סרטי הקצר, Welcome to Your A.I. Future, זמין כעת לצפיה באינטרנטים האלה שלכם. אם לא די בכך, הרי שמגזין New Scientist פרסם ראיון נחמד עם התסריטאי, לביא תדהר.
מינגוס כפול חמש

לכבוד יום הולדתו של צ׳ארלס מינגוס, הנה מעשה שהיה באמת. בגיל 19, כשעוד לא הייתי מוסיקאי ולא שמעתי על מינגוס ובעיקר השחתתי את זמני ואת זמנו של חיל האויר בבטלה חצופה ביחידה טכנית כלשהי, נפל לידי אוסף סיפורי מדע בדיוני כלשהו שאת שמו אני לא זוכר. ערב חמישי אחד, בטרמפ בדרך הביתה, קראתי סיפור מהאוסף. גיבור הסיפור רכש סם שמאפשר לו, לכמה שעות, להפוך לצ׳ארלי מינגוס. כאמור, לא היה לי מושג במי מדובר, אבל הסיפור סקרן אותי. למחרת הלכתי לחנות דיסקים (זוכרים שהיו דברים כאלה?) ויצאתי משם עם אלבום בשם ״מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס״, מתוך ההשערה ההגיונית שמי שלא יהיה אותו מינגוס, יותר מינגוס מזה לא יכול להיות. רק בלילה התפניתי להקשיב לאלבום – ולא הבנתי כלום. פשוט לא שמעתי שום דבר שכזה לפני כן. טוב, אמרתי לעצמי, אולי צריך להקשיב עוד פעם. לחצתי ״פליי״ בנגן הדיסקים העתיק (אפילו אז) שלי, ואחרי שניים שלושה צלילים נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר התגלו לי שתי עובדות מעניינות. האחת: נגן הדיסקים היה במצב ״Repeat״ והאלבום ניגן ברציפות כל הלילה. השניה: אני מאוהב במינגוס ללא תקנה.
נסו ותהנו, ויום מינגוס שמח לכולם!
עדכון: האוסף הוא ״חלומות דיגיטליים״, והסיפור הוא ״השחזור של מינגוס״ מאת פיל מנצ׳סטר.
Digital Dreams (1990), The Reconstruction of Mingus / Phil Manchester
מלך ירושלים המקוון
זה עתה, ובאיחור אופנתי ניכר, ראתה אור הגרסה המקוונת של ספרי הקט מלך ירושלים.

מלך ירושלים יוצא אל העולם
הודעה חשובה
הודיעו לי שאני אלרגי לחיטה. מעתה אמרו – אני האדם האל-חיטי.
חרקירים
קליפ אנימציה, פחות או יותר, שיצרתי לשיר ״חרקירים״ של להקת פלוטוניום, בה התכבדתי לשיר אי אז ב-1999. יש תיעוד: האלבום ״פלוטוניום בהופעה חיה״ זמין כעת בכל שירותי הסטרימינג, כגון אייטונז וספוטיפיי.
הקול נשאר
פתאום נזכרתי שלא כתבתי כאן דבר על אלבומי החדש וקטעי האנימציה הנלווים אליו. ובכן, את האתר המלא ובו כל העניין מתחילתו ועד סופו ניתן למצוא כאן. למתעצלים, הנה האנימציות:
שלום בדורנו
ראה אור ב-NRG ב-2007 ועדיין, אללי, רלוונטי.
הם התכנסו בחוף הים העזוב של תל אביב, לאור שקיעה ארגמנית שהוסתרה כמעט כליל על ידי גורדי השחקים הנוצצים שממערב. עשרה מהם חבשו כאפיות, ועשרה – כיפות. היה חם ומחניק, ורוח הים, ששטפה את העיר החדשה שבמערב, נחסמה שם ושרידיה נשאו אל החוף רק ריח קל של טיגון, שמקורו במלונות ובמסעדות של הטיילת המזרחית שבאופק.
