צִמחוֹקר

ראה אור לראשונה במגזין הרשת בלי פאניקה, ואז באוספי הסיפורים כתוב כשד משחת ומכונת אהבה.

להמהדורה האלקטרונית של מכונת אהבה, הקישו כאן.

אליהו שיגע אותנו כל הדרך.

כל הטיסה מכדור הארץ הוא בִרבר על הצִמְחוֹקֵר שלו. איך הוא קנה אותו במחיר מציאה בדיוטי-פרי, איך אף אחד לא יעבוד עליו יותר, איך עכשיו הוא מסודר בחיים, כל העסק.

"נו," אמר לו שוורץ כשהגיעה הדיילת עם האוכל, "איפה הצִמחוֹצץ הזה שלך?"

"צִמְחוֹקֵר," אמר אליהו. "והוא ארוז. חכה שנגיע לפּוֹטיוֹמְקין."

בינתיים הוא כרסם פריכיות קלקר בקול שאון, בעוד שוורץ ואני מתנפלים על מה שתואר בתפריט כ"ברווז מטוגן ברוטב אוכמניות". שלא תדעו מצרות.

לאחר מכן סיפר לנו איך המליצו על המכשיר הזה בכתבה מיוחדת ב"מסטינג – מגזין לטיולים ולאנשים אוכלים". "נגיע לפוטיומקין," אמר, "ואז תראו בעצמכם."

ואכן ראינו.

מיד כשהגענו אל מושבת החלל על שם פוטיומקין, עצרו אותנו במכס לחקירה.

"מה זה?" אמר הפקיד במבטא רוסי כבד, והוציא מהמזוודה של אליהו מין מוט משונה עם זיזים.

"צמחוקר," אמר אליהו. "זה בשבילי. אתה מבין, אני צמחוני. זה מבחין בין בשר ללא-בשר."

"זה בשר לא-בשר?" אמר הפקיד. במבט שני נראה המתקן כמו ברז אמבטיה עם ידית ארוכה במיוחד.

"זה מכשיר שאומר לי אם האוכל שלי, כן? אם האוכל שלי באמת צמחוני, אתה מבין?"

"זה מבין?"

"לא ראיתי חמור כזה מאז הטירונות," לחש שוורץ באוזני. תהיתי למי מבין השניים הוא מתכוון.

"המכשיר שלי," אמר אליהו בהטעמה, "מבחין, כן? בין בשר, כן? לבין…"

"תעזוב," אמר שוורץ ופנה אל הפקיד ברוסית שוטפת. הוא דיבר ודיבר, ועיניו של הפקיד התעגלו יותר ויותר.

"מה אמרת לו?" שאל אליהו כששוחררנו אחר כבוד מהמכס, לא לפני שהפקיד קרא לכל חבריו להביט בפלא.

"אמרתי לו שזה מכשיר חשמלי להוצאת שערות מהאף, ושאתה קצב בדיאטה."

אליהו חנך את המכונה המופלאה שלו בארוחת הצהריים הראשונה שלנו במסלול, במזנון של נמל התעופה. הוא הזמין אורז וקציצות טופו, שוורץ הזמין נקניקיות וצ'יפס, ואני הסתפקתי בהמבורגר. מיד עם הגעת המזון, שלף אליהו בקול תרועה את אבזר הקסמים מתיקו, מִשמש אותו רגע, ואז, בתנועה בוטחת, קירב את קצהו הרחב אל צלחתו ולחץ על הכפתור שבקצהו השני.

"בופ בופ," אמר המכשיר, ונורית אדומה נדלקה.

"אה, רגע," אמר אליהו.

"הטופו שלך זה בטח ברווז," אמרתי.

"נראה לי שהאורז שלך זז," אמר שוורץ.

"לא, לא," אמר אליהו. "הוא בטח מריח את הצלחות שלכם. היה כאן כפתור כוונון או משהו. רגע אחד."

