מיליוני נוירונים רצים, נוצצים, מסתדרים בתבנית, מתחברים בקוים, ויוצרים, לבסוף, את העגלה הגדולה. אלא שהיא לא כל כך גדולה, העגלה, ואף מעוותת במקצת, שכן איננו צופים בה מכדור הארץ. די רחוק משם, למען האמת. ובהשפילנו מבט נראה את קו האופק של כוכב לכת שעוד לא נקרא בשם, וניצוץ קט יצביע על ראשוני צריחיה של העיר.

אדם מכשכש בזנבו בעודי פותח את המקפיא. הוראות: להזריק 10 סמ"ק מהכחול, להמתין חמש, 10 סמ"ק מהאדום, להמתין חמש, לחבר את אלקטרודות הממריץ ולכוון לפעולה של שעה, להפעיל ולצאת. יצאנו. איש וכלבו חוקרים תרבות זרה, מיד לאחר הפרסומות.
הרגשת עקצוץ קלה במקום שבו פילח המזרק את עורי. האלקטרודות מגרדות. אדם מביט בי בעניין. הוא כלב חכם. אני מתחיל להבחין בדברים שלא ראיתי קודם. ודאי, הרי זו פעולת הממריץ. דורות של מחקר על מנת לאפשר למוח האדם לחוות שעה אחת של פתיחות אמיתית. הנה, למשל, מעולם לא שמתי לב לפרווה של אדם. נקיה, רכה, נוצצת ממש. ואיזו יציבה! הריהו בעל חיים מפואר באמת ובתמים.
דילוג קל ואנחנו בחוץ. הכווה נוצצת באור השמש הכחלחלה. כל שאר הספינה שחור מהמעבר באטמוספרה. בפעם הראשונה אני מבחין בעדינות הפיח – רסיסים של חומר שנשרף באלימות על מנת לפנות מקום לגוש חומר אחר. גם לפיח זוהר שחור משלו. מבט אחרון, ואנו פונים והולכים לכיוון העיר. אדם והאיש שלו יוצאים להציל את העולם, מיד לאחר התשדיר הבא.
ומה עושה העולם כאשר מישהו מגלה תרבות זרה? ובכן, מרבית האורגניזמים שעליו עסוקים בהזדווגות על ספיחיה השונים. השאר מבלים את זמנם באכילה, בציד, בבריחה, בטיפול בצאצאים ובשינה. אחוז קטן, המורכב כולו מאורגניזמים מסוימים ביותר, מעביר את זמנו בתפילה. איש אחד רוצה לחקור ולדעת. במקומו שולחים אותי, מצויד בכלב ובמיטב הטכנולוגיה.
הרחק מלמעלה מזכירים הצריחים כלי שחמט זולים מפלסטיק המפוזרים בתבנית אקראית. אדם ואני מתקרבים לאחד מהם ורואים סימטריה מעוותת במשחק האור והצל. המגדל בנוי עקומות-עקומות, קשתות מאורכות המקיפות אותו וחוזרות, באופן מוזר, לא תמיד למקום שאליו ציפית שיחזרו. הוא עשוי אבן מחוספסת, אבקתית למראה. אדם נותן בי מבט שואל. המגדל מציק לו, אני חושב. גם לי. הנה עברנו אותו ונכנסנו לתוך העיר. רבע שעה מאז הפעלנו את הממריץ. חוקר ועוזרו יחשפו סודות עיר נכרית, מיד לאחר החדשות.
"אנחנו לא לבד!" שואגות החדשות על פני הגלובוס כולו, וכן כמה מאות מטרים מתחתיהן, שם גרים רוב האזרחים. "האם גם הזרים מאמינים באלוהים?" חוקרות דרשות על פני הגלובוס כולו, ובעיקר כמה עשרות קילומטרים מעליהן, שם נוכל למצוא את תחנת החלל של הותיקן, את מֵכּה השמימית, וכן את השרידים האחרונים של צי ספינות החלל של הרבי מלובביץ'. "האם הם מסוכנים?" תוהים פוליטיקאים בחדרי חדרים, מתחת לקרקעית הים ובתוך הרים מבוצרים, באולמי הבקרה של טילים ובחדרוני הסתודדות מבודדים. ולבסוף מחליטים: שולחים איש מילואים.
