שיבת הצִמחוֹקר

סיפור זה הנו המשך ישיר של צמחוקר.

ראה אור באוספי הסיפורים כתוב כשד משחת ומכונת אהבה.

להמהדורה האלקטרונית של מכונת אהבה, הקישו כאן.

הקיבה של אליהו שיגעה אותנו כל הדרך חזרה.

זה התחיל עוד לפני שזרקנו את הצמחוקר החוצה ממנעל האויר. שוורץ ואני היינו בטוחים שזו תופעת לוואי של הארוחה הלא צמחונית הראשונה בחייו של אליהו – זו שבה הוא אכל את כלל החיים התבוניים של כוכב הלכת אטא בפאגסוס III.

"זו כן היתה ארוחה צמחונית!" אמר אליהו, שבאותה עת כבר היה מוזנח לחלוטין, ונמנה ללא ספק עם השעירון העליון, אבל איש מאתנו לא הקשיב לו. היו לנו דברים טובים יותר לעשות.

"שים לב," אמרתי. "אתה לוקח פרוסה אחת של נקניק, כן?"

"כן," אמר שוורץ ונטל לו שתיים-שלוש פרוסות.

"יפה. אתה מורח עליה קצת קטשופ… קצת, אמרתי! אל תגמור את הבקבוק!"

"כן," אמר שוורץ. אלמלא חוסר הכבידה, כבר היינו צריכים לשטוף את הרצפה. "אין עוד יין איפשהו?"

"נגמר היין, נגמרו השניצלים, נגמר החומוס, זרקנו את הממרח חצילים בטעם כבד, ואתה זוכר טוב מאד מה קרה לתפוחי האדמה," אמרתי, מנסה לתפוס בעזרת מפית את בועות הקטשופ המרחפות. "ועכשיו, ושזה יהיה ברור מראש, מעט חרדל… טיפה. רק בשביל הטעם. ואל תכניס את הסכין עם הקטשופ לתוך החר… כמו שאמרתי, אל תכניס את הסכין המלוכלכת לתוך החרדל, כמו שעשית הרגע."

"כן," אמר שוורץ.

"תן לי את זה," אמרתי. "עכשיו, שים לב: אני מקפל את הפרוסה ככה, ואז אני עושה ככה, וככה, וככה…"

"כן?"

"והנה לך סנדויץ' נקניק לתפארת!"

שוורץ נתן מבטו בתוצאה הסופית של מאמצי, שהיתה יכולה לעניין מאד סטודנטים לטופולוגיה, ונשף בבוז. "אפילו בטירונות," הוא אמר, "אפילו שם היה לנו אוכל טוב יותר."

"אמרתי לך עוד כשנגמרו הפיתות," אמרתי, תוך שאני מעיף מבט באליהו, "שלא היינו צריכים לתת לו את כל הקרקרים."

"פררר!" אמר איזה קול מסביבתו הכללית של הצמחוני-לשעבר-המתכחש-לעצמו שלנו, שהיה עסוק בנסיון לצרוך מוצר מזון לא מזוהה כלשהו.

"לא אמרתי לך להפסיק לשחק עם הצמחוקלוץ הזה שלך?" אמר שוורץ. הכנסתי בהיסח הדעת את הנקניק המאולתר לתוך פי והתחלתי ללעוס.

"לא נגעתי בו!" אמר אליהו. "מה אתה רוצה ממני?"

"אני רוצה את החיים התבוניים שגיליתי בחזרה," אמר שוורץ.

"אתה גילית?" אמרתי בפה מלא נקניק. "אתה?"

"של מי היה הרעיון לטוס לאטא בפאגסוס III?"

"זה היה במקרה," אמרתי. "היה לך מזל. והחיים התבוניים האלה שהוא אכל…"

"זה היה צמח!" אמר אליהו. "פררר!"

"אתה כן משחק עם הצמחוגרעפס!" אמר שוורץ וזינק אל עבר העבריין, אשר בנסיון להוכיח את חפותו, הרים את ידיו והפנה את כפותיהן הריקות אלינו. "לא אני לא!" הוא אמר.

"איפה החבאת אותו?" אמר שוורץ.

"פררר!" אמרה בטנו של אליהו.

"אני לא מאמין!" אמרתי. "בלעת גם את הצמחוקרעכץ? אלוהים אדירים!"

"אני לא…" אמר אליהו, "אני לא… פררר!"

"אל תתרגש," אמר שוורץ. "סתם יש לו גזים."

לצערנו הרב, הוא טעה.

בשעת לילה מאוחרת, על פי שעון ספינתנו הנאוה קופיקו, או בשמה הרשמי ק'-פ'-קו נטוי 407 , נמצאנו שוורץ ואני במסדרון המוביל למנעל האויר והאזנו.

"הוא ישן," אמר שוורץ בעודו מנער פחית ענק מגנטית של סופר-קולה. "אל תדאג." בידו השניה הוא החזיק חבילת רצועות וולקרו.

"מה שמדאיג אותי זה לא אליהו," אמרתי. "מה שמדאיג אותי זה מה שאתה עושה."

"הבאת את הצמחודרעק?"

"כן," אמרתי ושלפתי את האבזר המהולל ממחבואו שמתחת לחולצתי. הברחתי אותו מחדרו של אליהו כמה שעות לפני כן, בעוד שוורץ מסיח את דעת בעליו בויכוח קולני בחדר הפיקוד.

"פררר!" אמר המכשיר כשהגשתי אותו לשוורץ.

"אתה רואה?" אמר שוורץ. "זה בכלל לא נשמע כמו הבטן של אליהו."

"לי זה נשמע אותו דבר. מזל שהוא לא התחיל להשמיע גם 'ביפ ביפ' ו'בופ בופ' כמו הדרעק הזה."

"בעיה שלך," אמר שוורץ. "שים לב: אתה לוקח את הצמחוקנק, כן?"

"כן."

"אתה מנער טוב טוב את הפחית, כן?"

"אה, כן."

"ואתה לוקח את הוולקרו, כן? ואתה לוקח מיני-נָפָּץ מתוזמן לשתי דקות מעכשיו," הוא אמר, בעודו שולף ריבוע פלסטיק קטן מכיס מכנסיו, "ואתה מחבר ככה ועושה ככה וככה וככה…"

"כן?"

"…והנה לך אחד צמחוגעוואלד רקטי, מוכן לעוף החוצה ממנעל האויר ולא לחזור אף פעם!" הוא הצדיע.

"אני לא יודע מה עבר עליך בטירונות," אמרתי, "אבל אני שמח שלא הייתי שם."

שוורץ התעלם ממני. הוא פסע אל מנעל האויר, פתח את דלתו והניח את פרי מאמציו בפנים.

"תגיד," אמרתי בעוד שוורץ סוגר את הדלת ומורה למנעל האויר להיפתח החוצה, אל החלל, בעוד עשר שניות, "מה יקרה אם הפחית הרקטית הזאת שלך תדחוף את כל העסק בחזרה אלינו?"

"הסיכויים נגד זה עצומים," אמר שוורץ. "תפסיק לדאוג מכל דבר קטן. וחוץ מזה, אפילו אם זה יקרה – אז מה?"

"פיפ," אמר לוח הבקרה של מנעל האויר.

"זהו," אמר שוורץ. "הוא בחוץ. זה נגמר. אני לא רוצה לשמוע יותר על העסק הזה בחיים שלי."

"גם אני לא," אמרתי. "שלום לעפרך, צמחודרעק!"

"ותפסיק עם המבט העצוב הזה," אמר שוורץ. "אני שונא שמפקפקים בי."

"אני לא מפקפק," אמרתי, ובדיוק אז בחרה ספינתנו הנאוה לפצוח בשיר.

"ים השיבולים השיבולים," שאגה הכריזה בקול צפצפני ובעוצמה אדירה, "ים השיבולים, השיבולימלים, לה לה לה…"

"מה זה!" צווחתי. "מה קרה?"

"…ים השיבולים, לה לה לה…"

"זה שום דבר!" צעק שוורץ. "אל תדאג! זאת בסך הכל האזעקה נגד אסטרואידים!"

"…לה לה לה לה..."

"מה?!"

"האזעקה נגד אסטרואידים! משהו מתקרב אלינו! זה בטח שום דבר!"

"ים השיבולים, השיבולימלים! היק!"

"שוורץ!" צרחתי. "תעשה משהו!"

"ים, השיבולים, השיבולים, לימלימלימלים! היק! ים ה…"

שוורץ עשה משהו, וספינתנו המזמרת השתתקה.