בילינו כמה דקות מענגות, בעודו מתעסק בנבכי הפלא הטכנולוגי שלו. לבסוף אחז בו שוב וקירב אותו אל הצלחת בארשת ניצחון.

"ביפ ביפ!" אמר השרביט, ונורית ירוקה נדלקה.

"ואללה, עובד!" אמרתי בהתפעלות.

"תן לי את זה רגע, טוב?" אמר שוורץ. הוא לקח את המכשיר, הפנה אותו אל שאריות הנקניקייה שבצלחתו ולחץ על הכפתור.

"ביפ ביפ!" חזר המקל ואמר, עם הנורית הירוקה והכל.

"זה נקניקיה צמחונית?" שאל אליהו.

"היית מת."

לאחר שהצליח סוף סוף לכוון את אמצעי המניעה הנ"ל לשביעות רצונו, בילה אליהו את הימים שנותרו לנו בפוטיומקין בתחיבתו לכל מקום אפשרי. הצעצוע אמר "ביפ ביפ" לגבינות ולירקות, "בופ בופ" לכל דבר הקשור לבשר, ו"אייפ" כועס כשהפניתי אותו אל רגל המיטה במלון.

"מה זה?" שאלתי.

"אם הוא לא מזהה כלום," אמר אליהו, "הוא אומר לך את זה."

תהיתי בקול כמה סוגי תגובות ניתן להוציא ממנו, ושוורץ נרתם למלאכה. לקח לו כמעט שעה למצוא את הצליל הרביעי והאחרון. הוא תחב את זרבובית הצמחושב אל תוך המחבת שבה בישלתי משהו באותה עת.

"פררררר," אמר המכשיר בכעס.

"מה אתה עושה, משוגע!" צעק אליהו וחטף את הצמחומס מידו. "אתה רוצה להרוס אותו?"

"מה כבר עשיתי?" היתמם שוורץ.

"המכשיר רגיש מאד לטמפרטורה," אמר אליהו. "אני מקווה שלא קרה לו שום דבר."

הוא נאלץ לכייל את הצמחושד שלו שוב, כמובן, ולחזור על כל הבדיקות שעשה קודם. לאחר מכן בילה מעט זמן איכות אתנו, ושיתף אותנו בנדיבות בכל הפרטים המעניינים שגילה כשלא שמנו לב. כך למדנו, בניגוד לרצוננו, שבשיבולת שועל יש לפעמים טפילים, שלוקח קצת זמן לזהות סושי, ושג'לי אינו מאכל צמחי.

"לא צמחי?" שאלתי.

"ג'לטין עשוי מעצמות דגים טחונות," אמר שוורץ בשמחה לאיד. "אני יודע את זה עוד מהטירונות. תבדוק גם את הסוכריות שאתה אוכל."

"לא ידעתי את זה," אמר אליהו, מבויש. "אני נורא אוהב ג'לי. לעזאזל!"

"לא נורא," אמר שוורץ. "מחר בטח תגלה שגם הטופו בשרי, ואז יהיה בידור."

"תרד ממנו," אמרתי. "אנחנו הולכים להיות עכשיו חודשיים ביחד בחללית הדפוקה הזאת. זה היה רעיון שלך."

"ואתה זה שהחלטת לקנות לו את האוסף של 'מסטינג – מגזין לאנשים ולטיולים אוכלים', גם כן רעיון!"

"אני," אמרתי, "לא הייתי זה שהחליט שאנחנו, מכל האנשים בעולם, נמצא חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, נכון?"

"אתה עוד תראה," אמר שוורץ. "עשיתי מחקר. זה חייב להיות זה. מכל כוכבי הלכת שנסרקו, אֶטָא בפֶּגאסוס III…"

"טוב, די, שתוק כבר."

אכן, מצב רוחה של המשלחת היה מרומם בהחלט.

"זאתי קפ/407," אמר אחראי השיגורים. "יש בה תא מטען ענק, שלושה חדרי מגורים, סלון קטן ושירותים עם צנטריפוגה. וכל זה שלכם. לאיפה אתם יוצאים?"

