם, נשאבו, נמסו, הטשטשו, פתחו בריקוד או בריצה, יצאו לשחיה לילית ולא חזרו. רחובות הסתבכו זה בזה, התערבלו, התנדנדו, בעבעו, התארכו והתקצרו והוצרו יותר ויותר ונעלמו מן העין. להקות עצומות של דודי שמש ואנטנות הבהבו בין קיום לחדלון, כאילו נלחמות ביניהן על הרגע האחרון היפה ביותר. אנשים, ספונים במיטותיהם ובפאבים ובמאורות ובמרתפים ובחדרי בטחון, עטופי שמיכות בחדרי מדרגות, בוהים במכשירי טלויזיה ובמסכי מחשב, הבהבו, כאילו הופרעה קליטתם באנטנות המציאוּת, ונעלמו.
נערה אחת, על חוף הים, הביטה באושר מזרחה, אל המקום בו אמורה השמש לעלות דרך צללי הבניינים שכבר חדלו מלהתקיים. היא לא הבחינה בהיעלמותו הנוזלית של קו מתאר העיר. גלים קלים ליחכו את רגליה, על קו המים. ואז גדל הצל נטול האור של מה שהיה העיר, ואפף אותה, ורגע לפני שעלתה השמש כבר לא היה שם דבר. רגע לאחר מכן כבר היתה שם עיר אחרת.

לא יום ולא לילה, אלא רק אפרוריות לא החלטית, ערפל ללא ענן, שררו במקום ההוא, שבו בקעו פתאום מתוך הקרקע זוג אופניים, ועץ, ובניין, וכביש, ומועדון הופעות ותחנה מרכזית וניידות משטרה ומלונות ובתי מגורים ובתי זונות ודודי שמש ואנטנות ורחובות ועיר שלמה ואנשים בה הרבה. מים התעבו באויר וזלגו בטיפות גדולות על צלעות המבנים, שטיפה קלה שהפכה את שאריות החול והאדמה שעל הגגות לבוץ, קוים חומים מצטיירים על כל קיר, מטפטפים למטה. רוח נשבה משום מקום אל שום מקום.

המתעמלים הזקנים שנהגו להפגש השכם בכל בוקר בחוף התפלאו מאד לראות שהים הלך ואיננו. זה לא מנע מהם, לאחר ההפסקה המתבקשת לצורך ביטויי התפעלות ואזכור מקרים דומים מעברם שלא היו ולא נבראו, להשלים את תרגילי ההתעמלות שלהם עד תומם.

באותו לא-בוקר קם סופר אחד, מאוחר, לבדו במיטה. אור אפור עכור הציף את דירת החדר שלו, מתאים להפליא לרישום בשחור-לבן התלוי על הקיר, ובו אשה רוקדת בעירום על חוף ים בזמן זריחה או שקיעה, אך לא למסך המחשב הניצב על השולחן לידו. האויר היה לח וקר, כאילו סערה אירופאית כבדת סבר חלפה פתאום במזרח התיכון, שוטפת את שאריות הקיץ כפי שמדיחים אסלה. הוא תהה בינו לבינו לאן הלכה האשה שאיתה בילה את הלילה. זכרון: רגע לפני שנרדם, מותש מרוב הפעילויות שדרש וקיבל ללא ויכוח, נדמה היה לו ששמע רעש מבחוץ, מעין קול שאיבה. או יניקה. או מעיכה. או אולי היה זה חלום? או – איזו מחשבה מוזרה, אמר לעצמו – אולי הוא לא נרדם כלל?
זכרון: "איננו יכולים שלא לציית."
הוא הביט בשעון היד שלו, המיושן בכוונה, המונע בקפיץ, שבו השתמש כמעין אמירה חתרנית דה לה שמעטה. אחת עשרה. הגיע הזמן שיקום, שיעשה משהו. שיכתוב משהו. הוא הבטיח שיגיש סיפור בזמן לכתב עת אחד, וכבר מזמן לא כתב דבר, אפילו המו"ל שלו כבר לא מדבר איתו. יש לו שלוש התחלות של סיפורים, שנכתבו לפני חודשים ומאז לא קרה להן דבר. צריך להמשיך, לכתוב. אולי ילך לשתות קפה.
לא, אמר לעצמו וקם. משמעת עצמית. קודם לכתוב, אחר כך כל השאר. יש זמן. ואין כמו ההרגשה הזו, לשבת איפהשהו כשאתה חופשי מדאגות, שלם עם עצמך, יודע שסיימת לכתוב סיפור. הוא ידע בדיוק על איזו פתיחה נטושה יתחיל לעבוד. הוא כבר יכול היה לראות בעיני רוחו את ההמשך. הוא ניגש אל המחשב ולחץ על כפתור ההפעלה.
לא קרה דבר. דקה לאחר מכן הוא כבר היה בחדר המדרגות, בדרכו אל בית הקפה.
גם בחוץ היה אפור. מזג האויר היה… למעשה, לא היה. הוא הרים מבט, חיפש את השמש, לא מצא אותה. גם עננים לא. רק אפור. כמה עוברים ושבים סביבו העיפו גם הם מבטים חטופים כלפי מעלה, ואז נזכרו בעיסוקים דוחקים יותר ומיהרו לדרכם. כמה מהם שלפו טלפונים ניידים, הביטו בהם זמן מה באי הבנה או בכעס, והחזירו אותם לכיסיהם. חלקם דיברו בשקט זה עם זה – אך איש לא בטלפון.
זכרון: "שלוש אזהרות".
משהו ברחוב נראה מוזר, שלא כרגיל, מעבר לתאורה האפורה. אולי שיפוע קל שלא היה שם קודם, או רוחב הכביש שהשתנה, או הסדקים שבבטון. התמרורים והשלטים נראו כיער תרני ספינות שקפא באמצע סערה, כל אחד מהם נטוי בזוית אחרת. כלומר, אפילו יותר מהרגיל. מבין כל המכוניות שחנו במקומות האסורים, אף לא אחת היתה מקבילה למדרכה.
בית הקפה המה אדם, אך שרר בו שקט חשוד. כמה לקוחות מלמלו, כמעט לחשו, זה אל זה. בימים כתיקונם הושמעה במקום מוסיקה – בדרך כלל אלבום של להקת ג'אז עלומה בכיכובו של אחד מהבעלים – אבל לא היום. מעל שתיקת הרמקולים בלטה בחסרונה צווחתה הצרודה של מכונת האספרסו, שעמדה מיותמת.
"הפוך גדול, בבקשה," אמר הסופר למלצרית חולפת.
"אין," היא אמרה. "לא שמת לב? אין חשמל. היום יש רק קפה שחור."
"גם אצלכם אין חשמל? ניסיתם להתקשר לעיריה?"
"בכל העיר אין חשמל," אמרה המלצרית, ככל הנראה בפעם המאה בבוקר זה. "גם לא טלפון."
"אה," אמר הסופר, והוסיף, "אז איך אתם עושים קפה?"
"על הגז, נו. שחור."
"טוב," הוא אמר. "אז תביאי לי אחד כזה. שניים סוכר."
מוזר, אמר לעצמו בעוד המלצרית מעבירה מטלית על שולחנו, מעניין מתי יחזור החשמל. מה אפשר לעשות בינתיים? שבב רעיון עלה בו. "סליחה?" אמר למלצרית, "אולי במקרה יש לך עט?"
היה לה. גם דפים נמצאו שם בשפע. לאחר שעתיים כבר עיטר ארבעה מהם ברובו של סיפור חדש. סביבו המתינו בעליהם של אינספור טלפונים ומחשבים ניידים לשובם של חייהם האבודים.
זכרון: " תל-אביב של מטה".

