קטגוריה: חייו המופלאים

מינגוס כפול חמש

לכבוד יום הולדתו של צ׳ארלס מינגוס, הנה מעשה שהיה באמת. בגיל 19, כשעוד לא הייתי מוסיקאי ולא שמעתי על מינגוס ובעיקר השחתתי את זמני ואת זמנו של חיל האויר בבטלה חצופה ביחידה טכנית כלשהי, נפל לידי אוסף סיפורי מדע בדיוני כלשהו שאת שמו אני לא זוכר. ערב חמישי אחד, בטרמפ בדרך הביתה, קראתי סיפור מהאוסף. גיבור הסיפור רכש סם שמאפשר לו, לכמה שעות, להפוך לצ׳ארלי מינגוס. כאמור, לא היה לי מושג במי מדובר, אבל הסיפור סקרן אותי. למחרת הלכתי לחנות דיסקים (זוכרים שהיו דברים כאלה?) ויצאתי משם עם אלבום בשם ״מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס״, מתוך ההשערה ההגיונית שמי שלא יהיה אותו מינגוס, יותר מינגוס מזה לא יכול להיות. רק בלילה התפניתי להקשיב לאלבום – ולא הבנתי כלום. פשוט לא שמעתי שום דבר שכזה לפני כן. טוב, אמרתי לעצמי, אולי צריך להקשיב עוד פעם. לחצתי ״פליי״ בנגן הדיסקים העתיק (אפילו אז) שלי, ואחרי שניים שלושה צלילים נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר התגלו לי שתי עובדות מעניינות. האחת: נגן הדיסקים היה במצב ״Repeat״ והאלבום ניגן ברציפות כל הלילה. השניה: אני מאוהב במינגוס ללא תקנה.

נסו ותהנו, ויום מינגוס שמח לכולם!

עדכון: האוסף הוא ״חלומות דיגיטליים״, והסיפור הוא ״השחזור של מינגוס״ מאת פיל מנצ׳סטר.
Digital Dreams (1990), The Reconstruction of Mingus / Phil Manchester

שכחו אותי בבית

חוזר לו הדוד מעוד יום עבודה קשה במִכרה, מחזיק בידיו שקית מהמכולת, פותח את דלת ביתו ומיד, בחושיו החדים, מרגיש שמשהו בדירה אינו כתמול שלשום. ניחוח עז ולא צפוי של לימון מכה בו, וכל האורות כבויים, ומערכת הסטראו מהמהמת איזה ואלס של שטראוס, וכל הרמזים האלה אינם מספיקים לו, לדוד, הצונח בעייפות על כסא המחשב שלו רק על מנת לגלות שהנ"ל כבר אינו שם, ליפול אל הרצפה, להמנע בדוחק משבירת המפרקת ולהבין סוף סוף: העוזרת ביקרה כאן היום.
מלא חשש מתגלית זו האחרונה, ודואב מעט בחלקו האחורי, מהדס לו הדוד בכבדות אל עבר המטבח, מתוך מחשבה תמימה לחטוף משהו לארוחת הערב. במקרר, כמובן, אין דבר מלבד חרדל דיז'ון, קטשופ אחד שזוכר היטב את כהונת הנשיא בוש – ואין לדעת אם היה זה הראשון או השני שבהם, עגבניה עגומה אחת וכבל RCA סטראו שנשמר שם ליום סגריר. כיוון שכך, הוא מחפש אחר תפוחי האדמה שקנה כמה ימים לפני כן. במקום שבו הניח אותם – על השיש – אין דבר. הדוד, בהיותו טיפוס חיובי, מתברך בכך שלפחות השיש עצמו נשאר במקומו. לאחר חיפוש קצר והפעלת כמה היקשים לוגיים פשוטים הוא מצליח לאתר את התפודים האבודים בתוך מגירה שעד אז היה סבור ש-א. מכילה כלי מטבח שאת שימושם לא ידע מעולם, שאריות מאקסית בשלנית, ו-ב. תקועה במקומה ללא יכולת לצאת. שמח וטוב לב הוא משליך את תפוחי האדמה אל תוך תנור המיקרוגל, לוחץ על כמה כפתורים בסדר אקראי ורק דקה לאחר מכן מבחין, בעקבות השקט החשוד השורר במטבח, שהמכשיר כלל לא מחובר לחשמל. זאת, כך הוא מגלה מיד לאחר מכן, כיוון שהכבל המאריך נותק, נשלף, נוקה, צוחצח וגולגל, וכעת הוא מוכן להיות חלק מציוד הקרב של כל טכנאי בחיל הקשר של הצבא האדום בואך אוקטובר 1944. כמה תרגילי אקרובטיקה לאחר מכן הכבל כבר פרוש ומחובר למקומו והמיקרו משמיע חרחור עליז המבשר על בואה הקרב של אותה תזונה אשר, מחוסר תיאור טוב יותר, תכונה "ארוחת הערב".
הדוד, המחרחר בעליזות גם הוא, תר אחר שאר המצרכים הדרושים לאירוע החגיגי: מזלג, מגבת (כדי לבודד את ידו הענוגה מחום תפוחי האדמה) ומלח. הדוד אוהב מאד מלח, ומחזיק מלחיה בכל אחד מחדרי הבית.
אללי, לא עוד.
במקום בו עמדה המלחיה במטבח – על השיש – אין דבר. המקום בו עמדה מלחיית חדר העבודה מאוכלס כעת במחזיק עטים שהדוד מעולם לא ידע שיש לו. במקום בו עמדה מלחיית הסלון יש ספר של ניטשה. הדוד היה שמח להתעמק במשמעותו הפילוסופית של הדבר, אלא שבטנו מקרקרת ומלח אין. כיוון שכך נאלץ הדוד לנקוט אמצעי חירום: הוא נכנס אל האולפן ושולף, מאחורי מוניטור שמאל, את מלחיית החירום.
לאחר שאכל הוא מחזיר את המלחיה למקומה ומשאיר לעצמו תזכורת ביומן: לקנות חמש מלחיות.
לאחר כל המאמץ הגופני והאינטלקטואלי הזה, הדוד מרגיש שמגיעה לו מקלחת טובה. משהו נראה לו מוזר מעט במקלחת, אבל רק אחרי שהמתין למים החמים ונכנס פנימה ושטף את עצמו יפה יפה הוא מגלה שאין שם כל סימן, ולו הקלוש ביותר, לסבון. על המדף מול המראה מסודרים לתפארת, ממוינים לפי גודלם, קרמים ותכשירים שהדוד יכול להשבע שאינם שלו. הדבר המוכר ביותר בכל המקלחת הוא מכונת התספורת שבה הוא משתמש כדי לגלח את זקנו, וגם זו נראית זרה משהו, לאחר שניקו אותה מכל השיערות. הדוד יוצא מהאמבטיה ומתחיל, נוטף מים על כל סביבותיו, לחטט בכל המדפים ולפתוח את כל המגירות.
הוא לא מוצא סבון, אלא רק שמפו ישן. מתוך אומץ לב, מוסר גבוה וחוסר ברירה הוא משתמש בו. לאחר מכן הוא שוטף את עצמו זמן רב בהרבה מהרגיל, כדי לוודא שאפילו מעט מהחומר לא נדבק אליו. הוא זורק את השפופרת לפח, ואז עולה בדעתו שאולי העוזרת החביאה את הסבון בארון הכלים. הוא פותח את דלת הארון.
אין שם סבון.
יש שם חמש מלחיות.