"אטא בפגאסוס," אמרתי. "מחקר. הקטע הרגיל."

"אלוהים!" אמר שוורץ, "האוטו של אשתי נראה טוב יותר!"

"עברו עליה זמנים קשים," אמר האחראי, "אבל היא אחרי טסט והכל בסדר. היתה גם איזו בעיה עם ההטענה. הזמנתם משהו מיוחד, נכון?"

"כן," אמר אליהו, "שליש מהאוכל צריך להיות צמחוני."

"איזו גרוטאה," אמר שוורץ. "זה ממש מזכיר לי את הטירונות."

"זהו," אמר האחראי. "אני זוכר שהיתה בעיה עם זה, אבל סידרנו אותה. יש לך שם כמעט שלוש מאות פיתות שהשגנו במיוחד, ועוד קרקרים וכל מיני כאלה."

"ויש משהו לאכול עם זה?" שאל אליהו.

"כל החלליות שלכם נראות ככה?" חקר שוורץ.

"כן, בטח! קטשופ, חרדל, מיונז, רוטב אלף האיים, חומוס, ממרח חצילים בטעם כבד, מה שכולם אוכלים."

אליהו פתח את פיו לשאול עוד משהו, אבל הצלחתי להקדים אותו. "ומה עם האוכל שלנו?" שאלתי.

"אין בעיות," אמר האחראי. "יש את כל סוגי הבשר באריזות לחץ, תרכיזים, רטבים, תפוחי אדמה, הכל בסדר."

"אני לא מאמין," אמר שוורץ. "ק'-פ'-קו נטוי 407. זה ק'-פ' זה? זה קופיקו!"

וכך נקבע שמו של ביתנו לחודשיים הבאים. אליהו השמיע קול מחאה על שלא נבחר שם נשי, אך שוורץ הסיח את דעתו כשסיפר לו שתפוח האדמה הוא למעשה בעל חיים רדום. כששככה המהומה, הכנסנו את מטלטלינו אחר כבוד אל תוך הקופיקו ושוגרנו אל הכוכבים.

שוו בנפשכם מסע מחקר אל כוכב לכת בלתי ידוע. ודאי תראו בעיני רוחכם חוקרים אמיצים, עשויים ללא חת, הנאבקים ללא תלונה בתנאי קיום קשים במשך תקופות ארוכות; איסוף מידע שלא יסולא בפז הנעשה בדרך לא דרך; הקרבה, אלתור, גבורה, בעלי חיים אקזוטיים; בדרך כלל יככבו בהזיות דמיון אלה גם גיבור מסוקס והעזר כנגדו בביגוד מינימלי – או להפך. מצד שני, שלושה גברים גמלוניים, גרגרנים ונרגנים לא יופיעו שם, משום מה. איך יכול להיות שאיש לא העלה בדעתו מעולם לספר על שלישיה שכזו? מוזר.

ביום הראשון אכלנו נקניקיות עשויות יפה בתנור, ואליהו אכל פיתה עם חומוס.

ביום השני אכלנו המבורגרים עשויים במיקרו – לא משהו אבל בסדר, נניח – ואליהו אכל פיתה עם חומוס.

"אתה לא רוצה מיונז או חרדל או משהו?" שאלתי אותו, וכך הסתבר לנו שפרט להיותו צמחוני ממניעים אידאולוגיים גרידא, הוא גם שונא מיונז, ואילו חרדל מוחזק אצלו בבחינת עונש על החטא הקדמון.

ביום השלישי אכלנו קציצות, ואליהו אכל פיתה עם חומוס.

"אכפת לך לא לגמור את החומוס?" שאל אותו שוורץ וגרם בכך למריבה שנמשכה כל שאר היום.

ביום הרביעי החלטתי להכין פִּירֶה, וכך גילינו כי תפוחי האדמה שלנו החליטו לפתוח בחיים משל עצמם. הריח היה זוועתי. אטמנו את תא האחסון שלהם, ושניים מאתנו אכלו שניצל בִמקום, בעוד האחד שנותר מכרסם פיתה עם חומוס.