רוכב אחד השתולל מזעם כשגילה ששביל האופניים שהוביל הישר מביתו בקצה אבן גבירול אל כיכר רבין, שבקרבתה נמצא מקום עבודתו, עבר כולו לצדו השני של הרחוב. הצד השני, כך זכר, ממש לא נוח לרכיבה. כשעלה על אופניו ונסע משם, מתעקש להצמד לנתיב שהכיר, הסתבר לו שגם הצד הראשון כבר לא.

אדונית אחת, בדירתה שבקומה החמש-עשרה בבניין נאה ברמת אביב, התחננה על חייה.
"תחזרי!" היא צרחה. "תחזרי, אמרתי!"
דמעות שטפו את לחייה. על ראשה הפרוע, מרוט השיער, כבר לא נראה אף שריד לתספורת שעלתה חמש מאות שקלים.
"את חייבת לחזור! אני לא יכולה יותר!"
הזעקות נמשכו שעות. לפניהן היתה תקופה קצרה של יאוש שקט, ולפניה פרק זמן ארוך של בלבול. אך מתחת לכל זה היתה הבנה ברורה, חדה וחלקה, הבנה שעמה לא הצליחה האדונית להתמודד. הבנה שהחלה מיד כשהתעוררה.
"תחזרי!" היא שאגה, והכתה באגרופיה בקיר. "ת-ח-ז-ר-י-!"
מיד לאחר שפקחה את עיניה היא הבינה שקרה משהו איום ונורא. היא ידעה זאת ברגע בו הביטה במסך הטלפון שלה. שתי מילים הופיעו עליו.
"ת-ח-ז-ר-י-!"
שתי מילים: "אין קליטה".

בשדרות רוטשילד התמקמה להקת רוק על במה מאולתרת וביצעה את כל השירים שידעה לנגן, ועוד כמה שלא. רובם נכתבו על ידי להקות מפורסמות בהרבה ממנה. חבריה ניגנו בכלי נגינה אקוסטיים בלבד, ללא חשמל. אנשים נאספו לצפות בה. לרבים מהם היתה זו הפעם הראשונה מאז המעבר בה ראו כלי או מכשיר שלא יצא מכלל פעולה. הלהקה זכתה למחיאות הכפיים הנלהבות ביותר בתולדותיה.

מבחינתה של האדונית, חוסר קליטה היה הדבר האיום ביותר בעולם. היא לא היתה תלויה בטלפון הנייד שלה בדיוק כפי שאדם לא יכול להיות תלוי ברגלו השמאלית. הטלפון היה חלק ממנה. חוסר הקליטה היה עוורון. לאחר כמה שעות ללא הטענה, ללא חשמל, כבה הטלפון. נכרת. גם המכשיר הרזרבי. גם הטלפון האלחוטי. לא היה דבר שיקשר את האדונית אל העולם החיצון. היא היתה האדם האחרון על פני כדור הארץ.
פתאום נשמעה נקישה בדלת.

