היום הלך לעולמו דורון רוקס היבשר, הסאונדמן של מועדון הבארבי.
פגשתי את דורון כשהלהקה בה הייתי חבר, קלונימוס, הגיעה להופיע שם מתישהו בין אמצע לסוף שנות התשעים. הבארבי היה אז מקום של חמישה שולחנות ברחוב יונה הנביא ליד הים. חמישה שולחנות, כי השישי שימש כסטנד למיקסר. דורון רטן ונהם, משמש את הקונסולה, נתן לנו לנגן שיר אחד בבלאנס, ויצא. מיד נכנס שאול, הבעלים המיתולוגי של הבארבי, מהמטבח עם צ׳יפסר ביד, ביקש שננגן עוד משהו, משמש את הקונסולה, ויצא. תוך רגע נכנס דורון עם פיתה ביד והביט סביבו. ״מי נגע בקונסולה?״ שאג. אנחנו, על הבמה הזעירה, בני עשרים וקצת בהופעה ראשונה מחוץ לכתלי בי״ס למוסיקה, עמדנו כמו חשודים במסדר זיהוי ומלמלנו מיני מלמולים. ״אז שאול,״ נהם דורון. שפמו המפואר, שזיכה אותו אצלנו בכינוי ״השפמנון״, רטט בזעם. הוא הפנה לנו עורף ונכנס למטבח. מיד בקעו משם זעקות שבר, חרחורים, נהימות, וצליל קריסה מתכתי שבישר על סופו המר של הצ׳יפסר. או אז יצא דורון מהמטבח, ממלמל בכעס מתחת לשפמו, משמש משהו במיקסר ויצא החוצה. דקה לאחר מכן הגיע שאול, אוחז במחבת, משמש את המיקסר בחזרה ויצא החוצה. חבורת תיירים ששוטטה ברחוב התעניינה במהומה מספיק על מנת להכנס פנימה ולשמש כקהל. מסתבר שהגיעו כל הדרך מנתניה. שאול חזר פנימה, למטבח, פרצופו כשל גנרל שניצח זה עתה במלחמת העולם הראשונה. דורון חזר אל הקונסולה ולא עזב אותה עד שנגמרה ההופעה.
כשעמדנו לצאת אזרתי אומץ ושאלתי את דורון, ״אתם תמיד רבים ככה?״
״מי רב, מי?״ רטן לעברי, הסתובב והלך.
יהי זכרו ברוך.