ביום החמישי, מיד לאחר שאליהו סיים לאכול פיתה עם חומוס, עלה בדעתו של שוורץ רעיון מבריק.

"תגיד," אמר, "בדקת את הפיתות האלה עם הצמחוקן הזה שלך?"

"צמחוקר!" אמר אליהו, נעלב. "לא, אבל זה רעיון מעניין. איפה שמתי אותו? אה, הנה!"

"בופ בופ!" אמר המכשיר, ונורית אדומה נדלקה.

"הוא בטח יצא מאיפוס," אמר אליהו.

"בטוח," אמר שוורץ.

"מאה אחוז," אמרתי.

אליהו ושוורץ עבדו על הצמחופר במשך יום שלם, אך לשווא. הוא אמר "ביפ ביפ" לקטשופ, הוא אמר "ביפ ביפ" לסלט החצילים, הוא אמר "ביפ ביפ" למלפפונים החמוצים, הוא אמר "ביפ ביפ" לחומוס. הוא אמר "בופ בופ" להמבורגרים, הוא אמר "בופ בופ" לנקניקיות, הוא אמר "בופ בופ" לחרדל – אך רק כי שוורץ טבל בו את הקציצה שלו יום לפני כן – והוא אמר, בהחלטיות נהדרת, "בופ בופ" לפיתות.

אליהו אכל רק חומוס ביום ההוא, ובתא הפיקוד הורגשה אווירת מחנק מסוימת.

תקווה רגעית תעתעה בנו כששוורץ הציע לאליהו לנסות את המזון המעובד, אותם גושים ירקרקים ממוצא לא ידוע, המככבים במזווה של כל חללית ראויה לשמה. הם מתאימים לתזונה באפס כבידה, הם מתועבים למראה, הם טעימים כנסורת, ועל ריחם חבל אפילו לשחת מילים. בקיצור – מזון צמחונים קלאסי. למרבה הצער, החליט יציר התועבה הסורר לכבדם ב"איייפ!" של בוז ותו לא.

"תמיד אמרתי שזה לא אוכל,” אמר שוורץ, ואליהו לקח לעצמו עוד כף של חומוס.

למחרת ניסה שוורץ, כלאחר יאוש, לקרוא את חוברת ההוראות המצורפת למכשיר. כל אותו יום שמענו אותו ממלמל על חומצות שומניות ועל גליצֶרוֹל, על קוֹלְטָנים ועל סוכרים, על מתחים, מולקולות סְטֶרוֹאידיוֹת, יחסי חומצות אמיניות וטמפרטורות. לא הבנוּ כלום – ולדעתי גם שוורץ לא – אך הדבר מנע ריב או שניים, ונאמר אמן.

דווקא אליהו גילה את הפתרון לתעלומה, אי שם בנבכי אוסף ה"מסטינגים" שלו, מכל המקומות שבעולם. קמח, מסתבר, כמעט לעולם אינו טהור משאריות חרקים שנתפסו במקצרה, והפיתות של אליהו, שנאספו במהומה רבה וברגע האחרון, לא היו מאיכות טובה במיוחד. באנחת רווחה הסכמנו להתחשב ולתת לו לאכול גם את מנות החומוס שלנו. לשוורץ ולי לא היה אכפת מה מצבן של הפיתות, ואליהו, כאות תודה, החליט לנסות לארגן לנו פלאפל.

לא תאמינו כמה בלגן יכול לגרום סיר של שמן רותח באפס כבידה.

ביום העשירי נגמר החומוס. הדבר גרם לאנחת רווחה בקרב שני שלישים מהצוות, ואילו השליש הנותר נראה מאוכזב מעט. הצענו לו להתחיל לאכול קרקרים.