משום מה, אף שידור רדיו לא קידם את פני הנהגים. אלפי מכוניות עמדו בפקקים. נתיבי איילון היו חסומים, ותחנות הדלק שבקו חיים. לאחר כמה שעות החלה הידיעה לחלחל במורד טורי המכוניות, נישאת בקולות נהגים זועמים, נוסעי מוניות ואוטובוסים מתוסכלים, בצלילי חבטות על מכסי מנוע ועל האספלט האפור-בהיר: אין לאן לנסוע. היציאות חסומות. לא עוזבים את העיר.

היא עמדה באמצע הסלון שטוף האור האפור מבחוץ. הנקישה בדלת חזרה שוב. היא בהתה בה, ראשה ריק ממחשבות. ידית הדלת נעה. הדלת נפתחה.
נכנס השכן המעצבן מהדירה ממול. פרוע שיער, לא אלגנטי, זרוק, מחוק, ועל פניו מין הבעה מטומטמת. איש מוזר, מטופש, לא קשור אליה כלל, בלי שום הערכה לשום דבר חשוב, שום חוש אסתטי. מוסיקה מעצבנת בעשר בלילה. מראהו הלא מלבב כמעט החזיר את האדונית אל קרקע המציאות.
הוא אמר, "הכל בסדר?"
"מה אתה עושה פה?" שאלה האדונית. "מה אתה רוצה?"
"שמעתי צעקות."
"לא," אמרה האדונית, ואז "כן. מה זה עניינך?"
"רק רציתי לראות שהכל בסדר, זה הכל."
האדונית רצתה לומר לו משהו איום ונורא, אבל שום דבר לא עלה בדעתה, כמעט שום דבר, רק "אתה יודע מתי תחזור הקליטה?"
"לא," אמר השכן. "בעצם אני בכלל לא בטוח שהיא תחזור מתישהו."
"על מה אתה מדבר!" זעקה האדונית. "מה זאת אומרת 'לא תחזור'? היא תחזור! בטוח! את שומעת? את תחזרי! תחזרי תחזרי תחזרי תחזרי –" והחלה למרר בבכי.
השכן עמד והביט בה לרגע, ואז ניגש אליה ואחז בכתפיה, והדף אותה בעדינות אל עבר החלון.
הוא אמר, "ראית מה קורה בחוץ?"
היא הביטה, ולראשונה גם ראתה.

העיר נחה לבדה על מישור אפור שאין לו קץ. ממערב לא היה ים, מצפון, ממזרח ומדרום לא היה דבר. הכבישים היוצאים מן העיר נמוגו לאטם, כאילו בערפל, באפרוריות הבהירה ונטולת הענן. בשמים לא היה כל סימן לשמש, לירח או לכוכבים.

בשעה שבה היתה השמש אמורה להיות ברום השמים, החלה הלחות שהצטברה על הקירות ובחרכים ועל דודי השמש והאנטנות והמשקופים לנטוף למטה, וכל חלון בעיר זכה ביורה פרטי משלו. בכבישים דעכה התנועה, נחילי נהגים עזבו את מכוניותיהם וחזרו לבתיהם ברגל. חלק מהתושבים, אלה שהבחינו בכך שזרם המים גווע בברזים, החלו לתלות דליים, שקיות, ג'ריקנים ושאר כלי קיבול מתחת למשקופים ולמרזבים.

הסופר עדיין ישב בבית הקפה כשהגיע הזמן שלא היה ערב. האור לא השתנה. עלה בדעתו שהגיע הזמן לאכול משהו. הוא ניסה לזכות בתשומת לבה של מלצרית אחת, אך זו היתה עסוקה בהמהום מנגינה כלשהי. הוא קרא לה בקול, ביקש תפריט, וזכה לחיוך קל בתגובה. "כבר אין שום דבר לאכול פה," היא אמרה, והמשיכה בשירה. הוא קם ממקומו, חושב על ארוחת ערב בבית, נזכר בליל אמש, מרפרף על פני דמותה של האשה שבילתה איתו את הלילה, משתעשע ברעיון שיבוצה כדמות ראשית בסיפור קצר, אשה מסתורית שהגיעה משום מקום המשנה את גורלו של רווק תל אביבי, סוחפת אותו לעולמות רחוקים אך בעלי משמעות אלגורית, סימבולית, אולי עם כמה דמויות משנה, צריך למצוא שמות לכולן, או אולי גיבורים נטולי שם, כדי להוסיף למימד המסתורין, לניתוק, לזרות, לאשליה שמדובר בסיפור בדיוני ולא באקטואליה במסווה קלוש זה או אחר, וככל שירבה בכך, כן ייטב. הוא התיישב, לקח לו עוד מפית, ועט, וכתב וכתב וכתב.

נערה אחת, על החוף-לשעבר, המתינה לשקיעת השמש. החול תחת רגליה היה לח. לעתים נדמה היה לה שהיא ממתינה רק כמה דקות, ולעתים חשבה שבילתה כאן את כל חייה. לאט לאט דעכה השפעת הסם, והעולם חזר לאפרוריותו הרגילה – או, למעשה, לאפרוריותו החדשה. היא היתה בטוחה שהוא נראה כך בגלל הנפילה שאחרי ההתעלות, הדכאון שלאחר השמחה. אבל השמש לא הלכה ולא באה ולא שקעה.