 

חכמולוג

ככל אדם שתדמיתו חשובה לו, אני נוטה להבליט את תכונותי החיוביות המעטות, כגון עצלנותי המרהיבה ומוסיקליותי מרתיחת השכנים ומערערת מערכות היחסים, ולהצניע את אותם קוי אופי ועיסוקים שלי החורגים במשהו מגבול הטעם הטוב. הבולטת שבמגרעות האלה, שאינן מועטות כלל ועיקר, היא עובדת היותי פועל הייטק, או, אם לנקוט בביטוי גס מעט יותר, מתכנת מחשבים.
תכנות מחשבים, כמו סרסרות, הוא מקצוע נוח למדי. השעות גמישות, התנאים טובים, הכסף לא רע, ולא דרוש מאמץ גופני כביר יותר מארוחת צהריים או השחתת פרצופו של לקוח מזדמן בעזרת מוט ברזל. אני, כמובן, נקלעתי אל העניין במקרה, ודאי שלא מתוך כוונה תחילה. להגנתי אוכל לומר רק שבאותו זמן לא ידעתי דבר על תנאי התעסוקה, מצב התעשיה והמוסר הירוד הכרוך בה, וזאת כיוון שמאז ומעולם הייתי בור ועם הארץ בכל הנוגע לאלה, שלא לדבר על כך שבמקרה ובזמן הספציפיים בהם מדובר הייתי בן תשע.
באותו יום מר ונמהר חיטטה אמי בילקוטי, כהרגלה, מתוך כוונה תמימה למצוא את כל שיעורי בית עליהם שכחתי להצהיר במכס. במקום זאת – למוד נסיון, דאגתי להחביא אותם מראש – היא מצאה דף כתום, מודפס במכונת כתיבה, ועליו הזמנה נרגשת לקורס מחשבים שיתקיים בבית הספר היסודי בו למדתי. הדף ההוא שכן בילקוט כבר שבוע, כי לא היה לי מושג מהם אותם מחשבים בהם מדובר, מעבר לחשד קלוש שיתכן וקורס כזה ידרוש אפילו יותר שיעורי בית מאלה שנמנעתי מהם גם כך.
"מה זה?" אמרה אמא.
"לא יודע," אמרתי.
"מי נתן לך את זה?"
"לא יודע," אמרתי. כבר אז הייתי נחקר קשוח למדי.
"למה לא הראית לי את זה קודם?"
"אני, אה…" אמרתי. "אני…" וכאן צץ במוחי רעיון מבריק, תוכנית שאין כדוגמתה, אמירה שתפטור אותי מעונשו של הקורס ובו זמנית תוכיח לאמי שאני ילד טוב, אחראי ומתחשב: "…חשבתי שאין לנו כסף עכשיו בשביל קורס מחשבים."
היה רגע של שקט מוחלט, שבמהלכו נעצה בי אמא מבט ארוך מאד, ואני השתבחתי בחכמתי הרבה ובתוכניתי היפה שהצליחה. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו בחוץ, בדרכנו אל בית הספר, ואני זכיתי להרצאה רבת רושם בנושא "כלכלת הבית המודרני, ומי אתה שתגיד אם יש לנו או אין לנו כסף". אמא הרי תמיד רצתה שיצא ממני משהו.
כך הפכתי להיות מי שאני היום, רב-תכנת בעל מוסר מפוקפק והיסטוריה ארוכה של התעללות במכשירים חסרי ישע. ניתן לתלות את האשם במעקשים רבים שעברתי בדרכי, בחינוך שקיבלתי ודחיתי ובגורל האכזר, אך בסופו של דבר, אם להיות, לשם שינוי, ישר, הריני להצהיר בדעה צלולה שאני יכול להאשים רק את עצמי.
בפעם הבאה שאמא מוצאת משהו בילקוט שלי, אני שותק כדג.