במשך שבוע הייתה האווירה בקופיקו מתוחה במקצת. אכלנו בנפרד, גם מפני שריחות הבשר חירפנו את המכשיר – אליהו היה חייב לאוורר את תא הפיקוד לפני כל ארוחה – אך בעיקר על מנת שהוא לא יאלץ לחזות בקציצות ובשניצלים ואנו לא ניאלץ לחזות בקרקרים. פירוריהם של אלה האחרונים שרו בכל והעכירו את הרוחות עד מאד. נראה היה כי מצב רוחו של אליהו מידרדר והולך, אך בוקר אחד הוא קידם את פנינו בחיוך רחב בבואנו לאכול, ובחיקו קופסה גלילית קטנה. שימורי תירס.

אליהו סיפר לנו איך הבריח את שימורי התירס לתוך הספינה, וכן סיפק תיאור קצר של אהבתו לתירס. לאחר מכן סיפרתי אני עד כמה אני מחבב תירס, ובייחוד מן הזן המצוי בקופסה. אליהו ענה והסביר כי הוא אמנם מעריך מאוד את הרגשות הכנים שהבעתי כלפי התירס, אך ככל שהדבר נוגע לירק מדהים זה, אין לאהבתו מתחרים או גבולות. או אז טענתי אני כי, עם כל הכבוד לידידי הוותיק, תירס הוא אחד מתחביביי הישנים, עוד מילדות, וכי כל בדל שמועה כאילו יכולה אהבתי למזון האֵלים להשתוות להערכתו של מישהו אחר, הריהו שטויות והבל מוחלט. אליהו השיב כי למרות הידידות השוררת בינינו, אין לי ולוּ שמץ של מושג בהלכות תירס. לבסוף התערב שוורץ, בחוסר סבלנות אופייני, ואמר:

"ממילא אסור לכם לאכול כאן תירס."

או אז פרץ ויכוח נורא ואיום. אליהו טען כנגד אפליית התירס, ושוורץ הסביר כי בתנאים של אפס כבידה אי אפשר לאכול מזון גרגרי. אני אמרתי שאנחנו אוהבים מאד תירס, ולכן נאכל את כולו בלי להשאיר כלום, ושוורץ שאל אותי אם אני אוהב תירס עד כדי כך שאני מוכן לישון אִתו. אליהו הציע לפתוח את הקופסה בצנטריפוגה של השירותים, ושוורץ אמר לו שאם הוא מעוניין לבלות חודש וחצי בחללית אטומה עם סתימה בצנרת, שיהיה לו לבריאות.

"או אולי אתה מעדיף, במקום לשירותים, ללכת למנעל האויר?" הוסיף.

זה הכריע את הכף.

חודש לאחר השיגור נראה אליהו כמו רובינזון קרוזו קטן, עוד בטרם דרכה כף רגלו על אדמת כוכב לכת זר. שיערו צימח, הוא הפסיק להתגלח, ועיניו בהו בחלל בעוד לשונו מלקקת את שפתיו. הוא ניזון מקרקרים בלבד זה שבועיים, לאחר שגילה כי ממרח חצילים בטעם כבד מזכיר לו בשר ביתר שאת, למרות "ביפ ביפ" מאשר של הצמחודרעק. אני הסברתי כי המצרך הנ"ל מעלה בדעתי ניסוי כושל בשיעור ביולוגיה בתיכון, דווקא, ואילו לשוורץ הזכיר הריח יותר מכל את הטירונות. אליהו מלמל משהו על פגיעה באיכות הסביבה, אך הצלחנו לשכנע אותו כי החלל הוא אינסופי ולא ירגיש בחציל או שניים, וכי לנו, הנתונים במרחב סגור, העניין קריטי יותר. כך נזרקו לחלל כמה קילוגרמים של ממרח חצילים בטעם כבד, המהווים מן הסתם סכנה לנתיבי המסחר עד היום.

