פתאום, יום אחד, וליתר דיוק יום שני האחרון, מצאתי את עצמי כותב ״סוף״, ובכך תם ספרי, זה שאת כתיבתו התחלתי לפני שמונה שנים. במשך כל הזמן הזה היתה כותרתו ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. אתמול החלפתי אותה, ובכך, כמדומני, זה נגמר.
או מתחיל.

וכך זה מתחיל:

הנה משפט המלך שלמה, החכם מכל אדם – למרות הכל אני לא יכול להביא את עצמי לוותר על ההגדרה הזו – בעניין וירוס המחשב: מגיע לכם, טמבלים. המילים האלה נכתבות על גבי מחשב, כמובן, במעוני המפואר אשר בירושלים הבנויה, העתיקה כביכול, דירת חדר עלובה שהיתה פעם עליית גג של בית ערבי גדול. אבא היה מתפלץ לו היה רואה להיכן הדרדרתי, אבל לי לא אכפת. אולי בעצם גם לאבא לא היה אכפת. הוא – המלך דוד, בשבילכם – התעניין רק בזיונים ובמלחמות, בסדר זה בדיוק. לא בדיוק מי שהייתם פונים אליו בשאלות לגבי עיצוב פנים. אולי הוא אפילו היה נהנה כאן. אני בטוח שהדירה הזו טובה יותר מכמה מהמערות שהתגורר בהן בצעירותו. לכו דעו. על כל פנים, וירוס המחשב. הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהמצאתם את המכונה האידיוטית, ובעיקר את החשיבה האידיוטית שהולידה אותה. רוב הבעיות שלכם, אם יורשה לי, נובעות מהחשיבה המחשבית, ההגיונית לכאורה הזו – כן או לא, שחור או לבן, נכון או לא נכון. או, במקרה הטוב, בחרו בין האפשרויות הבאות: א', ב', ג', ד', וכו׳, כל התשובות נכונות. גם זה, משום מה, מזכיר לי את אבא. בחר בין האפשרויות הבאות: מיכל, אביגיל, בת שבע, אחינועם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, וכו׳ וכו׳ וכו׳, כל הנשים נכונות. ועוד איך היו נכונות. העגלה רוצה לינוק וגו'. יש שישאלו מי אני שאדבר, עם שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וזה המקום לומר שהשמועות על יחסי המין שלי היו מוגזמות. המון יחסים, כן – יחסי ציבור. לא אטען שהייתי נזיר, אבל מעולם לא הגעתי לרמות ההתפרעות של אבא. או של אמא, לצורך העניין. אצלנו לא היו מסתירים הרבה מהילדים, ולחיות בכפיפה אחת עם שני אנשים מסוגם של ההורים שלי – ובכן, אני בטוח שפרויד היה יכול לעשות מזה מטעמים, ואולי אף עשה, אבל אין לי כוח לקרוא את הררי המלל שלו. גם אם אהיה תקוע כאן אלף שנים, מה שבהחלט יתכן, לא אקרא ולו עוד עמוד אחד מספריו של הטרחן האיום הזה. לו הייתי יכול הייתי מחזיר אותו בזמן אל הארמון של אבא. חודש אחד שם ולא היינו שומעים יותר לעולם פטפוטים על תסביכי אדיפוס, מה עוד שאבא ואחי הגדול אבשלום ארגנו מהומה דומה די הרבה זמן לפני הפלשתים, סליחה, היוונים האלה. אבל אני לא יכול להניע את פרויד בזמן, ואף לא את עצמי. כבר לא. והכל בגלל הוירוס המטופש הזה שלכם.

מתוך ספרי ההולך ונרקם על פני שנים רבות מדי תחת שם העבודה ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. הפעם: המוח נגד אלוהים – אחת-אפס.