*

עוד חוויות מחשבים מזעזעות מילדותי ובכלל:

 

חוגג מוּעד

…ואז נשבעתי שבועה גדולה ואדירה ונוראה, שלעולם, הו, לעולם לא עוד, גם לו יתהפכו השמים על כל צבאם, ושמש בגבעון דום וירח בעמק איילון או בנתיביו או במקום כלשהו שאינו מקומו הטבעי, כגון משרדי מחלקת המים של העיריה או ארון הבגדים שלי, שעיקר תכולתו ספרי היסטוריה וכבלי חשמל ומגבת ישנה אחת; ושבו בנים לגבולם שלהם או לגבולותיהם של אחרים, ויבוא שלום, ואיש תחת גפנו ותאנתו ודבלתו ושאר פירות יבשים, שיש אומרים שהם מועילים לבריאות ויש הטוענים כנגדם שהם מזיקים; ואפילו יבוא גם קצו של הויכוח הזה, ורק תזונה נכונה תהיה לחם חוקנו, או לחילופין בשר שור הבר מבוקר ועד ערב; ואם תבוא הגאולה, ומשיח יבוא רכוב על גבי חמור או סוסיתא, בכלל זה מערכת סטראו לרכב ואזעקה מקורית ומזגן; אפילו קרו כל הדברים האלה או מקצתם או אף לא אחד מהם, או אחרים; אפילו יפתוני בבשר הפרה, הטלה והעוף, ובפרי הארץ ולחם הקודש ומגדנים ושעשועים וזרזירים ויונים ושלו ומָן מִן השמים ומן הארץ ואוזני המן וסופגניות וקניידלאך וקרעפלאך וגפילטע פיש, בי נשבעתי, לעולם לעולם לעולם לעולם לא אוכל עוד כמו חזיר ביום העצמאות.

זה היה לפני שנה.

אוי, הבטן.

הִשרדות

משחק הרפתקאות לרווקים רעבים

א.
הרווק המהולל מגיע לביתו לאחר עוד יום עבודה במכרות, והוא רעב עד מוות. בדיקה קצרה מעלה שהדבר האכיל ביותר המצוי במטבח הוא כתם של קטשופ ובו כמה פירורי לחם, שרידיו של שניצל שנצרך באחד מימי התהילה הרחוקים של השבוע שעבר. כעת הוא יכול לנקוט בכמה דרכי פעולה:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להתקשר לחברים ולשכנע אותם להכין לו ארוחת ערב – עבור לחלק ד.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.
•    ללכת לאכול בחוץ – עבור לחלק ז.

ב.
הרווק האומלל תר בכל הדירה אחר בדל של מזון שיוכל להשביע את רעבונו. בסלון הוא מוצא צלחת, סכין מריחה וקופסה ריקה של ממרח שוקולד, עדות אילמת לארוחת הערב המפוארת של שלשום. בחדר השינה אין דבר מאכל מלבד קערה שהכילה פעם פופקורן וכעת נשארו בה רק גרעיני התירס שלא פקעו. בארון הבגדים יש שפע של כבלי חשמל, ספרי עיון וציוד סטראו, וכן חוברת קומיקס שהרווק שאל ממישהו לפני שלוש שנים ואז איבד. כעת הרווק יכול:
•    לחפש מזון בחלקי הבית הפחות מובנים מאליהם, דבר הדורש מאמץ – עבור לחלק ג.
•    לוותר על האפשרות למצוא מזון בבית – חזור לחלק א.

ג.
מתחת למיטה יש כדורי אבק ונעל בית של חברה לשעבר שהרווק כבר לא זוכר את שמה. בבוידעם יש משאבת ניפוח, כדורים נגד מחלת ים ומשוט מפלסטיק – רק הסירה המתנפחת עצמה חסרה. בארון התרופות יש שני אגדים מדבקים שאמו של הרווק העניקה לו כשעבר לדירה שלפני זו הנוכחית, וכן שפופרת עתיקה ונדירה של משחת שיניים. הבית ריק, אין מה לעשות. חזור לחלק א.

ד.
הרווק מתקשר לחברו הטוב ביותר ומספר לו מעשיה ארוכה בה הוא שוזר ביד אמן אזכורים של כל הפעמים שהזמין את החבר הנ"ל לארוחת ערב, מחמאות לכושר הבישול של החבר, וכן, כנשק יום הדין, דכאונו-כביכול המתמשך של הרווק וכל כשלונותיו הרומנטיים מהעת האחרונה והלא-כל-כך אחרונה, תוך השמטה מכוונת של הצלחותיו בתחום. החבר מקשיב בסבלנות במשך כחמש דקות ואז אומר, "שמע, אנחנו יכולים לדבר בפעם אחרת? ענתושק'ה ואני אוכלים היום אצל ההורים שלה." דבר זה מעלה את חמתו של הרווק להשחית, ועל כן הוא מחליט:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו.

ה.
הרווק מוצא תפריט של פיצריה במיטתו, מתחת לכרית, מרים את הטלפון על מנת להתקשר לשם, ואז נזכר שרופאת המשפחה אמרה לו כל מיני דברים איומים על כולסטרול, או שפיצה עושה לו צרבת, או שהפיצריה הזו איומה ונוראה, או איזה מחדל אחר. הוא מחפש באינטרנט אחר משהו אחר להזמין, ואז מסתבר לו שכל המקומות שמהם הוא רוצה להזמין לא עושים משלוחים או סגורים בשעה הזו או מסרבים לענות לטלפון, ובמקום היחיד שעונה לא מוכנים לקבל טיפ לשליח בכרטיס האשראי, ואילו הרווק נטול כסף מזומן באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חזור לחלק א.

ו.
להשאר רעב? אין מצב, חבוב, אין מצב. חזור לחלק א.

ז.
למי יש כוח לצאת החוצה עכשיו? הבנאדם רוצה אוכל, לא מסע כומתה. חזור לחלק א.

בקיצור, לפי כל חוקי ההגיון והטעם הטוב הייתי אמור להיות שחיף מזה רעב הנתון בלולאה אינסופית של חיפוש אחר משהו לאכול. וראו זה פלא, הנה אני כאן במלואי, בריא כשור ואבוס כסוס. איך זה קרה? איך?!