לאחר מכן בילה אליהו את זמנו בהתעמקות בכל דפי הנתונים שקיבלנו על כוכב הלכת "שלנו". הגשוש הלא מאויש קבע תאימות ארץ גבוהה מאד, בסביבות תשעים וחמישה אחוזים. מעט יותר חמצן, מעט פחות חנקן, בקטריות וצמחים כבר התגלו לפני סיום הסקר החפוז ושיגור הגשוש למטרה אחרת. הגלקסיה מלאה בכאלה, כמובן, וכל כוכב לכת שלא גילה סימני חיים ברורים יותר ננטש לאנחות עד בואם של חוקרים אמיצים כמונו.

בשבוע שלפני הנחיתה כבר ידע אליהו את כל הנתונים על פה, כמו גם את תוכנה של חוברת ההפעלה של הצעצוע שלו, מילה במילה. הוא בדק את הצמחוכרעחץ על הקרקרים, על הקטשופ (שכבר היה, הודות לשוורץ, בשרי לחלוטין באותה עת), על המזון הקפוא ואפילו עלינו. הסתבר כי המכשיר יכול לזהות אדם חי, אם כי לוקח לו זמן – אלא אם כן הקרבן מפהק, מתעטש או סתם נושף בחוזקה, שאז מזדעק המכשיר מיד.

"למה אתה בודק אותנו?" שאלתי. "אנחנו חיים, אני מבטיח לך. אין טעם לאכול אותנו."

"ממילא אנחנו שניים נגד אחד," הוסיף שוורץ, מעשי כתמיד. "אין לך סיכוי."

אליהו נעץ בו מבט איום ונורא.

"טוב, די," אמרתי. "זה רק אוכל!"

"נראה אותך אחרי חודש של קרקרים. אז תדבר."

"בחייך," אמרתי, "זה לא יכול להיות רע עד כדי כך!"

"לא תאמין," אמר אליהו והעיף בי מבט אפל, "עד כמה זה יכול להיות רע."

"אתה תמיד יכול לקחת אוכל מאתנו," אמר שוורץ בנדיבות מפתיעה.

"בניגוד לחלק מהנוכחים כאן," אמר אליהו, "לי יש עקרונות. אני לא אוכל בעלי חיים."

"הם כבר לא חיים," אמר שוורץ, אבל לא היה עם מי לדבר.

השמש אטא בפגאסוס הלכה וגדלה ככל שהתקרבנו למישור המערכת. אטא בפגאסוס I הוא חתיכת אבן קרובה מאד לשמש עצמה, במסלול המזכיר את זה של כוכב חמה אצל סול, וא"פ II קטן מעט מנוגה ונטול אטמוספירה. א"פ III, לעומת זאת, נראה כמו גלובוס מימי בית הספר עם קישוטי עננים. כלומר, בדיוק כמו כדור הארץ.

יום הנחיתה הגיע.

כבר בבוקר בדק אליהו חזור ובדוק את חליפת המגן שלו. קסדתה של זו נחה מיותמת בתוך סל הכביסה, לאחר שהוויכוח "בטיחות מול נוחות" הוכרע בהטלת מטבע. שוורץ הציע שנקיים הצבעה מי ירד ראשון, אבל אני, בפרץ של רחמים, נתתי את זכות הקדימה לאליהו. "תראה אותו," אמרתי. "לא נראה לך שהוא סבל מספיק?"

הנחתנו את הקופיקו במרכז מישור ירוק, צפונית לקו המשווה. במערב נראו פסגות הרים מושלגות, מדרום וממזרח איֵים יער עבות. מתחת לחללית היה, מן הסתם, בור ענק ושחור. שוורץ מלמל משהו על פגיעה אפשרית בצורות חיים חוצניות, אבל אני התעניינתי יותר באלה המוכרות לנו, ובייחוד בזו שדילגה לה בעליצות אל מחוץ למנעל האויר והצִמחוּכם בידה.

"זה לא מוצא חן בעיני," אמר שוורץ.

"תן לו להתפרק," אמרתי. "הוא יהיה הרבה יותר נוח אחר כך."