החוף היה זרוע בכיסאות פלסטיק ישנים, אך איש מהמתכנסים לא התיישב. הם ניצבו בדממה, מביטים בשנאה בעיר שבמערב, על הדי קולותיה ושרידי ריחותיה ואוירת שביעות הרצון העצמית הבלתי נסבלת העולה ממנה, בדומה לעַברה של העיר שבחופה ניצבו כעת.
לבסוף שבר אחד מהם את הדממה. “זה,” הוא אמר והצביע אל הגלים ומעבר להם, “זה מה שקורה כשאין ערכים. כשלאף אחד לא אכפת שום דבר חוץ מעצמו.”
“זה,” ענה לו מישהו אחר, “מה שקורה כשרוצים שלום בכל מחיר. שלום של פחדנים. שלום בלי כבוד. זה לא שלום, זה. זה לא שווה כלום.”
“והם לקחו לנו את כל מה שטוב,” הוסיף עוד מישהו. “הם ניצלו את כל הארץ הזאת והרסו הכל, ואז ברחו לשם,” הוא הפנה את ראשו אל עבר העיר שמעבר לגלים, שחלונותיה הבהבו באור המתמעט – היא נראתה כאילו היא קורצת לו בחזרה.
“חייבים לעשות משהו,” אמר הדובר הראשון. כולם הנהנו.
“חייבים לעשות משהו,” אמר מישהו אחר, וכמה חזרו אחריו, ואז, מביטים חליפות בעיר המרוחקת שלא שעתה להם ובשמים שהתעלמו זה שנים מתפילותיהם, צעקו כולם – “חייבים לעשות משהו!”
ורק כשהחלו להתעייף מכך מלמל מישהו, אחד שלא דיבר עד כה, משהו מתחת לשפמו. באויר עוד לא נמוגו הדי ה”חייבים לעשות משהו," אבל כולם שמעו את הממלמל כשאמר – “אבל מה?”
“נזרוק אותם לים,” אמר אחד מלובשי הכאפיות.
“ראינו מה קרה בפעם האחרונה שניסיתם את זה,” אמר מישהו עם כיפה.
“אנחנו נעשים טובים יותר בזה,” השיב לו, והוסיף, “כול כלב ביג'י יומו.”
“זה מה שאתה חושב?” אמר בעל הכיפה. “זה מה שאתה חושב?” וחבריהם של השניים הפרידו ביניהם בטרם יהיה מאוחר מדי, אבל לא לפני שלובש הכאפיה מלמל, בקול רם מדי, “איך, איך אל יהוד ברחו מפה לשם,” ושוב הפנה את מבטו מערבה, “ורק אתם נשארתם.”
“אנחנו היהודים האמיתיים!” צעק בעל הכיפה. “רק אנחנו! לא הם! מתבוללים! עוכרי ישראל!”
מישהו התיישב עליו והרגיע אותו.
“אולי נשלח סירות גומי?” אמר מישהו פרקטי מעט יותר. “אפשר לשים בהן מטעני נפץ, לשלוח אותן לחוף שלהם. המכ”ם לא יבחין. זה יכאב. יהרוס להם את התיירות.”
“ניסינו את זה. לא עבד. כל הים במרחק קילומטר וחצי מהחוף שלהם מלא סונארים ומוקשים.”
“אני יודע – אפשר עם גלשני אויר!”
“לא טוב. יש להם לייזרים.”
“מה?”
“שים לב,” אמר מישהו שלא דיבר עד כה ושלף רובה מתיקו. “תירגעו,” אמר לכל חובשי הכיפות שזינקו ממקומם למראה כלי הנשק, “אני רק מראה לכם.” הוא כיוון את הרובה אל עבר גגותיה של העיר שבמרחק, שחרר את הנצרה, אמר “תסתכלו לשמה!” ולחץ על ההדק.
איש לא ראה את הקליע, שנפלט בדממה מוחלטת, אך כולם ראו את הבזק האור שהשמיד אותו בעודו באויר.
“אתם חייבים להודות שהם טובים, היהודים האלה,” אמר אחד מבעלי הכאפיות. “הם הלכו מכאן, בנו את ניו-תל-אביב הזאת, והשאירו אותנו תקועים כאן אתכם ועם המקומות הקדושים.”
“הם לא יהודים!”
“הישראלים האלה.”