כדורדורי הפלא

א. כשלונה מעורר הרחמים של שיטה בדוקה לפתרון בעיות

לפני זמן מה אחז בי חשק משונה, ערגה כלשהי למשהו בלתי נתפס. בתחילה חשבתי שמדובר באחת מאותן מטרות אבודות מראש, כגון שלום עולמי או אהבת אמת או לכל הפחות יום חופש מהעבודה. כיוון שכך, ולנוכח העובדה שאיני נוטה להלחם בטחנות רוח, מפחד שמא יכו בי בחזרה, נקטתי בשיטת הפעולה המתוחכמת הרגילה שלי, הווה אומר לא עשיתי דבר. שיטה זו כבר הוכיחה את עצמה בעבר כפתרון שימושי למבחר בעיות בתחומי התזונה, הנקיון והזוגיות, אם כי יש הטוענים שתוצאות הניסוי זויפו על ידי גורמים בעלי עניין. על כל פנים, לאחר מספר ימים בהם הבטלה והנמנום לא הועילו כלל – חסרונה הגדול של השיטה הוא איטיותה – לא התאפקתי עוד ועשיתי מעשה: ירדתי קוממיות אל המכולת השכונתית וקניתי לי קניידלאך.
וליתר דיוק, אללי, אבקת קניידלאך.

ב. טורף, מגלגל, מבשל וקם

מאז ומעולם הייתי איום ונורא בכל הקשור לקריאה, הבנה, הפנמה, ישום – ובסופו של דבר, קבלת הדין – של הוראות הפעלה. לרוב זו אשמתן: במקרים רבים הן לא מדויקות, וכשהן כן, הרי שהן מציינות משהו שהוא בלתי אפשרי בעליל, כגון הכנס בורג C קטן למוט B, כאשר לא רק שמוט B עשוי פלדה יצוקה וחורים בו אין, אלא שלא קיים בכל האריזה אפילו בורג C קטן אחד. תמיד יחסינו עולים על שרטון, ומרוטים, מאוכזבים ועייפים אנו נאלצים לסיים את הקשר, לעתים באכזבה שקטה לאמור "אלה לא אתן, זה אני", ולעתים בקללות רמות וזריקת העברייניות מכל המדרגות. על רקע זה, קל להבין את רתיעתי הטבעית מפני מתכונים למיניהם, הסוג הנבזי ביותר של הוראות ההפעלה, שאינו אלא דרכו האיומה של הטבע להטריף עלי את דעתי. מה זאת אומרת, "לטגן בין שלוש לארבע דקות"? שלוש או ארבע? או שלוש וחצי? איך אני אמור לדעת? מה פירוש "להכניס לתנור עד שישחים"? אני עיוור גוונים, לעזאזל! העוף נראה לי אפור עכשיו, וגם אחרי חצי שעה בתנור, ואחרי שלוש שעות הוא כבר שחור, ואני די בטוח שלא לצבע הזה כיוון המשורר, וודאי שלא לריח השרוף ולפיח על התקרה. זו הסיבה שאני מעדיף לאכול בחוץ.
אבל כעת, אחוז בחשקי העז, מצאתי עצמי מתגנב באומץ אל אריזת הקניידלאך, הופך אותה מעדנות בעזרת מגבת ומעיין בזהירות בשורה הראשונה של הוראות ההכנה. "טרוף שתי ביצים", נכתב שם, ואני בתמימותי אמרתי לעצמי, הנה, סוף סוף הוראות ברורות ופשוטות, ומיד ניגשתי למלאכה וטרפתי שתי ביצים. זה לא לקח הרבה יותר מרבע שעה. לאחר מכן, מעודד מהצלחתי, ניגשתי אל השורה השניה: "הוסף את אבקת הקניידלאך לביצים הטרופות". אה. אהא. כאלה טרופות. וכך נאלצתי לרדת למטה ולקנות עוד ביצים, במקום אלה ששכנו כעת לבטח בקיבתי. אני מודה, עם זאת, שלרגע עלה בי הרעיון לטרוף גם את אבקת הקניידלאך ובכך לגמור את העניין, אבל בי נשבעתי שהערב לא יגמר בטרם באו כדרדורי הפלא אל פי.
שאר הוראות ההכנה היו, כצפוי, מעורפלות מאד. "לוש את העיסה עד שתתמצק" – כמה זמן? מי מחליט מתי היא התמצקה? – "צור כדורים" – באיזה גודל? – "השהה את התערובת" – הלו? – "בשל עד שהקניידלאך מוכנים" – תודה רבה, באמת.
יצאו לי קניידלאך נפלאים – עגולים, גדולים ובוהקים. ממש כמו התמונה שעל העטיפה.

ג. באה מנוחה ליגע

נקיון המטבח והחזרתו לצלם דירה בישראל לקחו לא הרבה יותר משבוע, שבמהלכו גיליתי כמה מקומות נפלאים בעירנו המספקים קניידלאך לכל דורש שהפרוטה בכיסו. אך לעולם אזכור את כדורדורי הפלא שהכנתי בעצמי, כי אין בעולם מתחרים למלאכת כפיים אצילה, אבירית וצנועה. אם כי, אם כבר מדברים על טעם ועל ריח, אני בהחלט מעדיף את פרי עמלו האציל-פחות, הלא אבירי במיוחד והמופקר לכל דורש של מישהו שממש, אללי, יודע לבשל.