היו גם כמה גילויי אלימות, עדיין לא נראים מרחוק.

האדונית, בדירתה הגבוהה, הביטה בכל זה והחלה לצחוק. צחוק היסטרי, צווחני, נואש, חזק, גבוה ודק. צחוק שהביא אותה אל סף החנק. היא התפתלה, חבטה בקיר ובעצמה, בעטה בשולחן ובכורסאות ובספה. השכן המעצבן מהדירה ממול עמד והביט בה ולא עשה דבר. המתין לה, שתרגע. שואגת, רוקדת, היא הגיעה אליו, צורחת את תסכוליה בפרצופו, מכה אותו. הוא תפס את שתי ידיה. לרגע הוא נראה כאילו יכה אותה בחזרה, אך לא. הוא אילץ אותה להתיישב על הספה, הביא לה כוס מים, הביא לה עוד אחת לאחר ששפכה את הראשונה, הכריח אותה לשתות, הרגיע אותה. היא בכתה ובכתה ובכתה.

כשהראו מעט השעונים שהמשיכו לפעול על שעת חצות וכל שינוי עדיין לא ניכר באור האפור האופף אותה, התנערה העיר מרבצה, מאדישותה. המוני אדם אחוזי בעתה פרצו מבתיהם, רצים מפה לשם ללא מטרה ברורה. פרצו מהומות. סופרמרקטים ופיצוציות נפרצו, קרבות התפתחו בין בוזזים היסטריים או סתם חמדנים לבין בעלים נרגזים ונחושים. תחנות דלק הפכו למוקד של עליה לרגל – בדרך כלל ברגל. זוגות אופניים נגנבו, אפילו יותר מהרגיל. תמרורים ורמזורים הושחתו, פנסי רחוב הופלו, עצים נעקרו, חלונות ראווה נופצו, צמיגים נוקרו, נגנבו והובערו. המגדל של דיזנגוף סנטר עטה שלמת אש כתומה. בלוני גז הוצתו והתפוצצו ובערו בלהבות ענק לאורך רחוב אלנבי. הדשא בפארק הירקון העלה עשן. העיר שאגה בפחד והיכתה את עצמה, והיתה עושה זאת עד אור הבוקר, אך לא יגיע עוד בוקר.
חלף זמן.
יחידים, זוגות, קבוצות, החלו התושבים לחזור לבתיהם, לעתים עם שלל בידיהם. אחרים נרדמו במקום בו עמדו. מעטים איבדו את הכרתם בקטטות, בתאונות או מרוב פחד. כמה איבדו את שפיותם. כמה איבדו את חייהם.
העיר נרגעה לאטה. במשך זמן היו הרחובות שוממים, דיירים מציצים בחשש מבעד לחלונות, שלוליות מים ובהן רסיסי זגוגיות, שברי רהיטים נגררים בחדרי מדרגות.
נערה, על החול, החלה לרקוד.

עוד חודש, עוד שנה, והעונה אותה עונה.
בחנויות המכולת ובסופרמרקטים לא נותר דבר. גינות צצו בכל חלקי העיר, חלקן בנותיהם של זרעים תועים שנישאו ברוח, וחלקן בוקעות ללא סיבה מבעד לבטון ולאספלט המבוקעים של הרחובות שנגררו למטה והצידה. בתחילה סתם שיחים, ואז ירקות, ולאחר מכן אפילו עצי פרי, שאמנם סירבו לצמוח לגודלם המלא בהעדר אור השמש, והתעוותו ממשקל הטל, אך עדיין ניתן לאכול מפריים. ולבסוף – פרחים. קטנים, כחולים-כהים או אפורים, שוטפים את החולות מצפון, מדרום וממערב, מעטרים את שוברי הגלים היבשים בתחתיתם, הלחים בראשיהם מהתעבות מי האויר על האבנים הקרות.
מדורות לחות העלו עשן שחור וצמיגי השמימה. תחילה בדרום העיר ואז, ככתם דיו המתפשט על פני דף לבן בדרכו להיות מבחן רורשאך, צפונה ומזרחה. אלפי אנשים התחממו לאורן. ביניהן שוטטו להקות רחוב, תיאטראות רחוב, נגני רחוב, מופעי שוליים, אקרובטים, רקדנים, מוכרי מזכרות, קבצנים, פרסומאי גרילה, מוכרי משקאות קלים, חתולים, כלבים. העיר הפכה לאטה לגן שעשועים עצום, מעוטר בגרוטאות צבעוניות ובעצים מעוותים.
תושבים נפטרו, חלקם באלימות, חלקם מקור או ממחסור במזון. תושבים נולדו, קצתם בבתי החולים הנטושים ומרביתם ליד חום המדורה. תושבים לקו בהלם, הפסיקו להגיב, בהו בשמים החדשים בעיניים אטומות, נעלו את עצמם בדירות קפואות. תושבים ברחו, התחבאו, התפרעו, התמרדו, התרוצצו, השתוללו.
השאר – הסתגלו.