מוקדם בבוקר כאן, בין הצריחים. אדם ואני משוטטים. מה שנראה כדרך עפר רחבה הוא מן הסתם רחוב. עפר, אבקה – כנראה החומר שממנו עשויים המגדלים. אנו רואים תנועה בקרן זוית. לא שהמקום זויתי במיוחד – להפך – אולם אין דרך אחרת לתאר זאת. שינוי קל בתבניות הצל המוזרות. משהו נע בצל המגדל, משהו זר, משהו מתקרב, והנה הוא, אדון נכרי בכבודו ובעצמו. כל חושי פתוחים, ומוחי המומרץ מנתח, אוגר, מצלם ושומר. אדם מרחרח בעניין, אך אינו נרגש במיוחד. ידידי, אני חושב, הריהו אנושי בהרבה מרבים הטוענים לתואר. מוחי הפתוח לרווחה קולט גם אותו, הנציג היחיד מלבדי לבעלי החיים מכדור הארץ.
תארו לכם שפופרת גלילית בקירוב, ארבע גפיים קצרות היוצאות מצדה התחתון ועוד שלוחה גמישה ומתנועעת מחוברת לאחד מקצותיה. בקצה השני, על גבי צואר קצר, מתנוסס לו ראש מוזר ועטור שיניים. כל זה עטוי פרווה קצרה וחומה, ומשמיע קולות נשיפה רכים. זהו אדם, כמובן, שותפי הנאמן, המכשכש בזנבו ומרחרח. הנכרי, לעומת זאת, נראה כמו שרפרף בארים שקם לחיים והזדווג עם מטאטא. לאחר חוויה שכזו אין לו מן הסתם כל עניין בדברים אחרים, שכן הוא חולף על פנינו באדישות קלילה. המטאטא, כך נראה לי, יכול להיות מין יד. אני לא בטוח שהבנתי איפה הראש בדיוק. השרפרף נעלם בהילוכו הסחרחר בצלו של מגדל אחר. כלב ובעליו יעקבו אחר חייזר נמלט, מיד לאחר הוראות הבטיחות.
"אסור להפגין עוינות," מסבירים לי אנשי הצבא. "חייבים לברר הכל – מה הם אוכלים, מה פוגע בהם, מה מצב הטכנולוגיה שלהם, מי מנהיג אותם – הכל." אני מסתכל סביב בהבעה האומרת – אם כך למה לשלוח אדם וכלב, ולא, נניח, את כל חיל המודיעין? "חסכון," אומרים לי. "טכנולוגיה. החידוש האחרון." צודקים. הממריץ הוא החידוש שלאחריו לא נרצה עוד חידושים. "אתה תבין," מסבירים, "את מה שלא הבנת קודם. המוח יקשר בין עובדות לא קשורות לכאורה, יקלוט את הסובב אותו בפרטי פרטים, וכל זה במהירות גבוהה. אין לעבור את גבול השעה. אין לשנות את מינון הזריקות. אין לגעת בממריץ בזמן פעולתו. אין לפתוח את המכשיר לבדיקה. אין לפקפק."