*

עוד הרפתקאות קולינאריות מבית מדרשו של הדוד ניר:

נקמת הקרעפלאך

 

1. יגעת ומצאת

מקור מוסמך ויודע דבר לחש על אוזנו של הדוד ניר שאפשר למצוא בסופר קרעפלאך קפואים. בתחילה סרב הדוד להאמין בכך, ולראיה הביא את העובדה שלא הצליח למצוא ולו רמז לקיומם של כאלה במקפיא הגדול שממנו הוא מביא הביתה מפעם לפעם מעדנים כגון 1 שקית שעועית ירוקה קפואה, 1 שקית תערובת למוקפץ קפואה, 1 שקית שניצל מעובד ומגעיל קפוא להכנה במיקרו ו-1 כאב בטן לאחר שאכל את כל זה. אך למרות כל זאת המקור המשיך בשלו: יש קרעפלאך קפואים, הם קיימים, לא אגדה רעי, לא אגדה, אם תרצו. ויום אחד רצה הדוד ניר, רצה במאד מאד, חשק והשתוקק אפילו, ומילאו כיסוני הבצק את מחשבתו ולא הרפו, והפכו על פניהם את חייו ואת חיי הסובבים אותו. מיד עם תום יום העבודה זינק הדוד על אופנועו ויחד רכבו במהומה ובקול שאון אל הסופר, פתחו את המקפיא הגדול (ובכן, לא, האופנוע לא פתח את המקפיא הגדול – השומר בכניסה סירב להכניס אותו פנימה והוא נשאר לעמוד בחוץ, נעלב) והפכו אותו על פיו. כלומר, הפך. הדוד. ועבר על כל שקית ושקית של 1 שעועית ירוקה קפואה ו-1 תערובת למוקפץ ו-1 נגיסי משהו-זה-או-אחר ו-1 כיב קיבה, ומיין וחיפש ולא מצא דבר. בימים כתיקונם היה בכך כדי לייאש את הדוד ולשלחו הביתה בלי לקנות שום דבר למעט 1 שקית אדממה ו-1 טבעות בצל להכנה במיקרו, אך הפעם היה חשקו גדול מדי. במקום זאת, הוא שלח יד ארוכה ותפס את אחד מהעובדים במקום בצווארונו, והבהיר לו בנעימות את חשקו הגדול, לאמור: "קרעפלאך!"
"מה?" אמר העובד וניסה לשוא לשחרר את צווארו מעניבת התליין.
"קרעפלאך!"
"אני… אה… תראה…"
"קרעפלאך!"
"הנה, שם!" חרחר העובד בכוחותיו האחרונים, והצביע אל המקום היחיד שבו מעולם לא עלה בדעתו של הדוד לחפש – המקרר השני.
"תודה," אמר הדוד, שמט את העובד – שעוד הספיק למלמל בקול ענות חלושה "הצילו!" – וניגש באון אל המקרר השני, שבחלקה השמאלי של חזיתו הוצגו לראווה מיני מאפה ושאר שעשועים, ובחלקה הימני – הו, הארץ המובטחת! – קרעפלאך, כיסונים נאים לכל דורש, כל דכפין יתי ויקנה. כרע הדוד על ברכיו בהכרת תודה, ומיד נגח ראשו בידית דלתו של המקרר, ועל כן כשהגיע הביתה סוף סוף עם הקרעפלאך הנכספים בחיקו כבר היה מטושטש מעט.
זה לא היה זמן טוב לגלות שאי אפשר להכין קרעפלאך במיקרו.

2. מים רבים

וזאת יש לדעת: מזה שנים רבות יש לדוד פטור חמור וגורף מכל פעילות הכרוכה במטבח. בכל פעם שפגש מכר חדש ויודע בישול, או חברה חדשה, היה העניין מתנהל בתבנית קבועה וידועה מראש:
היום הראשון: "אתה רק אומר שאתה לא יודע לבשל. זה כי אף אחד לא לימד אותך. אני אלמד אותך, ותראה שזה קל!"
היום השני: "טוב, אתה סתם עושה את עצמך, נכון?"
היום השלישי: "צא מהמטבח שלי! החוצה! ותישאר בחוץ, אני כבר אכין הכל לבד!"
והנה כעת, בהיותו נתון במצוקת חשקו האיום לקרעפלאך, נאלץ הדוד להתעלם מנסיון העבר המר ולהכנס אל גוב האריות והסירים, חמוש בשקית כיסונים קפואים ותו לא.
ההתחלה היתה מבטיחה: הוא הצליח למצוא סיר, לנקותו, למלאו במים ולהניחו על הכיריים בלי לגרום שום נזק גדול יותר משתי כוסות שבורות ושפריץ קטן מהכיור אל הרצפה. לאחר מכן בילה כמה דקות מענגות בנסיון להדליק את האש, לפני שהבין שצריך לפתוח את ברז הגז שעל הצינור. עשר דקות לאחר מכן, כשהמים עדיין סירבו לרתוח, הוא החליט להתחכם ולהשתמש בקומקום החשמלי. כיוון שכך, הלך ושפך את רוב המים שבסיר לכיור, וכך גילה שהם דוקא היו די קרובים לרתיחה והתרוצץ כמשוגע כל פני כל המטבח עד שמצא קרח לשים על כף ידו הימנית. כשרתחו המים שבקומקום, מזג אותם אל הסיר ומיד השתבח בכך ששכח את הקרח מחוץ למקפיא, כיוון שנזקק לו בכף ידו השמאלית. כשהופיעו הבועות המיוחלות במים, פתח בחגיגיות את אריזת הקרעפלאך ושפך את תוכנה אל תוך הסיר ללא כל נזק פרט למעט קרח על הראש והחזה. יגע ומרוצה, קרא הדוד שוב את הוראות ההכנה שעל האריזה וגילה שצריך להמתין שמונה דקות לכיסונים שיתבשלו ולאחר מכן לסנן אותם. הוראה זו האחרונה לא היתה מובנת לו, וכיוון שכך יצא מהמטבח והלך אל המחשב, מתוך מחשבה ששמונה דקות יספיקו לו לגלות מה פירוש אותו סינון ולמה זה טוב ואיך עושים את זה.
שעתיים לאחר מכן, כשחילצו אותו מתוך הבניין הבוער, אמר בשלווה למפקד הכבאים, "אני חושב שהבנתי איך זה עובד! צריך לקחת מסננת ו…" ואז סטר הגונדר העצבני על לחיו והוא התעורר, עדיין אל מול המחשב, וזכר החלום עוד טרי בראשו, פרט לעניין הסינון, שהיה כה ברור וכעת לא נותר ממנו דבר למעט זכרון עמום.
חזר, אם כן, אל המטבח, כיבה את הלהבה שבכיריים, וגם את האש שאחזה במגבת המטבח, והביט בסיר. הקרעפלאך צפו בו, ענוגים, ממתינים.
מטעמי חסכון במקום וזמן, שלא לדבר על עגמת נפשו של הקורא, נוותר כעת על העסק המצער והמיותר של דיג הקרעפלאך אחד אחד מתוך הסיר. נסתפק רק באמירה שהיתה זו ללא ספק ארוחת הערב הממושכת ביותר שאכל הדוד בחייו.