“בסדר.”
“ואם אתם לא רוצים את המקומות הקדושים,” הוסיף חובש כיפה אחר, “על מה נלחמנו מאה שנה?”
“זאת הבעיה של השלום הזה,” אמר מישהו. “הם, החילונים והעשירים, הלכו, השאירו לנו ארץ הרוסה, ועכשיו כל מה שכולם אצלנו רוצים זה שיתנו להם להכנס לעיר החדשה הזאת שלהם.”
“אני יודע!” אמר איזה חובש כיפה. “נשק ביולוגי! כמו מכות מצרים, דם, כינים, ערוב – נפזר להם משהו באויר, ואז…”
חבריו השתיקו אותו והתנצלו בפני ידידיהם-אויביהם. תמיד יש איזה פנאט שמקלקל הכל.
“אנחנו יכולים להתעלם מהם כמו שהם מתעלמים מאתנו,” אמר מישהו אחר. “נילחם כאן כמו גברים על המקומות הקדושים ונגמור עניין.”
משום מה, המחשבה לא קסמה לאיש מהם. אפילו לא לפנאט. בסופו של דבר הם פנו איש לדרכו, חזרו לבתיהם שבתל-אביב יפו הנטושה למחצה, ועלו על יצועיהם בתסכול מה אך גם ללא התרגשות מיוחדת. הם ימשיכו לדון במצבם בערב הבא. חייבים לעשות משהו.
והעיר שמעבר לגלים, גאה, רעשנית, נטולת מוסר, חשבון נפש או כבוד לאמונה כלשהי, המשיכה בשלה. יום אחד מישהו יעשה משהו, אבל עד אז – למי אכפת.
תם שלמה
פתאום, יום אחד, וליתר דיוק יום שני האחרון, מצאתי את עצמי כותב ״סוף״, ובכך תם ספרי, זה שאת כתיבתו התחלתי לפני שמונה שנים. במשך כל הזמן הזה היתה כותרתו ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. אתמול החלפתי אותה, ובכך, כמדומני, זה נגמר.
או מתחיל.
וכך זה מתחיל:
הנה משפט המלך שלמה, החכם מכל אדם – למרות הכל אני לא יכול להביא את עצמי לוותר על ההגדרה הזו – בעניין וירוס המחשב: מגיע לכם, טמבלים. המילים האלה נכתבות על גבי מחשב, כמובן, במעוני המפואר אשר בירושלים הבנויה, העתיקה כביכול, דירת חדר עלובה שהיתה פעם עליית גג של בית ערבי גדול. אבא היה מתפלץ לו היה רואה להיכן הדרדרתי, אבל לי לא אכפת. אולי בעצם גם לאבא לא היה אכפת. הוא – המלך דוד, בשבילכם – התעניין רק בזיונים ובמלחמות, בסדר זה בדיוק. לא בדיוק מי שהייתם פונים אליו בשאלות לגבי עיצוב פנים. אולי הוא אפילו היה נהנה כאן. אני בטוח שהדירה הזו טובה יותר מכמה מהמערות שהתגורר בהן בצעירותו. לכו דעו. על כל פנים, וירוס המחשב. הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהמצאתם את המכונה האידיוטית, ובעיקר את החשיבה האידיוטית שהולידה אותה. רוב הבעיות שלכם, אם יורשה לי, נובעות מהחשיבה המחשבית, ההגיונית לכאורה הזו – כן או לא, שחור או לבן, נכון או לא נכון. או, במקרה הטוב, בחרו בין האפשרויות הבאות: א', ב', ג', ד', וכו׳, כל התשובות נכונות. גם זה, משום מה, מזכיר לי את אבא. בחר בין האפשרויות הבאות: מיכל, אביגיל, בת שבע, אחינועם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, וכו׳ וכו׳ וכו׳, כל הנשים נכונות. ועוד איך היו נכונות. העגלה רוצה לינוק וגו'. יש שישאלו מי אני שאדבר, עם שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וזה המקום לומר שהשמועות על יחסי המין שלי היו מוגזמות. המון יחסים, כן – יחסי ציבור. לא אטען שהייתי נזיר, אבל מעולם לא הגעתי לרמות ההתפרעות של אבא. או של אמא, לצורך העניין. אצלנו לא היו מסתירים הרבה מהילדים, ולחיות בכפיפה אחת עם שני אנשים מסוגם של ההורים שלי – ובכן, אני בטוח שפרויד היה יכול לעשות מזה מטעמים, ואולי אף עשה, אבל אין לי כוח לקרוא את הררי המלל שלו. גם אם אהיה תקוע כאן אלף שנים, מה שבהחלט יתכן, לא אקרא ולו עוד עמוד אחד מספריו של הטרחן האיום הזה. לו הייתי יכול הייתי מחזיר אותו בזמן אל הארמון של אבא. חודש אחד שם ולא היינו שומעים יותר לעולם פטפוטים על תסביכי אדיפוס, מה עוד שאבא ואחי הגדול אבשלום ארגנו מהומה דומה די הרבה זמן לפני הפלשתים, סליחה, היוונים האלה. אבל אני לא יכול להניע את פרויד בזמן, ואף לא את עצמי. כבר לא. והכל בגלל הוירוס המטופש הזה שלכם.