ליד אחת המדורות, עומד על שרפרף מתכת קטן, סופר אחד הוציא לאור את ספרו החדש בפעם השלישית. היה זה אוסף של סיפורים קצרים על תל אביב של פעם – השמש, החום, הים, דירות שכורות, מועדונים, פאבים, בחורות, בחורים, בחורות, בחורים והרבה מין בריא. הוציא לאור, קרי – הקריא.
בקהל שרר שקט, וזה, כנראה, היה ההבדל הגדול ביותר בין תושבי העיר במצבם הנוכחי לבין מי שהיו לפני מי יודע כמה זמן, מתחת לשמש. ילדים, גברים, נשים, תינוקות בני יומם, ישבו על הקרקע המבוקעת והקשיבו. פרט לקולות פיצוח העץ ושיירי הבטון במדורה, ולקולו של הסופר, לא נשמע דבר.
בעודו מוציא לאור עלה בדעתו שלא היה בסיפורים זכר לחסרונותיה של העיר משכבר, ללחות האיומה, לאובך הצהוב והרעיל שהופיע מדי כמה קיצים, לזיהום האויר, לפקקי התנועה, למחסור בחניה, למחירים השערורייתיים, לגללי הכלבים, לאדישות התושבים. ככל שהמשיך והקריא, הבין שהסיפורים הללו, מוצלחים ככל שהיו בעיניו בעת שסיים לכתוב אותם, ריקים מתוכן, אינם אומרים דבר. אולי היה זקוק להם לשם נחמה על משהו שאיבד, אם כי, ככל שאמורים הדברים בסיפוריו שלו, הרי שמאז ההיפוך במצבה של העיר יכול היה לומר שדווקא הרוויח. כתיבתו עלתה וצמחה, והוא הוזמן להוציא לאור יותר ויותר. אבל, משום מה, רק סיפורים כאלה. כשהיה מנסה להקריא את אלה מסיפוריו שעסקו במקומות זרים ומוזרים, בנשים דמיוניות, במטאפורות ובדימויים שלא היו קשורים לעיר שהיתה פעם, היתה שתיקת הקהל הופכת קרה, אטומה, מנוכרת. דבר לא נאמר, אך הוא הבין בכל זאת. המילים המשיכו לבקוע מפיו, שגורות, מוכרות ומאוסות. ועם זאת, שרתה עליו הרגשה של שלווה, חוסר-חפזון, אי-דחיפות. אלו החיים, אמרה ההרגשה, והם לא רעים מספיק על מנת לעשות משהו בנדון.
הוא סיים סיפור, חייך מוכנית אל הקהל. נשמעו מעט מחיאות כפיים. ירד מן השרפרף, והלך לקחת לו תפוח אדמה מן המדורה. מזוית עינו הבחין בכמה אנשים בקהל שרצו לגשת אליו, לדבר איתו, להחמיא לו, מן הסתם. הוא העדיף להמנע משיחות שכאלה, אבל מעולם – לפחות לא בקיומו החדש – לא סירב. ועם זאת – שימתינו, חשב.
מאחוריו הופיעה, ללא קול, אשת חלומותיו.

אדונית אחת, בדירתה שבקומה החמש-עשרה בבניין נאה-לשעבר ברמת אביב, הרתיחה מעט מים על גבי מדורת שבבי עץ וענפים קטנים. טיפות מים זלגו לאטן על גבי החלון כבר זמן רב מאד, נלחמות בעקשנות באבק ובלכלוך שהצטברו במשך לא-חודשים רבים כל כך, אך היא לא זיכתה אותן – או אותו – במבט. היא פיזמה לעצמה בפיזור נפש מנגינה שקטה. לאחר זמן מה הרימה את הסיר, נשאה אותו דרך הפתח השבור בקיר שהפריד פעם בין דירתה לבין זו של השכן, הניחה אותו במטבח ונפנתה לטפל בתינוק.
היו אלה חיים טובים. היא התגברה על בעיות רבות מספור ואפילו מצאה אהבה, כל זאת בלי לחרוג ולו פעם אחת מגבולות הקומה החמש-עשרה. העולם שבחוץ יעשה כרצונו, מהומות ברחוב, טיפות בחלון – לה יש חיים משלה. אפילו אל החלומות החוזרים מעת לעת, על איש קטן ומגבעת גדולה הנמוגים לאטם אל תוך מזרקה, התרגלה.
צעדים נשמעו מבחוץ, ומיד נכנס השכן מהדירה ממול, פרוע שיער, יפה, אציל, מציל, אב טרי בישראל, ובידו צרור ענפים שהביא מהעולם האמיתי, מהלך חמש עשרה קומות למטה. הוא הניח את משאו בפינה, ניגש אל האדונית, חיבק אותה. היא חייכה אליו, ושניהם נפנו והביטו בבנם. הם עדיין לא הצליחו למצוא לו שם.
"אולי 'אושר'," אמר האב.
"זה שם של מחבקי עצים," אמרה האדונית, ברכות שאיש מאלו עמם שוחחה בטלפון לא היה חושד בקיומה לעולם. "כבר אין כאלה."
"להיפך – עכשיו כולנו מחבקי עצים," אמר האב ונתן מבט רב משמעות בערימת הענפים שבפינת החדר.
"אבל לא כאלה."
"לא כאלה עצים?"
"לא כאלה מחבקים," היא אמרה, ומבטה אמר – אל תתחכם – אך בחיבה.
"טוב. אולי את חשבת על איזה שם בינתיים?"
"לא," אמרה האדונית. "אבל אתה יודע, אני חושבת… זאת אומרת, אני בכלל לא בטוחה שבכלל צריך שם."
"מה זאת אומרת?" אמר האב. "בטח שחייבים! איך אפשר בלי?"
"פעם זה היה נכון," אמרה האדונית. המילה 'פעם' נאמרה בהגיה שלא היתה מודגשת בדיוק, אבל שונה באופן כלשהו מצלילה הרגיל של המילה. הגיה שמשמעותה לא 'בזמן זה או אחר בעבר' אלא 'בזמן ההוא בעבר, לפני שהגענו לכאן'. הגיה אשר, ללא ידיעתה של האדונית, נפוצה על פני כל העיר ובקרב כל שכבות האוכלוסיה. "היום – אני לא ממש רואה סיבה למה צריך שם."
"אבל…" אמר האב, אך פתאום נשמעה נקישה בדלת.
היסוס. שתיקה. לא פחד, כי אם חוסר הבנה. מי ירצה, מי יכול, להגיע דוקא לכאן, למשכנם המאולתר של אדונית אחת ושכן אחד ותינוק שאפילו איננו זוחל?
ידית הדלת נעה. הדלת נפתחה.
בפתח נראתה צלליתו של רוכל.