קדיש

יתגדל ויתקדש שמה רבא, קרי שמו הגדול, ומי הוא זה, גדול-השם השולט בכל מעשי? האם זהו הבורא שנברא בעצמו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, או כבוד השופט המחוזי להכעיס השגור על פיו של אשמדאי, הלא הוא השם, או שמא ישות אחרת הנחבאת מאחורי כל הכינויים הללו?
איוב האומלל היה קרוב לפתרון כששאל לתומו, והחכמה מאין תמצא, ועדת חכמים בעיני עצמם ענו על כך שנים וקרבנות תמימים רבים עד מאד מאוחר מדי, וניפקו תשובות בנוסח אלוהים הוא היודע והשכינה היא היודעת והלב הוא היודע, ורק רבי אליעזר בן הורקנוס ענה נכונה, על כל פנים כמעט, ובתמורה נודה על ידי כל האחרים, ולא חשוב איך יסובב סיפור המעשה האומלל ההוא, הרי שכל המעורבים בו טיפשים או מרושעים מאין כמותם, מה שלא מנע מהם להזכר כחכמינו זכרונם לברכה, וגם אם נסכים שזכרון מעשיהם אכן נותר, זכרון מהסוג אותו אני רודף בכל העלילות אותן אני רושם כאן, הרי ששאר הכינוי אירוני לחלוטין, ועדיף היה לקרוא להם טמטומינו זכרונם לרשעה, אלמלא מנהג בני ישראל להתעלל בחיים ולקדש את המתים דווקא, או לפחות את אלה מהם שהגיעו לדרגת נוולות מספקת לשם כך, וראו להבדיל בניו האומללים של איוב שמתו לשווא וזכרם – אין.
הראש, בו תמצא החכמה, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס העקשן והמנודה, ויחלפו שנים לאין מספר בטרם יאמר מישהו, המוח, אותו גוש ספוגי ורוד ומטופש למראה, ובו לא רק החכמה אלא גם הטיפשות והרשעות והגאווה והענווה והשנאה והאהבה, והוא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתהלל ומי יודע מה עוד.
וכיוון שאין דבר הנשגב מיכולתו, לא רק באלה בורך, כי אם גם יתקלל וישתמץ ויעלב וישמט ויפול ויתפלש ויתפגר, וטוב או גרוע מכך – וישגה בדמיונות ויתעה בחזיונות וימצא ויעשה לו אלוהים אחרים על פניו.
האם יוכל מישהו לומר בלב שלם שהבורא מסוגל לכל הדברים האחרונים הללו? מי יהין לכלול את כבוד השופט במשפט אחד עמם? ואם לא, למי יכולות רבות יותר, לשתי הישויות העליונות הללו או לגוש הוורוד המגוחך? היברא אלוהים את המוח או המוח את האלוהים?
ונאמר אמן.

*

עוד: כאן. וכאן.

אוסף הסיפורים החדש שלי ראה אור היום והגיע בשעה טובה לאמזון הקרוב למקום מגוריכם. הוא כולל שישה עשר סיפורים, שנים עשר קצרצרים, הקדמה מאת לביא תדהר ואיור עטיפה מאת לירון בן ארצי. אפשר לרכוש אותו במהדורה אלקטרונית או במהדורת נייר רבת ערך. נסו אותו – הוא חמוד!

השלט הענק ביציאה מנתיבי איילון לשדרות רוקח כתוב ביפנית צחה. שלושה מתוך אלפי הנהגים הצופים בו במהלך היום ההוא מבינים אותו: ברוכים הבאים למקדש קִיוּמיזוּ-דֵרָה. שניים מהם מתעלמים ממנו, ואחד פונה ימינה, לכיוון אליו מצביע החץ האדום שעל השלט, ומבחין, מעבר למסך הצמחיה המקיף את המתחם, בשני הגגות העליונים של פגודה מוזהבת. הנוף נאה בעיניו. נדמה לו שפעם היה כאן משהו אחר, אבל לוח עץ ישן לצד הכביש מספר לכל המעוניין שגילו של המקדש הוא כמעט אלף שנה. הנהג מחייך, ואז מעווה מעט את פניו. מאוחר יותר באותו לילה הוא אומר לאשתו, אולי הגיע הזמן לנסוע קצת לחו"ל, לראות עולם, מחניק לי עם כל המקדשים העבשים האלה כאן בארץ.