"מה זה היה צריך להיות?" אמרתי. "זה אתה היית, לא?"

"אני לא…" אמר שוורץ. "טוב, כן. נכון. זה אני הייתי."

"אתה רוצה להסביר לי למה החלפת את אזעקת האסטרואידים ב… בדבר הזה?"

"אה," אמר שוורץ, "אני, אה… בעצם, לא."

"וזה לא קשור לזה שהיין נגמר, נכון?"

"לא, אה… לא באופן ישיר."

"נניח," אמרתי. "אולי לפחות תוכל להסביר לי מה הפעיל את ה… האזעקה הזאת?"

"יש לי השערה," אמר שוורץ, ובדיוק אז התנגש משהו בדופן הספינה, ממש לידנו, בקול צלצול עמום.

"צדקתי," אמר שוורץ בעצב. הבטנו זה בזה למשך רגע ארוך של שתיקה.

"תן לי לנחש," אמרתי. "האם זה קשור לעסק מסוים ששנינו לא רוצים לשמוע עליו יותר בחיים שלנו?"

ברגע זה הופיעה דמותו של אליהו, עטויה פיג'מה מגוחכת למדי, בקצה המסדרון. "הנה אתם," הוא אמר בקול חולמני. ריח מוזר אפף אותו, אבל גם אני לא מריח כמו עוגת שוקולד כשאני קם משנתי. "תגידו, שמעתם אולי איזה רעש? אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אני יכול להישבע ששמעתי מישהו שר."

"מישהו שר?" אמרתי.

"לא שמעת שום דבר," אמר שוורץ.

"פררר!"

"תחזור לישון," אמרתי. "כבר מאוחר."

בחדר הפיקוד, כמה דקות לאחר מכן, היה שוורץ מחפש נואשות אחר שתיה קלה, לטענתו.

"הבקבוקים נמצאים בתא האחסון, ואתה יודע את זה," אמרתי. "מילא אליהו, אליו כבר התרגלתי – אל תתחרפן גם אתה, טוב?"

"אני בסדר גמור," אמר שוורץ בעודו מחטט בקרביו של אחד מארונות הציוד.

"ואת בקבוק היין שהחבאת לך שם ליום סגריר," אמרתי, "כבר שתית שלשום."

שוורץ עצר ממלאכתו, ואז נכשל בנסותו להעמיד פנים כאילו לא עשה זאת.

"זה לא משנה," אמרתי. "רק תחזיר בבקשה את האזעקה למה שהיא היתה פעם, ונגמור עם זה."

"אי אפשר," אמר שוורץ. "מחקתי את המקור. אבל אל תדאג – לא סביר שהיא תפעל עוד פעם עד שנגיע."

"אני מקווה מאד. ומה יקרה כשהבעלים של ספינתנו הנאדרה ישמעו אותה?"

"נגיד להם שהשוכרים הקודמים עשו את זה."

בבוקר המחרת בושש אליהו להגיע לחדר הפיקוד. לאחר דיון קצר ונמרץ, והפסד בהטלת מטבע באפס כבידה, נשלחתי אחר כבוד לחדרו.

"אליהו," אמרתי בקול בעודי נוקש על דלתו. "קום! בוקר טוב!"

לא זכיתי לתשובה.

"אליהו," אמרתי בקולי המפתה ביותר, "מצאנו במחסן עוד אוכל צמחוני במיוחד בשבילך – קלקר! קום!"

דממה.

ניסיתי לפתוח את הדלת, אך לשווא.

"אליהו," צעקתי וחבטתי בדלת באגרופי, "קום מיד!"

"הוא לא עונה," אמרתי לשוורץ כשחזרתי לחדר הפיקוד. "והדלת נעולה. משהו לא בסדר."

"הוא שוב בדיכאון," אמר שוורץ. "זה יעבור לו."

"הוא בדיכאון כבר שבועיים. חייבים להוציא אותו מזה. בחייך, שוורץ, הרי בסך הכל הוא חבר שלנו."

"אולי חבר שלך," אמר שוורץ. "יעבור הרבה זמן עד שאסלח לו על מה שהוא אכל."

"לא הסכמנו שאנחנו לא רוצים לשמוע על זה יותר בחיים שלנו?"

"לא. הסכמנו שאנחנו לא רוצים לשמוע יותר על הצמ…"

"שוורץ!"

הוא השתתק.

"קדימה," אמרתי. "תפתח את הדלת הזאת מלוח הפיקוד או משהו. תהיה נחמד."

הדלת נפתחה בקול חריקה צורמני, כאילו נגד רצונה, וחשפה בפנינו את תוכו המחריד של החדר.

"אלוהים אדירים!" אמרתי. "אליהו!"

"אני לא מאמין!" אמר שוורץ.

שנינו סתמנו מיד את אפינו.

"אני… אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה," אמרתי. "זה מריח כמו… נו, הגבינה ההיא… איך קוראים לה… ההיא שהצרפתים אוהבים… רק חזק פי מיליון… אוו…"

"איך זה קרה?" אנפף שוורץ. "אפילו בטירונות לא… אוווו…"

אליהו שכב על המיטה ברפיון ונתן בנו מבט עמום. בטנו היתה נפוחה מאד, וכיבדה אותנו ב"פררר!" קולני. הריח היה…

"בסדר," אמר שוורץ, שהתאושש מההלם הראשוני. "בסדר. אנחנו… אנחנו נשאיר אותך כאן ונלך לבדוק מה אפשר לעשות כדי לעזור לך, טוב?"

"אני לא חושב שהוא שומע אותך," אמרתי.

"טוב מאד. ככה הוא לא יזכור שבכלל התייחסתי אליו."

יצאנו מהחדר וסגרנו, בקושי מסוים, את הדלת, אך נדמה היה כי הריח דבק בנו.

"לעזאזל," אמר שוורץ. "אני צריך מקלחת."

"חכה רגע – צריך להביא את הערכה לאליהו."

"איזו ערכה?"

"ערכת העזרה הראשונה. אתה יודע שיש לנו ערכה כזו, ראיתי אותך מחטט בה לפני שבוע בערך."

"אה," אמר שוורץ. "הערכה הזאת. כן. למעשה, אני לא זוכר איפה שמתי אותה."

"שוורץ!"

"היא בטח באחד הארונות. שמע, אני חייב לגשת להתקלח. גם לך כדאי."

"הבאתי לך עזרה ראשונה," אמרתי לאליהו דרך המטפחת שכיסתה את רוב פני, "ועכשיו הכל יהיה בסדר."

הוא לא הגיב. לחצתי על כפתור ההפעלה של הערכה, והיא התניעה את עצמה בקול זמזום מתכתי. צג קטן בחלקה העליון נעור לחיים. פעלתי לפי ההוראות המצורפות – נטלתי את זרבובית הבדיקה והגשתיה אל בטנו של המטופל.

"מיד הכל יסתדר," אמרתי. אליהו לא נע. סדרת המהומים וקרקושים נשמעה מקרבי המכונה, והסתיימה בנקישה קולנית. "הנה," אמרתי, "תיכף נדע מה יש לך."

אמנם איני רופא בהכשרתי, אבל אפילו אני יודע בוודאות שתהיה מחלתו של פלוני אשר תהיה, לא ניתן לתארה באמצעות כל צירוף שהוא של המילים "ים השיבולים".

"שוורץ!"

עד הערב לא חל כל שינוי נראה לעין במצבו של אליהו, על בטנו התפוחה וכל השאר.

"באיזה חודש אתה חושב שהוא?" אמר שוורץ, וזכה לשתיקה רועמת ולמבט מאשים ממני.

"בסדר, בסדר," הוא אמר, מחטט כלאחר יד בקרביו של אחד מלוחות הפיקוד. "אני לא יודע מה לעשות, בדיוק כמוך."

"אתה הרסת את ערכת העזרה הראשונה," אמרתי. חדר הפיקוד נראה בדיוק כפי שהרגשתי: מלוכלך, מבולגן ומפורק למחצה בידיו האמונות של שוורץ.

"לא הרסתי אותה," הוא אמר. "רק שיניתי כמה מההודעות."

"רק זה?"

"ולקחתי את האלכוהול," אמר שוורץ בפרצוף כמעט אשם. "אבל זהו. לא שום דבר חוץ מזה."

"כן? אז איזו הודעה היא היתה אמורה לתת לי?"

"אה. זה יכול להיות… תן לי לחשוב… החלפתי רק את ההודעות המצחיקות… זהו: או מחלת הפה והטלפיים או מחול ויטוס הקדוש או… או עוית הרחם."

"אהא."

"באמת!"