3. פסוקו של יום

סיכום התוצאות: 1 בטן מלאה להתפקע, 4 תחבושות קרח על איברים שונים, 3 ליטר מים על רצפת המטבח, 5 כלי מטבח שבורים, 1 מגבת שרופה, 1 מקפיא שהושאר פתוח בטעות ובכך חיסל 1 שקית אצבעות-תירס, 1 שקית נגיסי-גבינה ו-1 חשבון החשמל של הדוד, 1 חיוך ענק על פרצופו של הדוד והחלטתו האמיצה לאכול קרעפלאך גם מחר.

*

עוד הרפתקאות קולינאריות מבית מדרשו של הדוד ניר:

שלוש וריאציות על קציצות

א.
האזרח נ' ניגש אל המקרר, פותח אותו ומוצא קציצות. הוא מופתע מאד, כיוון שאינו זוכר מי הביא לו קציצות ומתי, ולמעשה לא ציפה למצוא במקרר דבר מלבד בקבוק מים וחרדל דיז'ון. אכן, תעלומה. עם זאת, הדבר לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

ב.
האזרח נ' ניגש אל המקרר בחשד, לאחר שהבחין בריח מוזר הבוקע מתוכו, פותח אותו ומוצא קציצות. הוא מופתע מאד, כיוון שהיה בטוח שהריח שניצל, ולמעשה לא ציפה למצוא במקרר דבר מלבדו, למעט, אולי, בקבוק מים וחרדל דיז'ון. כל זה לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

ג.
האזרח נ', למוד סבל, ניגש אל המקרר. הוא יודע שימצא בפנים קציצות. הוא לא יודע מהיכן באו, אבל לא אכפת לו. הוא כבר השלים עם גורלו, קציצות במקרר, בקבוק מים וחרדל דיז'ון. הוא יודע מה ריחן של הקציצות, מה טעמן, ומהן תוצאותיה המדויקות של צריכתן הבלתי מרוסנת. הוא מחייך לעצמו, בידיעה שהפעם הכל יהיה שונה, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, טעויות העבר לא יחזרו על עצמן, וכולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא.
כל זה לא מפריע לו לאכול את הקציצות עד האחרונה וללקות, זמן לא רב לאחר מכן, בצרבת.

העלם הרך והכביסה הנוקשה

ויהי היום, ויאמר עלם אחד לאמו, הציליני נא, כי פשו הבגדים המלוכלכים במעוני, מלאה הרצפה גרביים ותחתונים, ושלושה חודשים לא באה כביסה נקיה אל חיקי, וחברה אין לי. ותאמר אמו, אולי הגיע הזמן שתלמד לכבס בעצמך, עצלן. ויען, מה פתאום? ותאמר, די, אתה כבר ילד גדול, לך למכבסה.
ויתעצב העלם אל לבו, ויבך, וינשרו דמעותיו על חולצת טריקו אקסטרה-לארג', ויחרצו שבילים בטינופתה, ולא הועיל הדבר לנקותה במאומה. ואף זאת, שאף אחת לא באה לשמע בכיו, וישאר תקוע באשר הוא וכביסתו בעינה עומדת.
ויהי ערב ויהי בוקר ותגמול החלטה בלב העלם הרך, הנני ואלך אל מכבסת האוטומט הקרובה, וכך אפתור הבעיה ואולי אף אפגוש עלמת חמד, ויהיה הדבר נחמד במאד מאד, ואולי היא אף תדאג לכביסתי בעתיד. ויאזור כוחו ויאסוף הבגדים מכל רחבי הדירה, ויגנח וירטון ויאנח, וכל העם רואים את הקולות, ומשך המלאכה הזו כל היום כולו, ויצטערו השכנים צער רב ויאמרו תשתוק כבר, מנוול.
ובתום כל המעשה האדיר הזה, וירם העלם שק הכביסה העצום על גבו, ויפסע אל אוטומט הכביסה אשר ברחוב. ובעת כניסתו שמה, ויבחן בריבה נאה אחת, המניחה כביסתה מעדנות באחת המכונות. וימלא העלם עוז ועזוז למראה הזה, וישכל שרירי זרועותיו, ויקשח שרירי פניו, וינפח חזהו, ויצעד קוממיות פנימה. וינף שק כביסתו ברוב רושם, ויכניסנה בתנועות בוטחות, מעשה אמן, אל תוך המכונה הקרובה. ותפן הריבה להביט בו, ויעל חיוך קל על שפתיה. ויאמר העלם לעצמו, זה עובד! ויכנס הבגדים ביתר שאת, ויסגור את דלת המכונה בתנועה גברית ובוטחת. ויחפש בזוית עינו את הוראות ההפעלה, שכן מעולם לא בא בקרב מכונות הכביסה. ויקרא ההוראות, ויצחק בלבו כְּשרָה בשעתה, כי פשוטות היו, ואין בהן אלא מעט ממון ואבקת כביסה ומרכך. והממון נמצא בכיסו, ואבקה ומרכך קנה ללא קושי, ויבוא אל המכונה להכניס בה כל אלה, והריבה עדיין מביטה בו בעניין. ויכנס הממון פנימה, ויתור אחר המקום בו יוכנסו המרכך והאבקה, אך לשוא. ויחפש העלם שום, ויתור את כל גוף המכונה, ולא נמצא מקום כזה. ונבוך העלם מאד מאד, ולא ידע את אשר יעשה, והריבה מביטה בו ומחייכת.
ויעצור העלם על מקומו, ומבטו חסר העוז אשר היה בו קודם, וביאושו תלה מבט בריבה ההיא, אשר ביקש להרשימה. ותחייך הריבה עוד ותאמר, בחורצ'יק, מכונת הכביסה בכלל נמצאת בצד השני, הכנסת את הכביסה המלוכלכת שלך למייבש. ותצחקק לעצמה, ותאסוף את כביסתה ותלך.
ויאלם העלם דום, ויוותר נטוע על מקומו עוד עת ארוכה. ועודו מתאושש, ויבחן בריבה אחרת השמה פעמיה אל אוטומט הכביסה. ויזנק אל המייבש, ויוצא כביסתו ביד בוטחת ויעבירנה אל המכונה הנכונה, וישרג שריריו וינפח חזהו, ותתעלם הריבה מכל זה ותעשה כביסתה בשקט, ובלי לזכות את העלם ולו במבט. וימתן העלם כל עת פעולת המכונה, אך לשוא, וישתעמם במאד מאד, ותסיים הריבה השניה מעשיה ותלך אף היא, ויוותר העלם לבדו וכביסתו בידו. ויאסוף בגדיו הנקיים וילך משם, ממורמר במאד מאד.