בקרון החמישה עשר של רכבת השינְקָנְסֵן מחיפה לירושלים, שלושים ילדי בית ספר יסודי מהקריות יושבים בשקט מופתי ומקשיבים למורתם. מצד שמאל, היא אומרת, אתם יכולים לראות את חורשות עצי הדובדבן של צפון מישור החוף – שימו לב לשלכת! אבל הרכבת נעה במהירות של כמעט מאתיים קילומטרים בשעה, ומבעד לחלון נשקפת ערבוביה מטושטשת של כתמי חום ואדום. המורה, אומר ילד אחד בהיסוס, קשה לי לראות. הוא אומר זאת בעברית. המורה מביטה בו לרגע, לא מבינה את פשר הצלילים המשונים שבקעו מפיו,  ממלמלת משהו לעצמה ופונה שוב אל העצים החולפים ביעף בחלון. הילדים של היום, היא חושבת לעצמה, איזה חוסר משמעת.

שכונת המגורים השלווה בבאר שבע חרוצה כולה תעלות תעלות. כבכל יום סתיו, טפטוף קל מנקד את פני המים ודגים שמנמנים בוקעים בעדם אל האויר מפעם לפעם, לוכדים יתוש או שניים וצוללים בחזרה. כל המים האלה, היא חושבת לעצמה בדרכה הביתה, ידיה עמוסות סלים מן המכולת, אורז ופרוסות סלמון ותבלינים ובקבוק סאקה שטעמו לעולם לא מסגיר את כמות האלכוהול שבו, למקרה שיבואו אורחים, אולי יום אחד יבואו אורחים, ואולי היא לא תאכל לבדה, תשתה לבדה, תירדם לבדה ותקום בבוקר בראש כואב ולב דואב וסביבה רק מים, טפטוף מהשמיים, תעלות ודגים ונתזים ועננים, שמיים אביכים ולבנים. היא פותחת מטריית משי יקרה שאמה קנתה לה פעם וחושבת, הייתי רוצה לגור במדבר.

בשדה התעופה הירוהיטו, ליד לוד, תרמילאי אחד חולף דרך דלתות הטרמינל ויוצא אל הלילה הקריר. הוא חזר מארצות המזרח הרחוק, מן האיים הגדולים, מזרחית אפילו לסין, המדבריות העצומים, הכבישים הרעועים, הבתים שאינם עתיקים אך כבר מטים לנפול. כעת, אחד מנהגי הריקשות של נמל התעופה פונה אליו בנימוס. הוא מהנהן וקד. הוא אומר, אָריגָטוֹ! הוא חושב, כמה טוב להיות סוף סוף בבית.

הסיפור נכתב בעודי יושב על אבן ליד "שביל הפילוסוף" הסמוך למקדש הכסף בקיוטו. שותפתי למסע, לירון בן ארצי,  בילתה את הזמן הזה ביצירת האיור הנהדר של המקום המופיע למעלה.

עוד לא יבש הדיו האלקטרוני מעל דיווחי האחרון על הביקורת הנחמדה של סיפורי "עיר הולכת, עיר באה", וכבר פורסם הנ"ל בגליון מס' 39 של Apex Magazine. הקריאה חינם, לילדים הנחה!

עדכון: ביקורת על הגליון, ובכלל זה על הסיפור, הופיעה ב-Tangent Online.

When I read this story, I immediately related it to the entire, massive, weighty corpus of information, thoughts, and events related to the Israel-Palestine conflict. Does Under Tel Aviv represent the Palestinians? Is this a story written by an Israeli who is tortured by the actions of his government? Is he writing a story to relate the sorrows both his people and the Palestinians share?The problem with thinking along these lines is that Yaniv may not have intended this kind of interpretation at all. It may very well be just a fantastic, wonderful, weird story.