קדיש
מתוך ספרי ההולך ונרקם על פני שנים רבות מדי תחת שם העבודה ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. הפעם: המוח נגד אלוהים – אחת-אפס.
קדיש
יתגדל ויתקדש שמה רבא, קרי שמו הגדול, ומי הוא זה, גדול-השם השולט בכל מעשי? האם זהו הבורא שנברא בעצמו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, או כבוד השופט המחוזי להכעיס השגור על פיו של אשמדאי, הלא הוא השם, או שמא ישות אחרת הנחבאת מאחורי כל הכינויים הללו?
איוב האומלל היה קרוב לפתרון כששאל לתומו, והחכמה מאין תמצא, ועדת חכמים בעיני עצמם ענו על כך שנים וקרבנות תמימים רבים עד מאד מאוחר מדי, וניפקו תשובות בנוסח אלוהים הוא היודע והשכינה היא היודעת והלב הוא היודע, ורק רבי אליעזר בן הורקנוס ענה נכונה, על כל פנים כמעט, ובתמורה נודה על ידי כל האחרים, ולא חשוב איך יסובב סיפור המעשה האומלל ההוא, הרי שכל המעורבים בו טיפשים או מרושעים מאין כמותם, מה שלא מנע מהם להזכר כחכמינו זכרונם לברכה, וגם אם נסכים שזכרון מעשיהם אכן נותר, זכרון מהסוג אותו אני רודף בכל העלילות אותן אני רושם כאן, הרי ששאר הכינוי אירוני לחלוטין, ועדיף היה לקרוא להם טמטומינו זכרונם לרשעה, אלמלא מנהג בני ישראל להתעלל בחיים ולקדש את המתים דווקא, או לפחות את אלה מהם שהגיעו לדרגת נוולות מספקת לשם כך, וראו להבדיל בניו האומללים של איוב שמתו לשווא וזכרם – אין.
הראש, בו תמצא החכמה, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס העקשן והמנודה, ויחלפו שנים לאין מספר בטרם יאמר מישהו, המוח, אותו גוש ספוגי ורוד ומטופש למראה, ובו לא רק החכמה אלא גם הטיפשות והרשעות והגאווה והענווה והשנאה והאהבה, והוא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתהלל ומי יודע מה עוד.
וכיוון שאין דבר הנשגב מיכולתו, לא רק באלה בורך, כי אם גם יתקלל וישתמץ ויעלב וישמט ויפול ויתפלש ויתפגר, וטוב או גרוע מכך – וישגה בדמיונות ויתעה בחזיונות וימצא ויעשה לו אלוהים אחרים על פניו.
האם יוכל מישהו לומר בלב שלם שהבורא מסוגל לכל הדברים האחרונים הללו? מי יהין לכלול את כבוד השופט במשפט אחד עמם? ואם לא, למי יכולות רבות יותר, לשתי הישויות העליונות הללו או לגוש הוורוד המגוחך? היברא אלוהים את המוח או המוח את האלוהים?
ונאמר אמן.
*