"אתה המצאת את השמות האלה הרגע."

"לא נכון! יש מחלות כאלה!"

"אתה רוצה לספר לי שיש לאליהו מחלת הפה והטלפיים? או מגפת טיטוס הקדוש, מה שזה לא יהיה?"

"אה, לא. לא נראה לי. המחלות האלה לא קיימות כבר המון שנים."

"אה," אמרתי. "אז הכל ברור – בטח יש לו עוית הרחם!"

"כמו שהבטן שלו נראית," אמר שוורץ, "לא הייתי מתפלא בכלל."

דקות ספורות לאחר מכן הופיעה הבטן האמורה בדלתו של חדר הפיקוד, ועמה בעליה הגאים. "בוקר טוב," הוא אמר. "למה אתם מסתכלים עלי ככה?"

"אתה מרגיש בסדר?" אמרתי.

"ידעתי שהוא בסדר," אמר שוורץ.

"אני מרגיש הרבה יותר טוב," אמר אליהו. "פררר!"

משהו עף מפיו ונחת הישר על פדחתו של שוורץ בנקישה קלה.

"מה זה?" אמרתי.

"לא מספיק כל מה שכבר עשית, אז עכשיו אתה גם יורק עלי?" צעק שוורץ. "שמישהו יתן לי מפית, טוב?"

"אוי." אמר אליהו. "סליחה."

שלפתי ממחטה מכיס הסרבל שלי ונעתי לעברו. "אל תזוז," אמרתי. "אני אוריד את זה." התכוננתי להתמודד עם גוש ליחתי ומבחיל, אבל מה שנח על ראשו של שוורץ לא דמה לכך כלל. אחזתי בדבר בעזרת הממחטה.

"תראה!" אמרתי.

"לא מספיק שזה נגע בי, עכשיו אני גם צריך להסתכל על זה?" אמר שוורץ. "בחיי, מאז הטירונות לא…"

"שוורץ, שתוק רגע ותסתכל."

היה זה גביש כחול, זוהר, קטן.

שוורץ רתח מזעם, וגם אני לא התלהבתי. רק זה היה חסר לנו – שאליהו יתחיל לפלוט שאריות של החיים התבוניים שהוא כרסם בשמחה כה רבה שבועיים לפני כן, באטא בפאגסוס III. הוא עצמו, כמובן, לא ראה זאת כך. "תראו," הוא אמר, "אולי עוד אפשר להציל משהו מהדבר הזה שלכם, שאתם חושבים שמצאתם שם."

"ברור," אמרתי. "אני רק מקווה שלא תתחיל לפלוט גם דברים שאכלת עוד לפני כן."

"בפעם הבאה," אמר שוורץ, "אתם שניכם נשארים בבית, ובחיי שאני לוקח איתי רובוט."

"אולי כדאי לך לשלוח את הרובוט לבד," אמרתי.

"אולי," אמר שוורץ והזדקף למלוא קומתו, "כדאי לך לשתוק קצת. קצת."

"אני חושב ששתקתי מספיק. פיק."

"אולי כדאי לך להתאמן על זה עוד קצת. עוד קצתקצת."

"תפסיקו, שניכם," אמר אליהו. "פררר!"

"וגם אתה תשתוק! תוקתוק!" אמר שוורץ. "היי, מה קורה פה? קורה פה? פה?"

"מה קורה?" אמר אליהו. "שום דבר לא קורה, חוץ מזה שלשם שינוי אתם רבים אחד עם השני ולא איתי."

"שוורץשוורץ!" אמרתי. "זה לא מזכיר לך משהו? משהו? משהו?"

"בחיי!יייייי!" אמר שוורץ. "זה זה הוא! הוא! הווווווו…!"

"מה?" אמר אליהו.

"מדהים! היםהים!" אמר שוורץ וחיבק אותו. "הוא חי! הוא נמצא בקיבהבהבה שלךשלךשלך, ועכשיו הואהואהוווו מנסה לתקשרררררררררר…"

"על מה אתם מדברים?" אמר אליהו בכעס וקילף את שוורץ מעליו. "השתגעתם, שניכם?"

"החייזרררר שלנוווווו!" אמרתי. "זה שאכלת באטא בפגאסוס III! הוא חייייייייי!"

"זה היה סתם צמח! לא חייזר! ולא היה לו טעם של בשר!"

"ומאיפה אתה יודעעעע מה הטעם של בשר?ררררר?" אמר שוורץ. "ואו! וווו!" הוסיף. "הוא משדר ממש חזקזקזק!"

"מי?"

"החייזרררררר שאכלת," אמרתי. "אתה לא שומע אותו אותו בתוך הראש שלךלךךךך?"

"אני לא שומע שום דבר. פררר!"

"טוב, גם אנינינייייי לא הייתי מדבר עם מישהוווווו שאכל אותיאותי," אמר שוורץ.

"מי מדבר? מה מדבר? תפסיקו עם השטויות שלכם!"

"תקשיב, אליהוהוהווווו, אתה חייב להאמין לנוווווווו," אמרתי. "הצמח הזהההההה…" הקול הזר והמוכר בראשי התגבר מעט בעוצמתו, אך לאליהו לא היה אכפת.

"לא תעבדו עלי," הוא אמר. "נמאס לי, אני הולך מפה."

"אתה לא הולך לשוםוםום מקוםקוםקום!" אמר שוורץ.

"בטח שאני הולך. שלום!"

שוורץ הסמיק מזעם וזינק לחסום את דרכו של אליהו. "אתה לא הולך לשום מקום, אמרתייייייייי!…" הוא אמר, והקול ("ייייי") התגבר עוד ועוד ("ייייי") ועלה ותפח ומילא וסתם ("ייייי!"), וחשכה אפפה אותי.

"אתה ער?" אמר אליהו. פרצופו המודאג הופיע מעלי.

ניסיתי להתרומם מערסל המרפאה שבו מצאתי את עצמי ונכשלתי. "מה… מה קרה?"

"שששש. תישאר במיטה. אתה ושוורץ התעלפתם פתאום, ביחד. אני לא מבין מה הקטע שלכם!"

"שוורץ כבר התעורר?"

"לפני עשר דקות. אבל…"

"כן?"

"אבל הוא מיד התעלף שוב."

"מה, סתם ככה?"

"לא יודע. הוא פקח עיניים, ראה אותי, אמר 'תקשיב לי טוב טוב, חתיכת…' ונפל."

"אה," אמרתי. "נדמה לי שאני מבין. תעזור לי לקום."

"אולי לא כדאי…"

"בבקשה."

אליהו הקים אותי בעדינות, וניגשנו לראות את שוורץ, שהיה נתון בעריסה השניה.

"אתה כבר מאמין לנו, נכון?" אמרתי.

"לְמה, בדיוק?"

"אליהו," אמרתי, "אני יודע שקשה לך לקבל את זה, אבל יש לך חייזר טלפתי בתוך הבטן."

לא עזרו כל הסברי, וגם העדות הנראית לעין בדמות בטנו הנפוחה לא הועילה במאומה. אפילו ההתעלפויות לא שכנעו אותו. מילא אני, הידוע כאדם רגיש ובעל טעם טוב, אבל כל מי שמכיר את שוורץ יודע שהוא לא מאבד את הכרתו – את מה שנחשב אצלו להכרה – אפילו כשהוא ישן. שום דבר לא עזר – אליהו נותר איתן בדעתו.

"אין בתוך הקיבה שלי שום דבר חי, ואפילו לא חי לשעבר," הוא אמר. "בטח סתם היה לכם איזה קלקול קיבה, או שלא ישנתם מספיק או משהו."

"טוב," אמרתי, מיואש. "לא חשוב. רק תעשה לי טובה – תשתדל לא לעצבן את שוורץ. טוב? בשבילי, בסדר?"

אליהו רטן משהו מתחת לשיער פניו העבות.

"כן, אני יודע שלא צריך לעשות שום דבר כדי לעצבן אותו," אמרתי. "תהיה נחמד. עכשיו צא החוצה ותן לי להעיר אותו."

"איפה הוא, הדרעק הקטן הזה?" אמר שוורץ. "ותוריד אותי מהערסל הזה מיד!"

הורדתי אותו. זה לא היה קל.

"תקשיב," אמרתי. "אתה חייב להירגע."

"אני רגוע לגמרי," אמר שוורץ, "ואני הולך להראות לקלוץ הזה מי אומר מה למי ו…"

"שוורץ, תקשיב, אני מדבר ברצינות. אסור לך להתעצבן. אסור לך להתרגז. אתה חייב להיות רגוע לגמרי."