ימי תל אביב האחרונים, או, כפי שקראנו לו במקור, The Tel Aviv Dossier, זכה לגרסת מוקראת של הוצאת Audible. לילידי שנות השמונים: מדובר בספרקלטת בלי הקלטת. קישורים רלוונטיים:

אצל Audible

אצל אמזון

הנה עוד פרק מתוך הפרויקט הקרוי, בינתיים, מכונת הזמן של המלך שלמה. חלק זה של הסיפור מתחיל בדיוק לאחר ששלמה החליט, לשם שינוי, לקפוץ לאחור בזמן, אם כי אין לו מושג עד כמה.

מכונת הזמן של המלך שלמה: צילום אילוסטרציה מאת המחבר

מוריה

במקום זאת הוא מגלה שהרצפה נעלמה. הוא נופל – במשך רגע אחד של בעתה הוא בטוח שאל מותו – ואז נוחת ברעש אל תוך צמרתו של של עץ אלה. לפני שהוא מספיק להשיב לעצמו את נשימתו שנעתקה הענף הבולם את נפילתו כורע תחת העומס, ובמהרה שלמה מוצא עצמו על הקרקע, בתוך שיח קוצני גדול.
כל גופו כואב מן הנפילה והקוצים שורטים את גבו ואת כתפיו. הוא מתגלגל לאטו אל מחוץ לשיח ועוצר כשהוא שרוע אפרקדן על הקרקע. הוא נושם עמוקות, ומיד מבחין בכך שמשהו אינו כתמול-שלשום, וליתר דיוק כמחר-מחרתיים, כיוון שהשוני הוא הריח, וליתר דיוק היעדרו. ריחות העיר ירושלים, ניחוחות אנשיה ובשמיה ומאכליה ומצבה הסניטרי הרעוע עד מאד, כולם נעדרים, והאויר מזכיר לשלמה את אחד המסעות הבודדים אליהם לקח אותו אביו בילדותו, שם עשו את הלילה על פסגת הר לא נושב, ובמשך כל הלילה שמע את הוריו, ואולי נעזוב את זה עכשיו.
אויר הרים צלול כיין, תכתוב איזו משוררת כמה אלפי שנים בעתיד ותטעה בכל צורה ואופן בהם ניתן לפרש את הביטוי, אלא אם כן לא ראית יין בחייך. שלמה היה שמח למעט יין, זכור לי היטב, אך גם האויר לא רע. הוא עוצם את עיניו, מונע מעצמו לחשוב על העבר, על העתיד, על אשמדאי. הוא שואף מלוא ריאותיו מן האויר הצלול להפליא, יש להודות, ונח.
הוא חולם, כבפעמים רבות בעבר, על מקדה שלו. מקדה נוגעת בו. מקדה לוחשת מילות אהבה באוזנו. מקדה נושכת בשובבות את תנוכו. הוא מחייך מתוך שינה. מקדה לא מרפה, אחיזתה מתחזקת. לשונה הלחה שלוחה אל תוך אוזנו, לשון רטובה וענקית ושעירה ו…
שלמה פוקח את עיניו הישר אל תוך פרצופה של מפלצת מדובללת ועתירת שיניים המלחכת את אוזנו. הוא צווח, מזנק ממקומו, נכשל בשיח ומתגלגל על האדמה הקשה. המפלצת נסוגה כמה צעדים אחורה, ואז פועה בעלבון. כבשה.
לו יעלוך לעולה בעגלא ובזמן קריב, אומר שלמה לאחר שנשימתו חוזרת אליו. יום אחד יופיע חלקו השני של המשפט בתפילת קדיש, אבל גם לו היה שלמה יודע על כך, לא היה מייחס כל חשיבות לערבוב בין קודש וכבשה.