ויהי ערב ויהי בוקר, ויפן העלם ויקנה מכונת כביסה לביתו, וריבות יחפש במקום אחר, ובא לציון גואל.

הזקן והעוף

מעשה דמיוני שגרעינו אמת

עוד בטרם יצאה חמה מנרתיקה, כבר עלו בבית צליליו וריחו של העוף. תחילה היתה זו דלתו העקשנית של המקפיא שסירבה להפתח ואז סירבה להסגר כהלכה, ולאחר מכן תקתוקו חסר הרחמים של מצית התנור, ואז ניחוחות בצל ושום, ולבסוף אותו תמהיל שאין לטעות בו המבשר על ביאתו הקרבה של משיח-בן-עוף הנתון במקומו הראוי, בלב מרבד תפוחי אדמה וירקות וצמחי תבלין ושאר מיני תרגימא. לאורה וריחה של בשורה זו של גאולה, הקורן פי אלפי מונים מאור השמש סתם, קם הזקן ממרבץ לילו, חרחר קלות בינו לבינו והידס בכבדות אל עבר המטבח, שם מצא את זוגתו עמלה וטורחת על הציר, ומערוך גדול בידה. ניגש אל הסיר לבחון את תוכנו, מעשה שגרה, ומיד ניתך המערוך על פרק ידו ונקעו ממקומו.
"וזאת ללמדך מה שכרה של טמינת ידך בצלחת," אמרה זוגתו. "הרי עוף זה עשוי על פי מתכון עתיק יומין, ושרוי ברוטב שזיפין, ואינך נוגע בו ולו כמלוא הנימה עד בוא הערב, שאז אנו הולכים לארוחת החג אצל הדוד האשֶק."
גנח הזקן, לפת בשמאלו את ימינו הפגועה ונעץ בזוגתו מבט מעורר רחמים.
"בל תעלה בדעתך מחשבת העוועים כאילו תוכל לטעום מהעוף בהסתר," אמרה זו. "ספירת מלאי ערכתי, וידוע לי מספרם המדוקדק של כל פולקע וכנף, כל שזיף ותפוד. דמך בראשך אם יחסר ולו אחד מהם! וממילא, אם תאכל כעת יאבד תיאבונך ובבוא הערב לא תוכל לאכול מאומה. וכעת אני הולכת למספרה. שלום!"
אמרה ויצאה את הבית, ונותר הזקן לבדו, הוא והעוף.