"אני רגוע לגמרי!" צעק שוורץ. "תפסיק כבר!"

לאחר שכילה בי את חמתו במשך דקות מספר, הצליח שוורץ להתגבר על רגשותיו החמים במידה הנחוצה לחיפוש רגוע, יחסית, אחר אליהו. בדרכנו אל חדר הפיקוד התווכחנו על דרכי הפעולה הרצויות לנו. אני תמכתי בגישת התקשורת עם החייזר, ואילו שוורץ רצה להוציא אותו בניתוח.

"אני לא חושב שערכת העזרה הראשונה מסוגלת לנתח," אמרתי, "בטח לא אחרי מה שעשית לה."

"לא חשבתי על העזרה הראשונה," אמר שוורץ. "אתה הרי יודע שהייתי חובש בצבא."

"שוורץ!"

"בסדר, בסדר. נסדר את הערכה."

שיקר מי שאמר שיין משמח לבב אנוש, הרהרתי לעצמי למראה האנוש המחרף והמגדף ללא הרף, בואך היום השני לנסיונותיו העקרים לתקן את ערכת העזרה הראשונה ולמצוא מעט מהאדום האדום ההוא. במאמץ גדול של כוח הרצון הצלחתי להימנע במשך כל אותו זמן מלחשוף בפניו את כל השאלות שהתגודדו במוחי, כגון "מה לא בסדר?" "לא אמרת שרק שינית את ההודעות ולקחת את האלכוהול?" ו"נו?"

"לעזאזל," אמר שוורץ בעודי מהרהר בסגולותיה המופלאות של הנפש ובהישגיה העצומים של זו הפרטית שלי, כפי שתוארו להלן. "זה לא ילך."

"הרסת את הערכה לגמרי?"

"לא," אמר שוורץ.

"אז מה לא ילך?"

"לא הרסתי אותה לגמרי," אמר שוורץ. "רק קצת. היא בסדר גמור, וזה בכלל לא קשור לשום דבר שעשיתי, אבל הממ"ק נדפק."

"המקק?"

"הממ"ק," אמר שוורץ. "מסנתז מולקולרי. נדפק. הלך קאפוט."

"אה," אמרתי. "ואין לנו אחד כזה רזרבי?"

"לא."

"לעזאזל."

"תשמע," אמר שוורץ, "אולי בכל זאת ננתח… הרי הייתי חובש בצבא…"

"די כבר!" אמרתי. "מספיק עם זה! חובש שְמָחובש, גם כן! נשבר לי לגמרי משניכם, אתה עם הטירונות והצבא שלך, ואליהו עם הצמחודרעק שלו, מספיק!"

שוורץ לא נתן לי אפילו את החסד הקט שברגע קצר של שקט. "אתה יודע," הוא אמר, "בא לי רעיון מעניין."

"שאתה ואליהו תשתקו יום שלם, לשם שינוי?"

"לא ראיתי את אליהו כבר יומיים, ואני לא יודע מה אתה רוצה ממני. בכל אופן, הנה הרעיון: מה אם אפשר לתקן את הערכה בכל זאת?"

"הרגע אמרת שאי אפשר."

"כי לא חשבתי על זה עד הסוף," אמר שוורץ. משהו בקולו לא מצא חן בעיני. "יש לנו ממ"ק רזרבי."

"אבל הרגע אמרת ש…"

"בסדר, בסדר, כי לא בדיוק יש לנו. אנחנו צריכים ללכת להביא אותו."

"אין בעיה," אמרתי. "רק תגיד לי איפה הוא."

"בחוץ."

"בחוץ?"

"בחוץ," אמר שוורץ, ואני הבנתי מה לא מצא חן בעיני בקולו: הוא היה רציני לחלוטין. "בחוץ, בתוך הצמחוקר."

לרובוט השירות, אותו גררנו בדי עמל אל מנעל האויר, נדרשו שעתיים על מנת להיחלץ ממנו וליצב את רגליו המגנטיות על גוף הספינה החיצוני. כלומר, השעתיים הללו נדרשו לשוורץ ולי, ישובים אל מול צגי הבקרה בחדר הפיקוד ומפריעים זה לזה.

אני נהגתי.

אם יש משהו שאני לא סובל, הריהו אנשים שלא יודעים לשתוק בזמן שאתה נוהג ולתת לך להתרכז בשקט.

"נו?" אמר שוורץ. "קדימה! למה אתה מחכה?"

רובוט השירות, עכביש מתכתי בעל שמונה רגליים שפרסות מגנטיות בקצותיהן, תוכנן לביצוע משימות מורכבות ולתפעול על ידי מהנדסים מומחים שאומנו במיוחד. מידע זה לא הפעים כלל את שוורץ, שסיפר איך הוא הפעיל פעם רובוט כזה בדיוק, כמעט, בקורס משלים אחרי הטירונות. תיאורו מעורר הבטחון גרם לי לעמוד על כך שאני ורק אני אחזיק בהגאים.

"שניה, אני מתרכז," אמרתי, ומשכתי בידית הבקרה. מיד זכיתי בצפצוף אזהרה מלוח המכשירים. החזרתי בזריזות את הידית למצבה הקודם. הצפצוף לא פסק.

"ביפ!"

"ימינה!" אמר שוורץ. "שבור ימינה!"

"אני מנסה," אמרתי. הסטתי את הידית ימינה. התמונה על המסך נטתה בפראות שמאלה.

"ביפ!"

"ימינה, אמרתי!"

"שתוק כבר!"

"ביפ!"

"ותעשה משהו עם הצפצוף הזה!"

"ביפ!"

לחצתי על מתג שאמור, כך זכרתי, לדאוג לייצוב הרובוט על פני המשטח שעליו הוא מהלך. ואכן, מיד פסק הצפצוף, והרובוט קיפל את כל רגליו, התנתק מגוף הספינה והחל לצוף בחלל.

"תראה מה עשית!" אמר שוורץ.

"אם אתה כזה מוכשר," אמרתי, "אולי אתה תנהג?"

"לא היה לי נעים לבקש ממך קודם, אבל זה רעיון לא רע!"

בתור התחלה, שוורץ הפעיל את סילון הניהוג הימני והכניס את הרובוט לסחרור.

בנסיון לתקן זאת, הוא ירה כבל עגינה מגנטי לעבר הספינה, פגע במצלמת הבקרה החיצונית וריסק אותה.

זו היתה יריית הפתיחה, תרתי משמע, של חלקו האמנותי של הערב.

לאחר מכן חזינו, בעזרת המכ"ם, במגוון תמרונים – עלרוד, סבסוב, גלגול, גלגול חבית ולולאה, בין השאר – בלוויית פרשנות שוטפת ורווית קללות, וביניהם הפסקות רענון קלות שנוצלו להפגנת כל יכולתו המוזיקלית של לוח הבקרה.

שיא הערב היה, ללא ספק, הפעלת רקטת ההנעה הגדולה של הרובוט, בנסיון להחזירו לקרבה מספקת אל גוף החללית על מנת לשוב ולזכות באחיזה המגנטית האבודה. הרקטה פעלה ללא דופי, והרובוט, מתגלגל בנחת על צירו, הוטח בעוצמה בדלתו הפתוחה של מנעל האויר ונתקע בה.

בתור הדרן ניסה שוורץ להפעיל את רגלי הרובוט שנית על מנת לחלצו מן המלכודת, ולאחר כמה דקות של ריכוז הצליח, ללא כל עזרה מצדי, לקטום את אנטנת מקלט הרדיו שלו ובכך לשים סוף למופע.

"היית צריך להקשיב לי כשאמרתי לך לנסות להזיז אותו שמאלה," אמרתי.

"שתוק כבר," אמר שוורץ בזעף. "כאילו שאתה הצלחת יותר."

אם יש משהו שאני לא סובל, הריהו אנשים שלא יודעים לנהוג ושאינם מסוגלים לקבל ביקורת בונה.

"אין ברירה," אמר שוורץ. "חייבים לצאת החוצה להביא אותו."

"איך בדיוק?" אמרתי. "הרובוט תקוע במנעל."

"תצטרך לדחוף אותו החוצה."

"אני? מה פתאום אני?"

"הרובוט היה רעיון שלך," שיקר שוורץ.

"לא הוא לא! ואני לא נכנס לאיזו חליפת חלל מצחינה רק בגלל שאתה תקעת את הרובוט במנעל!"

"החליפות כאן בסדר גמור, ואם לא היית מבלבל לי את המוח כשאני נוהג, הממ"ק כבר היה כאן והיינו יכולים…"

"מי בסדר? מה בסדר? אתה הרחת את החליפות האלה?"