זו, אגב, השיחה הארוכה והמשמעותית ביותר ששלמה ניהל עם בעל חיים כלשהו אי פעם. לא אני אהיה האיש לזלזל בתכונותיו התרומיות, אבל גם לגוזמה יש לשים גבולות. וְגַם עַל הַחַיָּה וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף תִּפְרֹשׂ מֶמְשַׁלְתְּךָ, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-לְשׁוֹנָם וְאֶת-שִׂיחָם, וְיָדַעְתָּ אֶת-כָּל-הֲגִיגָם, כתב ביאליק בעקבות האגדה, ולו הייתי יכול לחזור לאחור אולי הייתי מביא אותו איתי, על מנת שיחווה באופן אישי את בעלי החיים הרגזנים, קשי העורף והמצחינים למדי של תקופת המקרא, ובפרט את הכבשה המסוימת הזו, שאינה מפגינה ולו שמץ של יראת הכבוד והענווה היאים למי שליקק בטעות את אוזנו של גדול מלכי ישראל, ושיתהפך אבא בקברו כמה שיתהפך.
וְצִוִּיתָ גַּם עַל הַשֵׁדִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְחָרְדוּ לְנִיד עַפְעַפְּךָ וְשֵׁרְתוּךָ, הֵמָּה מִשְׁמַעְתְּךָ וְהֵמָּה מִשְׁלֹחַ יָדֶךָ, הוסיף ביאליק כבדרך אגב לאחר מכן, ואין יום, אשמדאי עדי, שבו איני מצטער על שקריותו המוחלטת של המשפט הזה, גם אם נדמה היה לו לשלמה שאלה היו פני הדברים אי אז.
ובעוד שלמה קם, ממשיך לארר בלבו את היצור הפועה הפותה והחצוף, הוא שומע קול אדם קלוש הבוקע מעבר לשיחים שמימינו, מעט למטה ממנו. גימ"ל עליון, אומר הקול, גימ"ל ימין, גימ"ל שמאל. דל"ת עליון, דל"ת ימין, דל"ת שמאל.
שלמה מביט בשיחים הגבוהים ממנו, שדרכם לא ניתן לראות דבר, ואז שוב בכבשה. משהוא מוודא שאין בכוונתה של זו ללקק איברים נוספים בגופו, הוא מתקדם בזהירות אל עבר מקור הקול.
ה"א עליון, ה"א ימין, ה"א שמאל, אומר הקול, ואז מתפרץ קול אחר, גבוה יותר, ואומר, נו, אבא, זה יקח עוד הרבה?
שקט, אומר הקול הראשון, האב, זה מבלבל אותי. בינתיים שלמה מספיק להכנס בעוביים של שיחים ולהביט דרכם אל המתרחש מעבר להם, למטה, וכך נגלה לפניו מזבח גבוה, עשוי עצים מסודרים שתי וערב, קשורים זה לזה בחבלים דקים, ומולו טיפוס מזוקן להפליא אפילו בקנה המידה של תקופת שלמה, ובידו שבריה מעוקלת וגדולה הרבה יותר מדי לכל שימוש מעשי. מתיאור העניינים הזה, אגב, תוכלו להסיק ששלמה מייחס לארכיטקטורה חשיבות רבה מזו של בני אנוש, וזו אכן נטייתי הטבעית עד היום, למרות כמה ממאורעות העבר שהיו אמורים להטביע בי את ההיפך.
ו"ו עליון, אומר הטיפוס ומעביר את אצבעו לאורך חלקו העליון של הלהב, ו"ו ימין, וכך גם האצבע, ו"ו שמאל.
אבא, משעמם לי, אומר הקול הגבוה, ורק כעת מבחין שלמה שבראש המזבח, הגבוה מעט מראשו שלו, שרוע ילד קטן בן חמש או שש שנים לכל היותר.
מספיק להפריע! אומר המזוקן. איפה הייתי?
ו"ו, אומר הילד.
בטוח?
כן, אבא. נו כבר!
ליתר בטחון, אולי אתחיל מה"א, אומר המזוקן.
אוף, אומר הילד. זה לא יגמר אף פעם.
למרות השוני הקל מן המקורות, שלמה יודע בדיוק מהו המחזה הפרוש לפניו. הוא לא מצליח להתאפק. הוא אומר, אברהם?
המזוקן קופץ ושומט את השבריה, המפיקה צלצול עמום ממפגשה עם האדמה רוויית האבנים. הוא מזדקף ואומר, הנני.
הטקסט המקראי קצר מדי לדעת שלמה, ועל כן הוא מחליט להוסיף לו מעט. מה עוד שהמקרא לא מזכיר ולו במלה את נטייתו של אברהם אבינו למנות את האל"ף-בי"ת. וכך אומר שלמה לאברהם, מה אתה עושה?