נערה אחת, רזה כיתד, שכבה על החול והמתינה לְיום שיעלה או ירד. היא לא הופתעה לנוכח המשב הפתאומי, הופעתו מן האין של זקן מוזר. במרחק, הרוח שרקה בשוברי הגלים שלא שברו עוד דבר. היא הושיטה לו יד. הוא נתן בה מבט משונה, כאילו הקדימה אותו. כאילו תכנן שיחה שלמה שבסופה יבקש ממנה לאחוז בידו, והיא ביטלה אותה במחי תנועה אחת. הוא פסע לעברה, צעד אחד. חייך. לאחר מכן אמרו שניהם דברים רבים, אך לא על החול נטול הים. לא שם. החול נותר נטול מילים, ואיש לא האזין עוד לשריקת שוברי הגלים.

הסופר פנה לאחור, מקפיץ תפוח אדמה לוהט בין ידיו, והבחין בה.
כשאדם מבחין באדם אחר, מדובר בתהליך ארוך ומייגע. בתחילה האחר הוא רק צורה המוקרנת על הרשתית. המוח מפענח את התמונה ומודיע כי זהו כנראה אדם, ומיד – כך מימי בראשית, מה מינו, ולאחר מכן פרטים נוספים, משתנים; ולבסוף: האם הוא מוכר או זר, האחר. כל זה יכול להתרחש במשך הרבה פחות משניה – או הרבה יותר.
הסופר כאילו דילג על כל אלה. ברגע בו הבחין באשה העומדת באור המדורה לידו, בשיערה החולי, בעיניה השחורות, במבט המסוים ההוא שנתנה בו, הוא ידע. מיד. כאילו מוחו הוא זה שאמר לעיניו מה לראות, כאילו הידע שכן שם בפנים, ממתין לרגע הנכון כדי לצוף ולעלות.
תפוח האדמה נותר בידו הימנית, גורם לכוויה שלא חש בה.
בעודו מביט בה עלה במוחו רצף ארוך וכואב של כל המחשבות הלא נעימות שהצטברו אצלו מאז אותו לילה אחרון, פעם. האם היא באמת רצתה לבלות את הלילה איתו? או אולי, כשם שדיברה אמת כשהזהירה, כך היה גם כשסיפרה לו שהיא חייבת לעשות כרצונו? אבל למה אמרה לו את זה? הרי היא נדרשה רק להזהיר, לא לספר על עצמה. האם היא רצתה? האם היא רצתה?
ואם לא –
הוא אמר, "אני מצטער."
הוא אמר, "את מבינה, לא חשבתי שבאמת…"
הוא אמר, "איך יכולתי לדעת? מה היית עושה אם היית במקומי? מי יאמין לסיפור כזה? תל-אביב של מטה…"
הוא אמר, "אני יודע שמה שאני אומר לא משנה. אני יודע את זה. אני לא יודע מה לעשות."
הוא אמר, "זה פשוט… אני לא יודע מה לומר."
היא לא אמרה דבר.
הוא אמר, "תגידי משהו," ואז עלה בדעתו שאולי מילותיו הן עדיין פקודה לה, והוסיף – "בבקשה."
היא אמרה, "בוא עמי."
הוא בא. לא היתה לו ברירה.