"לא מזמן," אמר שוורץ.

"באמת?" אמרתי. "למה, בעצם?"

"חיפשתי… זאת אומרת, רציתי לבדוק משהו."

"אה," אמרתי. "אני מבין. עכשיו אין סיכוי שאני נכנס לאחת מהן. תעשה את זה אתה."

"לא, לא," אמר שוורץ בנימוס לעגני. "אם אתה נוהג כל כך טוב, אתה צריך לקחת את החליפה."

"במקרה הזה אני מוכן לתת למומחה לעשות את העבודה."

"בתחום הזה, ובו בלבד, אתה המומחה," אמר שוורץ ברצינות מפתיעה. מעולם, לפני כן, הוא לא הודה בנחיתות כלשהי בכל תחום שהוא.

"במקרה הזה אני בהחלט מוכן ללמוד ממך," אמרתי.

"לא, לא. אתה בהחלט יכול ללמד אותי כמה דברים."

ומי יודע לאילו תהומות של נימוס הדדי היינו מגיעים, אלמלא בחרתי לומר, "אני בטוח שאוכל להשכיל הרבה אם אראה מומחה גדול שכמותך מפעיל חליפה קטנה שכזו."

שתיקה.

שוורץ הפנה לעברי מבט שטוף דם.

"ככה," הוא אמר. "הבנתי. גדול, אה? תביא הנה את החליפה. אתה עומד לקבל בדיוק את מה שביקשת. אני הולך ללמד אותך כמה דברים."

"אתה לא חייב," אמרתי, וכמעט הצלחתי להימנע מלהביט בכרסו. "באמת. תשמע, לא התכוונתי."

"תביא את החליפה!"

"לא, באמת, תראה, אני מוכן לצאת. באמת. אתה בטח כבר עייף…"

"עייף?" אמר שוורץ. "עייף? אני? לך לישון, ילד, אני כבר אסדר פה הכל. רק תביא את החליפה קודם."

כשהוא במצב רוח כזה אין הרבה מה לעשות. נאנחתי והבאתי את החליפה.

"עכשיו אני אראה לך מה זה," אמר שוורץ, ובסופו של דבר, כמובן, נאלצתי אני ללבוש את החליפה, כי היא היתה קטנה עליו בשלושה מספרים.

חצי שעה נדרשה לי כדי לדחוף את הרובוט החוצה ממנעל האויר, ועוד שעה כדי למצוא את הצמחוקר, שנשאר צמוד לגוף הספינה בזכות פחית הסופר-קולה המגנטית של שוורץ. לפחות פעם אחת הוא עשה משהו באופן הנכון, גם אם לא בכוונה. שמח וטוב לב חזרתי אל מנעל האויר, וגיליתי שדלתו החיצונית סגורה.

"שוורץ," אמרתי בקשר, "פתח בבקשה את מנעל האויר."

לא נשמעה תשובה.

"פתח את מנעל האויר בבקשה, שוורץ," אמרתי. "שוורץ? אתה שומע אותי?"

דממה.

"שוורץ? הלו? שוורץ, אתה שומע אותי?"

"חיובי, אני שומע אותך," אמר שוורץ.

"אז תפתח בבקשה את המנעל."

"אני מצטער," אמר שוורץ, "אני לא יכול לעשות את זה."

"מה הבעיה?"

"אני חושב שאתה יודע מה הבעיה בדיוק כמוני."

"מה?! על מה אתה מדבר?"

"המשימה שלנו חשובה לי מכדי שאתן לך לסכן אותה."

"שוורץ?"

אני יודע שאתה מתכוון להזיק לי."

"על מה לעזאזל אתה מדבר? תפתח את המנעל! הולך להיגמר לי האויר!"

"אני חושש שלא."

"שוורץ! תפתח כבר את המנעל המחורבן או שאני לא יודע מה אני עושה לך!"

"טוב, בסדר," אמר שוורץ ושיהק. "תירגע, סתם עבדתי עליך."

אחר כך הוא חטף ממני כמו שצריך. יש גבול. וכתוספת, הכרחתי אותו להבטיח להתנהג יפה מעתה והלאה. גם כלפי אליהו.

"שלום אליהו!" אמר שוורץ בהיכנסו לחדר הפיקוד. אני נשארתי במרפאה וצפיתי בנעשה על גבי אחד מצגי הבקרה.

"שלום," אמר אליהו בפיזור דעת. הוא היה עסוק בחיטוט בארונות השונים. "ראית אולי את הצמחוקר שלי?"

"אה, לא," אמר שוורץ. "תראה," הוא הוסיף, עוטה את חיוכו הטוב ביותר, "הכנתי לך כוס מיץ, כמו שאתה אוהב!"

"בסדר."

"כי רציתי… להתנצל… על זה שצעקתי עליך…" אמר שוורץ. המאמץ נראה על פרצופו בבירור. חייכתי לעצמי.

"טוב," אמר אליהו. "בסדר. אני מקבל את ההתנצלות. תודה." הוא המשיך לחפור בארונות.

"אה. יופי. אה… ועכשיו תשתה את המיץ?"

"עוד מעט."

"כי הוא… אה, כי הוא קר, אתה מבין. הכנתי אותו במיוחד בשבילך…"

"כן," אמר אליהו, סגר ארון אחד ועבר לאחר. "עוד רגע. איפה הצמחוקר הזה יכול להיות?"

"…וחבל שהוא יתחמם, כי אז הוא יהיה פחות טעים…"

"כן, הבנתי. רגע. אולי הוא בכל זאת בחדר שלי?"

"…זאת אומרת, אולי כדאי שתשתה אותו עכשיו, ואת מה שאתה לא עושה תעשה אחר כך?"

"לא, בעצם בחדר שלי כבר חיפשתי פעמיים. איפה זה יכול להיות?"

"אליהו," אמר שוורץ, "תעזוב לרגע את הצמחוזרג שלך ותשתה את המיץ."

"אתה בטוח שאתה לא יודע איפה הוא?" אמר אליהו.

"אני לא יודע שום דבר," אמר שוורץ והעווה את פרצופו. "תשתה את המיץ!"

"אתה יודע איפה הוא! איפה החבאת אותו?"

"תפסיק כבר עם הצמחושמוק שלך!" שאג שוורץ. "די! זרקנו את הצמחודרעק החוצה ממנעל האויר! והחזרנו אותו! ופירקנו אותו! אין יותר צמחופלץ! אין! נגמר! די! ותשתה את המיץ שלך, לעזאזלזלזלזלזל…" והתעלף שוב.

"הנה אתה," אמר אליהו כשנכנסתי לחדר הפיקוד. "תעזור לי להביא אותו למרפאה."

"ביקשתי ממך לא לעצבן אותו, נכון?" אמרתי, אוחז בידי את ראשי הדואב. למזלי הייתי מרוחק מספיק ממקום ההתרחשות, ולא קלטתי את ההתפרצות במלוא עוצמתה.

"אני עצבנתי אותו?" אמר אליהו. "הוא עצבן אותי! הוא אמר שהוא זרק את הצמחוקר ממנעל…"

"הוא עבד עליך. אתה מכיר אותו. בגלל שטות כזו היית צריך לעצבן אותו?" הושטתי את ידי, כבדרך אגב, אל כוס המיץ שנותרה מרחפת בחללו של חדר הפיקוד.

"תעזוב את זה," אמר אליהו. "זה שלי. שוורץ הכין לי אותו."

"שוורץ? שוורץ הכין לך?" אמרתי. "על מי אתה עובד?"

"בחיי!" אמר אליהו. "גם אני לא הבנתי מה קרה לו!"

"בטח ניסית לקחת את המיץ שלו, הרגזת אותו, ו…"

"לא נכון!"

"בטוח," אמרתי. "אבל עכשיו, כשהוא ככה, נראה לי שאני אשתה את זה."

"תן לי את הכוס!"

"לא רוצה."

"תן לי את זה!" אמר אליהו, חטף ממני את הכוס ושתה את כל תכולתה בשאיבת קשית אחת.

"טוב, בסדר," אמרתי, וחייכתי אליו במשך כל חמש הדקות שנדרשו לו כדי להירדם.

"אני באמת לא חושב שזה רעיון כל כך טוב," אמרתי.

"תהיה בשקט ואל תעצבן אותי גם כן," אמר שוורץ, ערכת העזרה הראשונה בידיו, רכון מעל גופו התפוח והישן של אליהו, הנתון בערסל המרפאה. "עוד כואב לי הראש."