אנו רצים בעקבות היצור. אבקה גירית מתפזרת באויר וגורמת לי להשתעל. אדם נובח קלות, כאומר "הזדרז כבר, עצלן." בין הצריחים פזורים מבנים נמוכים יותר, עגלגלים. באור הכחלחל הם נראים כחצאי בועה מתוחים ומעוותים. והנה יוצא לו תושב אחר מבין הבועות, והוא חולף על פנינו כבדרך אגב בדרכו לפגישה נעלמה. פרט זה הנו נמוך יותר מהראשון, אך המטאטא שלו ארוך וצר יותר, ושערותיו נעות ברוח. רוח? אין רוח. האויר דומם, ושערות המטאטא הן כנראה אצבעות כלשהן, או שמא תפקידן כשל זרועותיה של שושנת ים? אני מנסה להגביר את הקצב, אך ללא הועיל. מבני הבועה זוהרים באור. אדם מוביל, גופו נע בשלמות, רגל אחר רגל, פרווה גמישה מכסה על שרירים חזקים. ראו איזו מכונה יצר הטבע לשימושנו, אני חושב, או שמא יצרנו אנו? אנו מעמיקים לתוך העיר. חצי שעה מאז הפעלנו את הממריץ. שני ארצונים יחשפו את סוד העולם האבוד, מיד לאחר הסרט.
אדם, כלב חביב, מצוות למסע ביחד אתי. עיקר תפקידו לעזור לי לשמור על שפיותי במשך שלושה חודשי סגר, ולהגן עלי מסכנות בלתי צפויות בעת הצורך. אדם דומה מאד לכלב תחש, אולם התמימות הנה מראית עין. הוא יכול להביס בעל חיים גדול ממני פי שלושה, להריח ולשמוע סכנה דקות רבות לפני שחושי הרפים יחשדו במשהו, ובמקרה הצורך למשוך בידית החירום שתבשר לכדור הארץ על מותי. כמו כן תפקידו לארח לי חברה ולהוות תחליף הולם לכל שאר המין האנושי למשך תקופה ארוכה.
לאט לאט מתמלאים הרחובות בשרפרפים עוברים ושבים. השמש קופחת ואדם מוביל אותי, איני יודע לאן. האם אני מבחין בניצוצות של שפה בתנועות ראשי המטאטא? האם נדמה לי שכל תושב מאט במקצת בעוברו ליד שכנו, ומיד ממשיך הלאה? למעט רעש ההליכה השרפרפי, המזכיר מעט חריקות מסב כדורי ישן, אין כל צליל ברחוב. אני מניע באצבעותי בהיסח הדעת. האור הולך ומתחזק. אני מרגיש כאילו התעוררתי מתרדמה קלה. אנו הולכים בלב קבוצת תושבים. כמה נעים ללכת בחברותא! צירופים ותנועות עוברים במוחי בחטף. כמה מטופש נראה אדם פתאום. "שלום," מנענע אחד השכנים, מטאטאו בוהק בשמש, "יום יפה לזליגה." "אכן," מנענע אנוכי, "יום טוב." באמת נאה. הנה אנו מתקרבים למרכז. כולם מדברים, ואני מבין שכבר הכינו את מרכז האושר, ושעמודי ההחזר ישטפו עוד מעט. הנה אנו עומדים בתוך מבוך הגיר הענק, אלפי אנשים מנענעים בשערותיהם ומחכים לתורם. שלושת רבעי השעה מאז הפעלנו את הממריץ.