הרוכל פסע פנימה, אל תוך הדירה, ועצר. הוא הגביה את מגבעתו החבוטה בתנועה מכאנית, חסרת חן. כשהניח אותה בחזרה על ראשו והוריד את ידו נגלו פניו. שרידי זרזיף דם ירדו משולי פיו.
"גברתי," הוא אמר.
"אתה!" אמרה האדונית, בנימת קול בה לא השתמשה מאז זרחה עליה השמש בפעם האחרונה.
"סליחה," אמר השכן, האב. "אתם מכירים?"
"אני… הוא…" אמרה האדונית.
"סלח לי, אדוני," אמר הרוכל, בקפידה ובשקט, "אך דבר לי אל אשתך." והתקדם, צעד אחד.
"תעזוב אותי!"
"חוששני כי לא אוכל."
"תעזוב אותה!"
התינוק החל לבכות. האדונית העיפה בו מבט חרד, ונפנתה שוב אל הרוכל.
"אדוני," אמר הרוכל והפנה מבט את האב החרד, "המתן, בבקשה."
"תעזוב אותו!" אמרה האדונית, שחשה בדבר מה החולף בין שני הגברים, ופנתה אל בן זוגה – "תעשה משהו!"
אך השכן לא נע.
"מה עשית!" שאגה האדונית. "מה עשית לו! תעזוב אותו… תעזוב אותנו… תעזוב אותי! תעזוב!"
התינוק בכה ובכה ובכה.
"שששש…" אמר הרוכל, בעדינות, בשקט.
התינוק השתתק. היא השתתקה.
"בואי," אמר הרוכל, ושלח את ידו ואחז בידה, והיא לא התנגדה, לא נעה, לא השמיעה צליל או מילת מחאה.
אוושה קלה של רוח החודרת מבעד לחלון אטום, מנשבת בעלי עץ שנכרת, קטום, מבדרת את בלוריתו של קרח, ערום, מערבלת עשן מדורה שכבתה, ולהט שטרם זרח, נושאת ריחות גן שמעולם לא פרח, מייללת בין פיגומי בניין שחלף מן העולם, מפיחה גלים בים שיבש ונעלם.
בדירה, שכן ותינוק מיותם.

יום, ומתחתיו יער עצום של מגדלי מחט, גלילים, ספֵרוֹת, בולבוסים, כדוריות, שרשראות של בועות אנכיות, צפות זו מעל זו, לא נוגעות זו בזו, מחוברות באופן בלתי נתפש זו לזו, ופה ושם, הרחק, אנשים, נשים, גברים, ילדים, נעים בתבניות זרות, אך עדיין כאלו של עיר, והכל ירוק וחום וכתום וצהוב עשיר. נדמה היה לו שהוא מביט אל תוך תא חי מבעד למיקרוסקופ, כפי שעשה לאחרונה בבית הספר היסודי לפני שנים רבות ולא-שנה אחת, אך התמונה השתנתה לאיטה, והוא נוכח בגודלם העצום של המבנים – הדברים – הגופים, והיער הלך ועלה, ואור השמש נגה על…
אור השמש!
והיער המשיך וצף ועלה, והסופר הבין כי למעשה הוא זה המנמיך והולך. ואז, מרחוק, הבחין בקו גבול, סוף היער, ומעבר לו – בוהק כחול, והוא נוכח לדעת שהוא מביט בחוף הים של תל אביב. ובין הים לגבול היער – חול צהוב בהיר, כאילו דבר לא השתנה, כאילו עוד רגע יתמלא קשישים מתעמלים וסוכות מצילים והורים וילדים מטיילים.
יד נגעה בידו, העירה אותו משרעפיו.
"זו עירנו," אמרה אשת חלומותיו, "תל-אביב של מטה, שכעת היא תל-אביב של מעלה."
"אני…" אמר הסופר, "היא יפהפיה! זה נהדר!"
חיוך גדול עלה על פניו. זו היתה התגשמות סיפוריו הטובים ביותר, הבלתי מובנים ביותר, הנדירים ביותר, בודדים ממש, שפיצו באיכות על העדר הכמות.
האשה אמרה, "היא עומדת למות."

קליידוסקופ של אור שמש ונתזים ורסיסים, ואדונית ורוכל הופיעו על כר דשא מקסים. סביבם היתמרו מגדלים אדירים, קנוקנות בצבעים רכים המטילות צללי נפילים באור השמש, ושמים כחולים מכחול ברקע.
האדונית, שותקת, כבשה את מבטה בקרקע.
"הביטי," אמר הרוכל, ומיד היא הרימה את ראשה. "ראי את עירנו הנאווה, באור השמש."
היא החלה להבחין בפרטים. כתמים של אדום עכור על גבי הירוק, לבן יבש בלב הצהוב.
"שמשכם שלכם, הקשה, האכזרית; מקור חייכם, כל העם הרב ההוא. אך לא כך עמנו שלנו."
האדונית שתקה. פיה לא נחסם, ואף לא מוחה. כשהרוכל השתיק אותה, פשוט ניטל ממנה הרצון לדבר.
"אלו ימינו האחרונים," אמר הרוכל. "הובאת להשתתף בצערנו, אולי להצילנו."
הפעם הוא הביט בה, ממתין לתשובה. משלא קיבל אחת הוסיף – "כעת את יכולה לדבר."
האדונית פתחה את פיה לצעוק.
"בשקט," אמר הרוכל.
"בבקשה תחזיר אותי," לחשה האדונית. "בבקשה, אני רוצה לחזור הביתה."
"הבית ההוא – שלנו הוא," אמר הרוכל. "ושלכם – כאן. רק מקרה, מזל רע, תחילת מעשה בלא מחשבה…"
"בבקשה!"
"שלוש אזהרות ניתנו לכם," פיזם, "ומשלושתן לא יצאה אחת. לשלושה בני העיר התגלינו, אחד ואחת ואחת. נחזיר שלושתכם, ובאמצעותכם, נחזיר הגלגל לאחור. עירנו תחזור. עירנו תחזור. עירנו תחזור."
האדונית אמרה, "מה?"
"הכל יחזור להיות כפי שהיה," אמר הרוכל, "כאילו לא היה, כאילו דבר לא קרה. כאילו לא חלף כל זמן מאז, בין פעם לעכשיו."
"לא!" אמרה האדונית, בעוצמה הגדולה ביותר שהצליחה להשיג דרך האיסורים.
"בבקשה," אמר הרוכל. "אני מתחנן. אנו מתחננים." הוא כרע ברך מולה, השפיל את ראשו, דומם ועגום במלבושיו הדלים. השמש קפחה ללא רחמים עליו, על מגבעתו, על הדשאים, על המגדלים.