"כבר שכחת את כל מה שהבטחת, נכון?"

"כבר שילמתי מספיק. האליהו הזה… בקיצור, בוא נראה מה המכשיר הזה אומר."

הנ"ל, לאחר השתלת הממ"ק בידי שוורץ, לא נראה טוב בהרבה מהמטופל. הוא זמזם וקרקש, וזרבוביתו נעה מעצמה בקול חריקה על פני הבטן התפוחה.

"זה עושה משהו חוץ מרעש?" אמרתי.

"סבלנות. תסתכל על האולטרה-סאונד."

מעולם לא הבנתי איך מישהו מבין משהו מתמונת אולטרה-סאונד. ודאי לא כאשר היא מופיעה על גבי מסך בגודל ציפורן.

"אפשר לקבל דיאגנוזה בכתב?"

"בטח," אמר שוורץ, ולחץ על כפתור זה או אחר.

"ים השיבולים, השיבולים!" שרה הערכה, "ים השיבולים…"

"שוורץ!"

שוורץ חבט בערכה והשתיק אותה, ואז לחץ על הכפתור שנית.

"בופ בופ!" אמרה הערכה. "בופ בופ!"

"אלוהים," אמרתי. "לא שוב הצמחוקרעכץ!"

"לפחות עכשיו אנחנו יודעים," אמר שוורץ, "שאליהו לא צמחוני."

"צמחי," אמרתי. "הצמחודרעק – ועכשיו גם הערכה – מזהה דברים צמחיים, לא צמחונים. בשביל לזהות צמחונים לא צריך שום מכשיר. מספיק להסתכל על אליהו בשביל לדעת."

שוורץ הביט בלוח הבקרה של הערכה. "מה שנכון – נכון," אמר. "הוא צמחוני – בהריון."

הבדיחה הזו כבר הפסיקה להצחיק אותי, וציינתי זאת באוזני שוורץ, שמיהר בעקבות כך לחבר את הערכה לאחד מצגי המרפאה. תמונת האולטרה-סאונד, מטושטשת ככל שתהיה, לא הותירה מקום לספק –

לצערנו הרב, הוא צדק.

היצור, או הצמח, אליבא דאליהו, מילא את קיבתו של זה האחרון כמעט עד אפס מקום, וקנוקנות אחדות כבר החלו לטפס במעלה הושט. שלוחות אחרות נצמדו אל דפנות הקיבה, ובמקומות מסוימים לא ניתן היה לראות היכן נגמר היצור ומתחיל פנימו הלא דקורטיבי במיוחד של אליהו.

"זה לא נראה כמו סידור נוח במיוחד," אמרתי. "איך זה לא כואב לו?"

"אין לי מושג," אמר שוורץ, "אבל יש לי שאלה אחרת. אנחנו כאן, ממש ליד החייזר, מדברים. למה אנחנו לא שומעים אותו?"

"יכול להיות שהמיץ הרדים גם אותו?"

"מה לדעתך הסיכוי שסם הרדמה של בני אדם יעבוד על חייזר?"

"אה, לא הרבה?"

"ממש קצת. הרבה יותר קצת ממה שאתה חושב."

"הרבה יותר או קצת יותר?"

"אל תעצבן."

"רגע," אמרתי. "חשבתי על משהו. יכול להיות שהמיץ פשוט… אה, פשוט חיסל אותו?"

שוורץ החוויר. "לעזאזל!" הוא אמר. "על זה לא חשבתי."

"אנחנו לא יכולים לתת לו למות בתוך אליהו! חייבים לעשות משהו!"

"לעזאזל!"

"יש לנו מושג על מה מבוססת הביולוגיה של היצור הזה? מה אפשר לעשות כדי לעזור לו?"

"לעזאזל!"

"מה 'לעזאזל', מה? אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר הגיוני להגיד, פשוט תשתוק!"

"אל מי אתה מדבר, לעזאזל?" שאל שוורץ. "מה יש לך, אתה?"

"לעזאזל!"

"רגע אחד," אמרתי.

"לעזאזל!"

"ותפסיק לקלל," אמר שוורץ. "זה לא מתאים לך."

"לעזאזל!"

"זה לא אני," אמרתי וכיבדתי את שוורץ בטוב שבחיוכי. "זה לא אני – זה הוא!"

"הוא?"

"הוא?"

"אה."

"אה."

"אני חושב," אמרתי, "שהוא מגיב בעיקר אליך.

"אלי?"

"אלי?"

"כן," אמרתי. "מאליהו הוא מתעלם…"

"גם אני הייתי מתעלם ממי שטרף אותי," אמר שוורץ.

"…ואחרי הוא חוזר לפעמים. אבל אתה – הוא בטח ממש אוהב אותך."

"אל תדבר שטויות," אמר שוורץ, והוסיף בפזיזות מסוימת, "מה אני, האמא שלו?"

"אמא!"

"לא!" אמר שוורץ. "אני לא האמא שלך!"

"אמא!"

"לעזאזל!"

"אמא!"

היתה זו לידה קשה מאד. לצוות הרפואי, לפחות. היולד המאושר נחר בשלווה כל העת, דבר שהיה ודאי מטריף את דעתו של המיילד, אלמלא עשו זאת זעקות השבר של הילוד לאמור, "אמא, אמא!"

"תנסה מלה חדשה," אמרתי בקול. "א-בא. א-בא!"

"אמא!"

"אולי תעזור לי במקום להיות חכמולוג?" אמר שוורץ.

"אני מנסה," אמרתי.

"אז תנסה משהו אחר. הנה, תחזיק אותו."

הצמח נראה, במבט מקרוב, כאהיל ישן שלקה במחלת הפיל. גבישים כחלחלים נצצו על רצפת המרפאה, סביבו, וכן על בגדיו של שוורץ, וכעת גם על שלי.

"אמא!"

"יש לך חיתול?" אמרתי.

"נורא מצחיק. אתה ממש… תיזהר! אתה מפיל אותו!"

"בחייך, שוורץ," אמרתי ונענעתי את הרך הילוד במיומנות של דוֹד בעל נסיון. "החזקתי כבר בחיי תינוק או שניים, ואני חייב…"

"זה לא תינוק, יא אינפנטיל!"

"אמא!"

"אז למה שניכם מתנהגים כאילו אתה האמא שלו?"

האמא הטרי אמנם לא היה חף מבעיות, אך אלה התגמדו לעומת התנהגותו של היולד, כשהתעורר.

"אתם שוב עובדים עלי," אמר בעודו מפהק, עדיין שרוע על עריסת חוליו במרפאה. "אין לי שום דבר בבטן, ובעצם אני ממש רעב. מישהו יכול לתת לי קרקר?"

נתנו לו קרקר והסברנו שנית בעודו מכרסם.

"לא," הוא אמר. "אין דבר כזה. ואני עוד רעב נורא. אולי נשאר קצת מהממרח חצילים בטעם כבד?"

לא, לא נשאר. זרקנו את כולו. גועל נפש. במקום זאת הבאנו את הצמח עצמו, כהוכחה.

"תודה!" אמר אליהו, ומיד ניסה לטעום מפרי בטנו. אך שוורץ היה מוכן לכך הפעם, וחבט בו באמצעות שאריותיה של ערכת העזרה הראשונה, שמלמלה "ים השיבולים" עוד פעם אחת אחרונה ולא יספה.

"איי! למה עשית את זה?"

"כי זה החבר החדש בצוות שלנו, זה למה," אמר שוורץ.

"מה?!" אמרנו אליהו ואני יחדיו.

"כי זה…"

"שמעתי אותך בפעם הראשונה," אמרתי. "מה זאת אומרת, 'החבר החדש בצוות'? כל מה שהוא יודע לעשות זה לחזור על מלים ולעשות כאב ראש!"

"ובמה זה שונה מאליהו?" אמר שוורץ.

"במה זה שונה?" אמר אליהו בכעס. "במה זה שונה?"

"אתה רואה?" אמר שוורץ.

"תשמע, אתה…"

"שוורץ, בחייך…"

"בכל אופן," אמר שוורץ, "אני הולך ללמד אותו כל מה שצריך לדעת."

"מה, לשתות יין ולזייף 'ים השיבולים'?"

"נגמר היין," אמר שוורץ בעצב.

בשבוע שלאחר מכן השקיע שוורץ את כל מרצו בחינוך חבר הצוות החדש, ואילו אני עמלתי על שיקומו של חבר הצוות הישן.

"תקשיב," אמרתי, "אתה חייב להכיר במציאות. אכלת משהו לא צמחי. זה קורה במשפחות הכי טובות. בוא נקרא לזה מעידה חד פעמית. מה אתה אומר?"

