השלט הענק ביציאה מנתיבי איילון לשדרות רוקח כתוב ביפנית צחה. שלושה מתוך אלפי הנהגים הצופים בו במהלך היום ההוא מבינים אותו: ברוכים הבאים למקדש קִיוּמיזוּ-דֵרָה. שניים מהם מתעלמים ממנו, ואחד פונה ימינה, לכיוון אליו מצביע החץ האדום שעל השלט, ומבחין, מעבר למסך הצמחיה המקיף את המתחם, בשני הגגות העליונים של פגודה מוזהבת. הנוף נאה בעיניו. נדמה לו שפעם היה כאן משהו אחר, אבל לוח עץ ישן לצד הכביש מספר לכל המעוניין שגילו של המקדש הוא כמעט אלף שנה. הנהג מחייך, ואז מעווה מעט את פניו. מאוחר יותר באותו לילה הוא אומר לאשתו, אולי הגיע הזמן לנסוע קצת לחו"ל, לראות עולם, מחניק לי עם כל המקדשים העבשים האלה כאן בארץ.

בקרון החמישה עשר של רכבת השינְקָנְסֵן מחיפה לירושלים, שלושים ילדי בית ספר יסודי מהקריות יושבים בשקט מופתי ומקשיבים למורתם. מצד שמאל, היא אומרת, אתם יכולים לראות את חורשות עצי הדובדבן של צפון מישור החוף – שימו לב לשלכת! אבל הרכבת נעה במהירות של כמעט מאתיים קילומטרים בשעה, ומבעד לחלון נשקפת ערבוביה מטושטשת של כתמי חום ואדום. המורה, אומר ילד אחד בהיסוס, קשה לי לראות. הוא אומר זאת בעברית. המורה מביטה בו לרגע, לא מבינה את פשר הצלילים המשונים שבקעו מפיו,  ממלמלת משהו לעצמה ופונה שוב אל העצים החולפים ביעף בחלון. הילדים של היום, היא חושבת לעצמה, איזה חוסר משמעת.

שכונת המגורים השלווה בבאר שבע חרוצה כולה תעלות תעלות. כבכל יום סתיו, טפטוף קל מנקד את פני המים ודגים שמנמנים בוקעים בעדם אל האויר מפעם לפעם, לוכדים יתוש או שניים וצוללים בחזרה. כל המים האלה, היא חושבת לעצמה בדרכה הביתה, ידיה עמוסות סלים מן המכולת, אורז ופרוסות סלמון ותבלינים ובקבוק סאקה שטעמו לעולם לא מסגיר את כמות האלכוהול שבו, למקרה שיבואו אורחים, אולי יום אחד יבואו אורחים, ואולי היא לא תאכל לבדה, תשתה לבדה, תירדם לבדה ותקום בבוקר בראש כואב ולב דואב וסביבה רק מים, טפטוף מהשמיים, תעלות ודגים ונתזים ועננים, שמיים אביכים ולבנים. היא פותחת מטריית משי יקרה שאמה קנתה לה פעם וחושבת, הייתי רוצה לגור במדבר.

בשדה התעופה הירוהיטו, ליד לוד, תרמילאי אחד חולף דרך דלתות הטרמינל ויוצא אל הלילה הקריר. הוא חזר מארצות המזרח הרחוק, מן האיים הגדולים, מזרחית אפילו לסין, המדבריות העצומים, הכבישים הרעועים, הבתים שאינם עתיקים אך כבר מטים לנפול. כעת, אחד מנהגי הריקשות של נמל התעופה פונה אליו בנימוס. הוא מהנהן וקד. הוא אומר, אָריגָטוֹ! הוא חושב, כמה טוב להיות סוף סוף בבית.

הסיפור נכתב בעודי יושב על אבן ליד "שביל הפילוסוף" הסמוך למקדש הכסף בקיוטו. שותפתי למסע, לירון בן ארצי,  בילתה את הזמן הזה ביצירת האיור הנהדר של המקום המופיע למעלה.