חדרי מיון הם דבר דוחה. לא בגלל הריח הנורא – והוא באמת נורא, כנראה כי אנחנו עדיין מתוכנתים להגעל מכל מה שמריח כמו מחלה, שלא לדבר על המיזוג הלקוי – או איטיות השירות, או החלמאות הבסיסית של הנהלים, או חוסר הסבלנות של רוב הצוות. כל זה, למרבה הצער, מובן מאליו, ואני לא מסוגל לחשוב רעות על אף אחד מהעובדים שם – הם צריכים לסבול את הזוועה הזו מדי יום ולילה. מסכנים.
לא. הדבר הדוחה באמת הוא המטופלים. אין כמו ביקור קצר בבית החולים כדי להזכיר לאדם עד כמה הוא חי בתוך בועה. בועה שבתוכה רוב האנשים אינטליגנטיים במדה סבירה, מנומסים במדה סבירה ושפויים במדה סבירה. פחות או יותר. בועה הגורמת לאדם להרגיש שכך מתנהגים רוב יצורי האנוש שבכוכב הלכת שלנו. אנחנו אמנם יודעים שיש מקומות אחרים, ואנו קוראים סיפורים מופרעים למדי בעיתונים ורואים דברים מטורפים בטלויזיה, אבל זה לא קורה לנו. וכל עוד זה לא קורה לנו, אנחנו נוטים להתייחס לכך כמו לספר או לסרט. אין לי שום בעיה עם זה, אגב; להיפך – אני מעדיף לחיות את חיי כך, ושילך העולם לעזאזל.
למרבה הצער, לפעמים צריך ללכת לחדר מיון.