"לא."

"זה ישאר בינינו. אני אדבר עם שוורץ. אף אחד לא ידע."

"לא."

"אתה יודע מה? בסדר. אבל עכשיו יש לנו כאן חייזר שיצא מ… שהגיע מאיפהשהו, ואתה חייב להבטיח לא לנסות לפגוע בו."

"לא."

"מה 'לא'? תקשיב, אליהו, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים. אני אומר לך שיש פה חייזר, ואתה תקבל את זה שיש פה חייזר. הבנת?"

"זה סתם צמח," אמר אליהו, "ואני לא מבין למה אתה ושוורץ מתעקשים על הבדיחה הזאת שלכם. מרגע שהתחלנו את הנסיעה הזאת אתם עושים ממני צחוק. מתי תבינו שמותר לבנאדם להיות צמחוני ותעזבו אותי בשקט?"

"אתה פשוט לא שומע אותו, נכון?"

"הנה, שוב אתה עושה את זה."

"אליהו, אני נשבע לך בהן צדקי ובכל היקר לי שאף אחד לא מנסה לעשות ממך צחוק. בחיי. תאמין לי."

"לא."

"שוורץ," אמרתי, "חייבים לעשות משהו."

"קוּשקוּשקוּשקוּשקוּש!" אמר שוורץ, בעודו אוחז באחת מקנוקנות הצמח ומנענע אותה בעדינות. "מי גבר של אבא? מי גבר של אבא?"

"גבר!"

"נכון! אתה גבר של אבא, חמוד! קושקושקוש…"

"קושקושקוש…"

"אלוהים אדירים," אמרתי. "מה אתה עושה?"

שוורץ לא טרח לזכותני אפילו במבט. במקום זה הוא שלף פחית סופר-קולה ופתח אותה. מיד זינקה הקנוקנת מאחיזתו ותחבה את עצמה בכוח אל תוך הפחית, ואילו שאר הצמח החל לרטוט מעדנות ולהשמיע קולות חרחור וגרגור מן המעלה הראשונה.

"שוורץ!"

"גיליתי שהוא אוהב סופר-קולה."

"גילית… איך בדיוק?… לא, זה לא חשוב. תקשיב – חייבים לעשות משהו עם אליהו. חייבים לשכנע אותו איכשהו. ההכחשה הזאת שלו מפחידה אותי."

"זה בסדר," אמר שוורץ. "עדיף ככה."

"שוורץ, בחייך…"

"תחשוב רגע. עוד מעט אנחנו מגיעים בחזרה לפוטיומקין. איך בדיוק אתה חושב נצליח להעביר אותו במכס?"

"את אליהו?"

"את גבר."

"את מי?"

"את גבר," אמר שוורץ והצביע על הצמח היונק בעוז. "קושקושקושקוש!"

"גבר! קושקוש!"

"איזה מין שם זה, 'גבר'? ומה פתאום החלטת לבד? כולנו צריכים להשתתף בהחלטה!"

"כשאתה אומר 'כולנו' אתה בטח מתכוון גם לאליהו, נכון? זה שלא מוכן להודות…"

"אני מתכוון בעיקר לעצמי. אם היית בוחר שם נורמלי אולי לא הייתי מתלונן, אבל 'גבר'? מה זה צריך להיות?"

"כי הוא גבר, זה למה."

"איך אתה יודע? אולי הוא בכלל נקבה? או חסר מין?"

"הוא גבר!" אמר שוורץ, "ואני לא מוכן לשמוע עוד מילה בנושא! נכון, גבר?"

"גבר!"

"אתה רואה?"

"במחשבה שניה," אמרתי, "תקרא לו איך שבא לך." כאילו ששוורץ עשה אי פעם בחייו משהו שלא בא לו לעשות. "בוא נחזור לעניין," הוספתי. "מה עושים עם אליהו?"

"לא צריך לעשות שום דבר. כמה שפחות אנשים ידעו שאנחנו מביאים אתנו את גבר, ככה יותר טוב."

"רגע אחד," אמרתי. "אתה באמת מתכוון לא להצהיר עליו במכס? זה חייזר, בשם אלוהים! מה תעשה, תגדל אותו בבית עם הילדים?"

"למה לא? הילדים כבר גדולים מספיק, הם לא יעשו לו כלום."

"אהה. ומה עם אשתך?"

זה עצר אותו. לכמעט שלוש שניות.

"צודק," הוא אמר לבסוף. "אבל מצד שני – ממילא פועה תמיד מקטרת שאני לא מביא לה שום דבר כשאני חוזר מנסיעות. אז הנה! נכון, גבר?"

"נכון, גבר!"

"בחייך, שוורץ," אמרתי, "שום דבר טוב לא יצא מזה."

"תפסיק לדאוג כל כך הרבה," אמר שוורץ. "יהיה בסדר."

"בסדר למי?"

"שתוק."

לבסוף, בבוקר נאה אחד שדמה בכל לשישים וחמישה הבקרים שקדמו לו, קירב שוורץ האוחז בצמח בחיקו מיקרופון עבש למראה אל פיו ואמר בהדרת כבוד, "קופיקו קורא לבקרת פוטיומקין, פוטיומקין האם שומע?"

"שוורץ!" אמרתי. "לא קופיקו! ק'-פ'-קו נטוי…"

"כאן בקרת מושבת החלל על שם פוטיומקין, וזה תדר חירום," פעה הרמקול בלוח הבקרה. "מי זה?"

"כאן קוֹ… כאן ק'-פ'-קו נטוי אה…"

"ארבע מאות ושבע," אמרתי.

"ארבע מאות ושבע, מבקש אישור עגינה."

" ק'-פ'-קו נטוי 407 , יש לכם בעיה עם עגינה אוטומטית?"

"יש לנו עגינה אוטומטית?" שאלתי את שוורץ.

"לא יודע. לא הקשבת בתדריך?"

"למיטב זכרוני, בזמן התדריך שיחקנו קלפים, כי אמרת שאתה מכיר את הספינות האלה ושזה בדיוק כמו שהיה לך בטירונות, ושיהיה בסדר."

"טוב," אמר שוורץ, "אני לא רואה שום בעיה," ופנה למיקרופון לאמור, "כאן ק'-פ'-קו נטוי 407, מבקשים הנחיות לעגינה אוטומטית."

"407, כאן פוטיומקין, אתה עושה צחוק? לוחץ כפתור 'עגינה אוטומטית'!"

"תודה רבה."

"יש לנו כפתור כזה?" שאלתי.

"אתה יודע מה, נדמה לי שראיתי משהו כזה פעם," אמר שוורץ והחל לחטט בנבכי לוח הבקרה. "הנה," הוסיף, ושלף מפסק מעוקם כלשהו, זוג חוטים נשרכים בעקבותיו.

"ואתה בטוח שזה עוד עובד, אחרי כל מה שעשית כאן?"

"בטח שזה עובד," אמר שוורץ ושלף את החוטים משאריות המפסק. "אני מכיר ספינות כאלה עוד מהטירונות. יהיה בסדר." הוא סילק את הבידוד מקצות החוטים בעזרת שיניו, ואז הצמיד אותם זה לזה.

"אלוהים אדירים," אמרתי כשהכרתי חזרה אלי. "מה קרה?"

איש לא ענה לי. הבטתי סביבי. נמצאתי במקום בו לא הייתי מעודי, מין מחסן גרוטאות שבורות ומנופצות שנראו כאילו הוטחו בעוצמה זו בזו ובקירות, אשר היו, למרבה הזרות, אלכסוניים עד מאד. ועם זאת, משום מה, המקום נראה לי מוכר במעורפל. גלי כאב פעמו בכל חלקי גופי. קמתי על רגלי, עומד על שברי אלקטרוניקה שכיסו את הרצפה לחלוטין.

"שוורץ? אליהו?"

"אוווו," אמרה ערמת גרוטאות שנחה לא רחוק ממני. בעודי מביט בה כלא מאמין, היא התפתלה מעט והחלה לנוע לעברי, נאנקת בקול.

"הצילו!" אמרתי ונעתי לאחור, אך נכשלתי במשהו ונפלתי, דבר שהבהיר לי סוף סוף כי אני נמצא בשדה כבידה.

"ררררר," אמרה הערמה והשירה כמה חלקי פלסטיק ומתכת, חושפת, טפח אחר טפח, פיסה של חומר אורגני למראה, שהלכה וגדלה ודמתה באופן חשוד לחלקו האחורי של –

"שוורץ!" אמרתי. "מה קרה?"