רעד עובר בקהל, והנה ניתן האות. בכל רחבי העיר מזנקים סילוני מים מראשי הצריחים ומסביבם. אני רואה את הצריחים נמסים לאטם, ואז מבין כי ציפוי האבן מתקלף מהם. במקומו נחשף משטח מלוטש ומבהיק. מוחי קולט ומעבד, ואז מגיע גל החום. כל צריח מכיל, בין כל שאר עקומותיו, לפחות משטח אחד המשמש כמראה מרכזת. וכל המראות מכוונות את אור השמש למרכז המבוך. "נהדר," אומר שכני. אדם, יצור מוזר שכמותו, נראה עצבני. הנה מתחיל התור להתקדם. חמישים וחמש דקות מאז הפעלנו את הממריץ. מכל עבר נראות קריאות שמחה. רינה. פריחה. מתקדמים. ריח חריכה קל בחלל האויר, ומעורב בו ניחוח טיגון. לאט לאט נגיע למרכז. הנה. אני רואה את נקודת האור האיומה ומסב מבט. אחד משכני הגיע לראש התור והריהו מניח את אחת משערות המטאטא שלו בתוך המוקד, וברעד של עונג עילאי נותן לה להישרף עד תום. נהדר! מוחי מנתח, שומר, פתוח לרווחה לעולם. הנה מגיע תורי. כמה זמן מאז הפעלנו את הממריץ? אני מניח את אחת משערות המטאטא שלי, זרתי הימנית, בתוך המוקד. הכאב! האושר! ריח החריכה והטיגון העולה מן הבשר השרוף, השרפה האיומה, הנהדרת, הפיתוי להניח עוד שערה, הידיעה כי לעשות כן פירושו לסכן את אושרך ואת אושרם של אחרים. איזו אחוה, אני חושב, איזה אושר, להיות כאן עם כולם, ללא דאגה בעולם, לחוות את הזליגה ביחד. מוחי שואג בכמה ערוצים נפרדים. אני רואה יצור מוזר לידי, מעין שפופרת חומה עם ארבע גפיים. אדם? מיהו אדם? מדוע אין הוא משתתף באושרי? מדוע איני מבין אותו, מתחבר אליו, מתמזג עם נפשו כפי שקורה לי עם ידידי החדשים, הותיקים, הנצחיים?
אני אוחז בו בשערותי ומניח את כפו הימנית במוקד. ריח חדש, מוזר, מתפשט באוויר. זכרונות מתערבלים במוחי הפתוח. כמה זמן מאז הפעלנו… את מה? פלסטיק. מתכת. מהו יצור מוזר זה? כלבי הנאמן, כך חשבתי – אך לא עוד! גף אחת שרופה עד היסוד, הוא גורר אותי דרך הקהל, החברים, בעזרת שלוש הגפיים הנותרות. שאריות מתכת ופלסטיק זולגות מרגלו, אדם גורר… היצור גורר… המכונה גוררת… רחוק, חוצים את עמודי ההחזר, צריחי האושר, בחזרה ל… רחוק מ… רחוק מהבית, מהעיר שלי. יציר מתכת זר ומוזר אוחז בי ומניע אותי, למרות שנראה כי ניזוק. מכונה מטופשת, אולם אינני יכול להתנגד, בהיותי שרוי עדיין בשכרון חווית המוקד. שערתי הפצועה כבויה כבר, אך עדיין שורפת. אנו מתקרבים לגוף כלשהו. עגלגל אמנם, אך לא הקימוריות המרגיעה, הרכה, של בתי המנוחה. עגלגלות סימטרית, נוקשה, ללא שמץ של החזר, ללא רוך האבן או חום השמש. שחורה. רסיסי שחור מבחילים מתקלפים ממנה ונופלים. אנו מטפסים במישור אלכסוני, ישר עד אימה, קר ומבריק. היצור מכניס אותי פנימה, אחת מגפיו הבריאות נצמדת אלי ואני מרגיש דקירה קלה. אדם וכלבו… שרפרף… מטאטא… האש! האש!

חושך.
אולי אני כבר ער. אני בוהה בחלון. מיליוני נוירונים רצים, נוצצים, מסתדרים בתבנית, מתחברים בקוים, ויוצרים, לבסוף, את העגלה הגדולה. אלא שהיא לא כל כך גדולה, העגלה, ואף מעוותת במקצת, שכן איננו צופים בה מכדור הארץ. די רחוק משם, למען האמת. ובהשפילנו מבט נראה את קו האופק של כוכב לכת שעוד לא נקרא בשם, וניצוץ קט יצביע על ראשוני צריחיה של העיר.

– סוף –

פורסם בכתב העת "המימד העשירי" ובאוסף הסיפורים "כתוב כשד משחת".