רעיון זה שימח את שוורץ מאד, וכך, מעודדים, עשינו את דרכנו החוצה.

אליהו, כך נראה, בילה את הבוקר ברעיה באחו, תוך שהוא תוחב את הצִמחטֵט שלו בכל חור. העשב הזכיר לי מגרש כדורגל ולשוורץ – את הטירונות. בילינו זמן מה בנעימים, מתווכחים, עד שקטע אותנו קולו של אליהו בקשר.

"יש!" הוא צעק. "אתם חייבים לבוא לראות את זה!"

"מה אתה צועק?" אמרתי. "הנה אנחנו באים."

"ותירגע," אמר שוורץ.

התקדמנו בנחת לעבר דמותו הקטנה של אליהו, כמה מאות מטרים צפונה.

"איזה נודניק הוא," אמרתי.

"איזה נודניק הוא," חשבתי קלושות.

"הא?" אמר שוורץ.

"הא?" חשבתי ביתר שאת.

אליהו נפנף בהתלהבות בצמחומט שלו והצביע על גוש ירוק, מין צמח מוזר ומעוות על האדמה לידו.

"היי!" אמרתי.

"היי!" חשבתי, כמעט בקול רם.

"אתה חושב מה שאני חושב?" חשבתי.

שוורץ הביט בי. "נראה לי שכן," חשבתי, בקול אחר במקצת.

"תראו איזה יופי!" צעק אליהו. "בדיוק מה שחיפשתי!" – ומחשבתי חזרה מיד על דבריו.

"חכה רגע," אמרתי וחשבתי, "משהו משונה קורה כאן."

הצמח נראה, במבט מקרוב, כאהיל ישן שלקה במחלת הפיל. גבישים כחלחלים נצצו על האדמה סביבו.

"הדבר הזה קורא מחשבות ומחזיר אותן?" חשבתי, והבנתי כי המחשבה הגיעה משוורץ.

"כנראה," חשבתי. "רגע. בוא ננסה משהו. שלום! מי אתה?"

"שלום! מי אתה?"

"פשוט מושלם!" אמר אליהו. "הייתם מאמינים שנמצא דבר כזה, ועוד על היום הראשון?"

"אני שוורץ," חשבתי בעוז, "ומי אתה?"

"אתה… אני…" חשבתי בקול זר.

נדמה היה לי כי הגוש הירוק מנענע באחת מקנוקנותיו, אך לא הייתי בטוח. אולי הגבישים זהרו מעט גם כן. מי יודע.

"תראו!" צהל אליהו. הוא הפנה את הצמחורר שלו אל הגוש הירוק ולחץ על הכפתור.

"אני… לא אתם…" חשבתי.

"הדבר הזה מדבר אתנו!" אמר שוורץ. "אני לא מאמין!"

"ביפ ביפ!" אמר הצמחורק, ונורית ירוקה זרחה בעוז.

"מושלם," אמר אליהו, קטף את הצמח הירוק, הגיש אותו אל פיו והחל ללעוס.

חיפשנו במשך שבועות ארוכים לאחר מכן, אך לא הצלחנו למצוא עוד צמח שכזה. שוורץ ואני (אליהו לקה בקלקול קיבה) מיפינו כמעט את כל היבשת, שיגרנו מסרים טלפתיים ביבשה, בים ומן האויר – אך ללא הועיל. יתכן כי שאר הצמחים למדו לקח מגורלו המר של חברם. ומי יכול להאשים אותם?

לאחר שהחלים, העביר אליהו את שארית הזמן באכילה גסה. לא הצלחנו להסביר לו מה הוא עשה.

בסופו של דבר לא דיווחנו על כך, כמובן. לך תסביר שצמחוני אכל – טרף! – את צורת החיים התבונית הראשונה שגילה האדם מחוץ לגבולות כדור הארץ.

בדרך חזרה, באחד הלילות, זרקנו את הצמחופלָץ החוצה ממנעל האוויר.

– סוף –

יש גם סיפור המשך: שיבת הצמחוקר.