"אווו…"

"אתה בסדר?"

"אולי," גנח שוורץ, "אולי תבוא לעזור לי במקום לשבת שם כמו מטומטם ולשאול שאלות מטומטמות?"

מיהרתי לגשת לעזרתו, מה שלא החליש ולו במעט את שטף גידופיו.

"טוב, די," אמרתי כשסיימתי לנקותו משאריות אלקטרוניקה. "מה קרה? איפה אנחנו?"

"איפה נראה לך שאנחנו?" אמר שוורץ, מתנודד על רגליו כשיכור. "בָּחֶדֶר פיקוד, זה איפה."

לצערי הרב, הוא צדק. מחסן הגרוטאות המנופצות אכן היה חדר הפיקוד, נטוי כך שהקיר בו מוקם פעם לוח הבקרה היה כעת תקרה משופעת בזוית שובבה, ואילו כל תכולתו ומכשיריו הכתושים היטב כיסו את הרצפה.

"בחיי," אמרתי. "מה קרה?"

"עגינה אוטומטית מחורבנת, זה מה שקרה," אמר שוורץ. "היו פה תמרונים של בטח עשרים-שלושים ג'י. איזה גרוטאה, בחיי. אפילו האוטו של אשתי…"

"תעזוב עכשיו את האוטו של אשתך. איך אנחנו יוצאים מפה?"

"רגע," אמר שוורץ. "איפה גבר?"

"מי?"

"גבר! איפה הוא?"

"גבר!"

"גבר! איפה אתה?"

"גבר! אמא!"

"אתה רואה אותו?" שאל שוורץ.

"לא."

"לעזאזל. חייבים למצוא אותו," אמר שוורץ. "גבר! אל תפסיק לדבר, אנחנו נציל אותך!"

"לעזאזל! גבר!"

"כן! תמשיך! אל תדאג, אנחנו בדרך!" שאג שוורץ. "בוא," הוסיף ופנה לעברי, "ננסה להשתמש בשיטת הפרלקסה. למדתי את זה בטירונות. אתה תעמוד כאן, ואני…"

"שוורץ, נראה לי שקיבלת מכה קצת יותר מדי חזקה בראש…"

"ואפשר גם את שיטת החיפוש של אריה במדבר. אתה תתחיל מהחצי הזה, ואני אתחיל מהחצי הזה. גבר! אל תפסיק לדבר!"

"גבר! שוורץ!"

"שמעת את זה? הוא אמר את השם שלי!"

"יופי לך."

"מדהים! גבר – תמשיך! אני בא! אבא בא!"

נסתום כאן את הגולל על העסק האומלל של חיפוש הצמח, ונסתפק בציון העובדה שבסופו של דבר הוא אכן נמצא, בריא ושלם, בדיוק מתחת לשוורץ.

"אגב," אמרתי, "איפה אליהו?"

"מי?"

"שוורץ!"

"טוב, בסדר," אמר שוורץ. "תירגע, סתם עבדתי עליך."

צוות חילוץ של התחנה חפר אותנו החוצה מחדר הפיקוד והצליח לשלוף את אליהו משאריות ערסל התאוצה המפורר שבחדרו. ערכה רפואית שנשא אחד המחלצים סיפרה לנו, למרות מבטי החשד שנעצנו בה, כי למעט כמה שריטות ומכות יבשות, איש מאתנו לא נזקק לטיפול רפואי, למעט אליהו הסובל מתת-תזונה. כיוון שכך הועברנו אחר כבוד במסלול היציאה הרגיל, מעיפים מבט אחרון בקופיקו החבוטה, התלויה באלכסון בתוך רשת הבטחון הקרועה למחצה של המעגן, מוקפת צופים סקרנים.

"אפשר להסתכל גם על הצד החיובי של העניין," אמרתי, בעודנו צועדים אל עבר אגף משרדים. "אף אחד לא ידע כמה נזק עשינו לספינה לפני שניסית לעגון אותה."

אך לא נמצא לי קהל מאזינים. "שמע, אליהו," אמר שוורץ, "אכפת לך לעשות לי טובה קטנה?"

"מה?" אמר אליהו בפיזור נפש.

"אכפת לך לשים את זה בתוך החולצה שלך?" אמר שוורץ והושיט לו את הצמח.

"אמא!"

"לא עכשיו, גבר!"

"מה אתה מנסה לעשות?" אמרתי.

"שום דבר, שום דבר. פשוט תשים אותו ככה, ותעשה ככה וככה וככה…" וכך נכנס אליהו למשרדי המכס כשהוא מעט כרסתני יותר משהיה.

"ועכשיו, גבר, תהיה בשקט!" לחש שוורץ בעודנו עוברים בדלת.

"גבר!"

"שששש!"

"מה זה פה?" שאל פקיד המכס במבטא רוסי כבד. "יש דברים להצהיר?"

"שום דבר," אמר שוורץ בחפזון, אני נענעתי בראשי לשלילה, ואילו אליהו סתם בהה באויר.

"גבר!"

"מה?"

"סתם השתעלתי."

"בטוח אין דברים להצהיר?"

"שום דבר. כלום. נאדה. גורנישט."

"גורנישט!"

"מה?"

"שום דבר, אמרתי. שששש!"

"אתה אומר לי שששש?"

"לא, לא, אני פשוט עייף, ויש לי, אה, יש לי קצת מחלת ים."

"יָם! יָםיָם!"

"שתוק, גבר!"

"אתה אומר לי שתוק?"

"גבר! יָם!"

"לא, גבר! ששש!"

אך הצמח לא שעה לו, וכעת אנו יודעים שאין דבר המרגיז פקידי מכס בעלי מבטא רוסי כבד יותר מאשר ביצוע חי ומלא עזוז של "ים השיבולים".

לאחר שבועיים במעצר שוחררנו מחוסר הוכחות. שוורץ טען למחלת חלל, אני העמדתי פני תם, ואילו אליהו בילה את רוב זמנו במחלקה הרפואית, שם האביסו אותו במיני מזונות שונים ומשונים בלי לבקש כל אישור מצמחוקר, או מאליהו עצמו, לצורך העניין. דבר זה שיפר את מצבו להפליא, ולאחר שבוע הוא החל לקלל את רופאיו בחופשיות רבה ולדרוש תזונה בריאה יותר. הצמח נאסף על ידי הרשויות, אך שוורץ הצליח בדרך זו או אחרת להשיג אישור לבקר אותו מפעם לפעם. איסור פרסום הוטל על הפרשה כולה, אם כי הטלתי ספק בתועלת שבכך, לנוכח קיומו של שוורץ.

עמדנו שלושתנו באחת מהרחבות הציבוריות שליד המלון בו התאכסנו, והרהרנו במצבנו.

"אליהו," אמרתי, "שוורץ ואני מצטערים מאד על כל מה שקרה…"

"דבר בשם עצמך," מלמל שוורץ מתחת לשפמו.

"…ולכן החלטנו לפצות אותך. קראנו בעיתון שהמציאו מכשיר חדש, משהו לא נורמלי."

"איזה מכשיר?" אמר אליהו בחשדנות. "אתם לא עובדים עלי שוב?"

"ידעתי שאין מה לדבר איתו," מלמל שוורץ.

"לא, זה אמיתי," אמרתי. "זה משהו לא נורמלי – אתה שם שאריות או זבל בפנים, והוא מכין לך מזה אוכל צמחוני. צמחוני לגמרי – אף חיה לא מתה!"

"לא!" אמר אליהו.

"כן!" אמר שוורץ, שלא יכול היה להתאפק. "כבר שנים יודעים שניתן להמיר חומצות אמיניות ב…"

"בדיוק," אמרתי. "ואנחנו, בתור פיצוי, קנינו לך אחד כזה."

"באמת?" אמר אליהו ופניו אורו.

"באמת," אמרתי, ושוורץ שלף מתיקו קופסה מהודרת. "מזל טוב, אליהו, תתחדש!"

"מזל טוב!" אמר שוורץ, ומסר לו את הקופסה. הוא אפילו הצליח לחייך.

"תודה רבה!" אמר אליהו, ושלף מתוך הקופסה את המכשיר החדש, שנראה כמו מוט משונה עם זיזים בתוספת משפך בכל קצה. "צמחומט," נכתב על צדו, "ההמצאה הגדולה ביותר מאז שניצל הסויה!"

הוא זרח מאושר. הוא לא יכול היה להמתין עד שיוכל לנסות אותו.

כל הטיסה לכדור הארץ הוא ברבר על הצמחומט שלו.

– סוף –