אברהם משיב בביטוי כָּשְדִי שמשמעותו קרובה מאד למילים העבריות שחיטה כשרה. שלמה זוכר במעורפל עניין זה או אחר שהנהיג שאול המלך, אותו פוץ נוקשה, בכל הנוגע לשמירת חלקותם ושלמותם של סכיני שחיטה. אין לו מושג כיצד קפץ המנהג הזה בזמן והגיע לאברהם אבינו, ולרגע הוא תוהה האם אכן אברהם הוא זה הניצב לפניו, או אדם מאוחר הרבה יותר הממחיז את המקרא במעין בדיחה גרועה. אך מיד הוא נזכר באופן בו הגיע עד הלום, ובחוש ההומור המרגיז של אשמדאי, או אולי זה של כבוד השופט. כיוון שכך מחליט שלמה למלא את תפקידו עד תומו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, הוא אומר.
נער? אומר אברהם בארשת מטופשת למדי.
שלמה, בין השיחים, מגביר מעט את קולו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל…
אני לא שולח שום יד, אומר אברהם בעלבון. בשביל זה יש לי פה מאכלת.
אַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אני אומר.
אבל קודם אמרת שאני חייב, אומר אברהם בקול יבבני משהו.
אבא, אומר הילד מראש הערימה, נו כבר.
אברהם פונה אל הילד ומסנן מתחת לזקנו, שקט! הוא עושה כמיטב יכולתו הדלה להיראות כאילו לא עשה זאת. הוא חוזר ופונה למעלה, אל חומת השיחים הטומנת בחובה את שלמה, השמח מאד על ההפוגה הקצרה בה זכה, כיוון שבמהלכה הצליח להזכר בהמשך הפסוק מספר בראשית. הוא מחליט לנסות את הטקסט המלא: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.
אברהם מביט בשיחים בחשד. הוא אומר, בנך?
אבא! צועק הילד ממרומי המזבח, נמאס לי!
גם לאברהם נמאס, כנראה, ועל כן הוא צועק, די, תשתקי כבר!
שלמה אומר, מה?
אני לא אוהבת אותך יותר! אומרת הילדה, כך מסתבר, ממרומי המזבח. אני אספר הכל לאמא!
שלמה אומר, מה?!
לא, לא, צַחְקָה, חמודה שלי, אומר אברהם, והוא עלוב כעת באמת ובתמים. זה רק… זה רק משחק. את יודעת שאמא לא אוהבת ש…
אבל שלמה לא שומע את ההמשך, כיוון שהתדהמה שבגילוי מינו האמיתי של יצחק גורמת לו לאבד את שיווי משקלו וליפול מן השיחים למטה, הישר למרגלות המזבח.
כשהוא שב להכרתו, הוא שומע את קולו של אברהם, עדיין במרחק מה מתחתיו, אומר, את זוכרת, צַחְקָה, מה שאמא אמרה?
בטח, אומרת הילדה. אסור לבזבז וצריך לחסוך, וקרבן טוב היום שווה ארוחת צהריים של מחר.
ואין כל הפתעה בכך שהמזבח אכן לא יבוזבז, שכן הוא, שלמה, קשור ועקוד בראשו ומוכן להיות השה לעולה.

*

חלקים קודמים פזורים ואקראיים למחצה:

• זמן שלמה
• שלמה, פנים, יום

נובלטה פרי עטי, "עיר הולכת, עיר באה", תפורסם בהוצאה מיוחדת של אוסף סיפורי המד"ב מרחבי העולם The Apex Book of World SF 2, בעריכת לביא תדהר. פרטים נוספים על האוסף, שכולל סיפורים מרוסיה, קובה, אוסטרליה, פולין, מקסיקו, דרום אפריקה, פינלנד ועוד ועוד, אפשר למצוא כאן.

הרי לכם סיפור קצר שלי, על מלאכים ואלוהים ובני אדם. אזהרה: לא לרגישים שבכם.
הנה הקישור.