"חלמנו על השמש," אמרה אשת החלומות, "במשך עידן ועידנים. וכעת היא שורפת אותנו, את עירנו, ואנו חסרי אונים."
סביבם המשיך היער לטפס בעודם שוקעים עמוק יותר ויותר אל תוכו, וכתמי חלודת-ירק נגלו על גזעי המגדלים, תחילה טיפין טיפין ואז בשצף גובר והולך, ובקנוקנות נבעו חורים, ובועות וכדוריות הפכו קירות מוצקים לדמויי מסננות וספוגים.
"יש איזו דרך להחזיר את זה?" שאל הסופר. "זאת אומרת, שתל-אביב תחזור להיות איפה שהיא היתה לפני… זאת אומרת, איפה שהיא היתה פעם?"
"יש אומרים," אמרה, "שאם יובאו שלושת המוזהרים, בני העיר השניה, הנבחרים, וישוכנעו ל… אך זו תקוות שווא, חלום תעתועים."
"וישוכנעו למה?"
"לנטוש את חייהם הקודמים."
"חשבתי שעכשיו אנחנו חייבים לעשות מה שאתם אומרים לנו."
"ישוכנעו," אמרה, "ללא כוח. ללא הכרח. ללא כורח."
"לא בעיה," אמר הסופר, "אני יכול לעשות את זה."
אשת חלומותיו הביטה בו באופן שגרם לו להרגיש מטופש, אך לא מספיק על מנת שיתחרט. הוא הוסיף, "באמת!"
הוא רצה לאחוז בידה, אך משהו עצר בעדו. ככל הנראה, חשב, בתחום זה עדיין מופעל כוח, הכרח, כורח.

האדונית בכתה בשקט, ברוגע, כמעט בנעימות.
"לא אוכל לגרום לך לרצות דבר," אמר הרוכל. "תוכלי לבחור בכך רק מרצונך החופשי. ללא רצונך אנו אבודים."
"אני מתחננת!"
"לא אוכל. כבר כעת אין בי כוח לחזור לשם, לעיר התחתית שאהבה נפשי. וכשאמות, עוד מעט, ימותו כל השאר – רק את ושני האחרים תישארו. ואולי גם חלק מעירנו."
לאט לאט היא השתתקה. היפיחות חדלו. היא הביטה בבניינים המעוותים, אחוזי הרקבון והיובש, באובך הצהבהב שעלה מן הקרקע. היתה שתיקה ארוכה ארוכה, על רקע רוח קלה שבקלות מן הים.
חלף זמן. השמש עברה את רום השמים, שהיו כחולים עזים ללא עב, ללא רבב. הרוכל המשיך לכרוע על ברכיו.
"אז בעצם, או שאני נתקעת פה בלי כלום לכל החיים לבד, או שאני מוותרת על כל החיים שהיו לי מאז… מפעם."
הרוכל לא ענה. האדונית הרהרה בכך. חשבה על התינוק. על השכן, אביו, האהוב, היפה, המוזר. אמרה לעצמה שגם אם כלום מכל זה לא קרה, עדיין היא יודעת בדיוק איפה הוא גר.
היא השפילה מבטה אל הרוכל. היא אמרה, "הכרחת אותי לעשות מה שאתה אומר. תוריד ממני את ההגבלה."
הרוכל היסס, והרהר, ולבסוף מלמל, "את אשה חופשיה."
הוא מעולם לא סיפר לה מה יקרה אם תשוכנע, אם יביא אותה לאותה הסכמה כנה.
היא אמרה, "אני מוכנה."

על החול, תחת השמש, מול חומה של ירוק שהלך והחמיר ורע, הופיע זקן ומיד אחריו נערה.
היא הביטה סביבה וחייכה. "נציל את כולכם," היא אמרה.
עיר דוממת, ללא תנועה, תושבים בעלי מגבעות בחלונות שרוכי-הבתים, נשות חלומות בבועות ירוקות עם כתמים לבנים, שמים נטולי עננים, ילדים נטולי פנים. ומולם – שלושה מהעיר הנגדית, ושלושה מלווים.
"דמיין שהנך אחד מאתנו," אמרה אשת החלומות, "והפוך זאת למציאות."
"שכחי את בעלך והתינוק," אמר הרוכל, "או שכולנו נמות."
"רקדי בשבילנו," אמר הזקן, "רקדי מול הים, הביאי גאות."

חלפה דקה. ושתיים. שעתיים. השמש נעה מערבה, לעבר המים. ויקדה על נערה, אדונית וסופר. חלפו ארבע שעות, ויותר. שקיעה. כתום וורוד וכחלחל, השתקפות במים. דעיכה. אפלה. רק מעט כוכבים בשמים.

ולילה.

ויום.

על חוף ים ריק, רק מים וחול, בלי בניין באופק, או יער או אפילו גבעול, מתעוררים שלושה ויודעים – הם הפסידו הכל.

– סוף –