כיוון שלא נותרה ברירה בידו, חזר הזקן למיטתו, לקח ספר מעם השידה והחל לקרוא. היו אלה קורותיו של הנסיך פרנץ פרדיננד, אשר בגבורה רבה משל באנשי חצרו, שרבים היו מספור, וסוסים לו לתפארת, וקרבות כבירים נערכו ומעללים עוללו ומעדנים נזללו, מרקים ממרקים שונים, צלי בקר וחזיר ועוף עם שזיפים. מיד השליך הזקן את ספר הפיתויים הצדה ואחז באחר, ובו מעשה בקוסם אשר הפליא קהלו בפלאיו, ניסר עצמו לשניים, ריחף באויר, שלף אריות מכובעו ושר אריות של מוצארט בעודו מכרסם רגלי עוף בשזיפים. הספר השלישי, אותו בחר הזקן בקפידה רבה, היה מבטיח יותר, כיוון שעסק בחייל יתום במלחמת העצמאות, וכל תכליתו להביא את הקורא לידי בכי, כפי שאכן קרה לזקן בעמוד השלישי, שם נזכר הגיבור באמו ובמעדניה, ובפרט בעוף ובשזיפים.
כיוון שכך אמר הזקן נואש מתחום הספרות, אך לא הצליח לחשוב על אף עיסוק אחר לענות בו, אם מפני שלא נמצא לו כזה ואם מחמת ריחות העדנים הבוקעים מהמטבח, שפשו ורבו ומילאו את נחיריו ואת ראשו ואת פיו. לא יכול היה להתגבר עוד על יצרו, וקם ועמד בפתח המטבח והביט בסיר, ותיכן תוכניות מתוכניות שונות על מנת להתגבר על חמתה של זוגתו הצדקת.
אמנם סביר להניח שספְרָה כל פולקע וכנף, אמר לעצמו, אך במה שנוגע לשאר מן הסתם נקטה לשון הגזמה. ודאי יוכל לטעום תפוד או שניים, אולי אף שזיף, ולא תתגלה הרעה. ואלה המעטים לא יוכלו לו, לתיאבונו הניכר, ואיש לא יוכל לדעת כי חטא לאכול לפני המועד.
ניגש, אם כן, אל הסיר, והֵסיר מכסהו. מיד אפף אותו הריח ביתר שאת, ונגלה לפניו פלא מפלאיו של עולם: רגלי העוף וכרעיו וכנפיו, שרויות ברוטב אדמדם ומוקפות חומה בצורה של כל מיני ירק ופרי הארץ. שלח הזקן ידו בתרווד, ודג לו תפוד להתכבד בו. וטעם התפוד גן עדן, ספוג מיצי הפרי ומיני תבלינים מתבלינים שונים, וליחו של העוף, שרוחו עמדה לו והביאתו עד הלום, והגשימה יעודו בעולמנו שלנו ובעולמות עליונים. ולא עמד לו יצרו של הזקן, ועוד בטרם הבין מה מעשהו שלח ידו ושלף לו כרע עסיסית ובלעה ולא הותיר לה זכר בשמים ובארץ, לא כל שכן בסיר. וטרם פגו הדיו של בישום חושים מופלא זה, שמקצתו זכרונות מבית אמא ומקצתו מסורת נסיכי פולניה ורובו טעמה של תרנגולת השרויה ברותחין, וכבר הבין הזקן איזה אסון הביא על עצמו, ונתקף חרדה גמורה.
וזאת יש לדעת, שמנהגו של אותו זקן מימים ימימה לעמוד אל מול כל צרות החיים ונפתוליהם באמצעות כוחות הנפש הבאים לך אך ורק כתוצאתה של ארוחה טובה, כזו שבושלה ביד אוהבת היודעת מה ערכו של כל ציץ וצמח, ירק ופרי ופקעת, פטריה ותבלין. ודרך אחרת לעמוד בפני מעקשים לא ידע, ולא העלה בדעתו מעולם. כיוון שכך לא ארכה השעה והיה הסיר ריק כדי מחציתו וכרסו של הזקן נתונה היתה בין שיניו וכל כולו חיל ורעדה.
במר יאושו עלו בדעתו פתרונות מפתרונות שונים. ראשית, שיער שאמנם ספרה זוגתו את כל המצוי בסיר, אך אולי לא טרחה לזכור את מידתו המדויקת של כל מרכיב ומרכיב. עמד והחל לחצות לשניים את מתי מעט הבולבוסים הנותרים, ואף את השזיפים חילק, אך אז נוכח לדעת כי אזלו כרעי העוף, שכן את כולן זלל, ואין בנמצא שיטת חלוקה שתהפוך כנף לכרע. שנית, חשב לקנות עוף ולמוזגו אל תוככי הסיר באין רואה, אך ערב חג כבר בא, ובתי הממכר סגורים, וממילא מעולם לא טרח לברר היכן קונים עוף, שלא לדבר על אופן הכנתו. לבסוף נכנע, טרק את מכסה הסיר וזחל בחזרה אל מיטתו, מתוך כוונה שלמה להעמיד פני ישן עד יעבור זעם.
לא חלף זמן רב וקול פתיחת הדלת נשמע ברמה ובת הזוג פסעה באון אל תוך הבית במלוא תפארת תספורתה החדשה. מיד עצרה במקומה ורחרחה את אוירו של המקום. "אכן," אמרה בקול, "אשר חזיתי, הוא שאירע."
הזקן התחפר במיטתו עוד יותר ועצם עיניו בחוזקה.
"אכלת מהעוף, מילאת כרסך," אמרה, "וכעת אתה מעמיד פני ישן. נאה נאה."
הזקן לא הרהיב להוציא הגה, אף שזוגתו כלל לא נכנסה לחדר השינה, והיתה עומדת ונושאת דבריה בחדר האורחים דוקא.
"דע לך כי מראש היה הדבר ברור כשמש, עוד בטרם החילותי להכין את ארוחת החג," הוסיפה, "ועל כן ודאי תשמח לשמוע כי סיר העוף שהותרתי לך, אך פתיון היה. ולארוחת החג אצל דוד האשק הכנתי את המאכל האהוב עליך, צלי בקר בפטריות."
גנח הזקן למשמע כל זאת, כי ידע שביום זה כבר לא יבוא דבר מאכל אל פיו, לא צלי ואף לא פטריה, כי העוף שזלל מילא קיבתו עד להתפקע, ושזיפים רקדו בבני מעיו.
"וכעת, יקירי, קום מרבצך, הוצא את הצלי מהמקרר ושא אותו על כפיך למטה, וניסע אל הדוד ונהנה במאד מאד, ואם תגלה ולו ברמז שמפוטם אתה כחזיר בלול התרנגולות, בוא אבוא אתך חשבון שלא נשמע כמותו בשמים ובארץ."
בכה הזקן בלבו במאד מאד על מר גורלו, ואחז בצלי וישאוֹ כל הדרך אל הדוד, ודבר מאכל לא בא עוד אל פיו ביום ההוא, וזוגתו אורה ושמחה ועלצה, ושעשעה נפשה בבדיחות וחידודין, ובצלי, ובסלט, ובמאפים ממאפים שונים, וברפרפות ובקינוחים, ובפירות, ובשוקולד, ובכל טוב הארץ, שמנה וסולתה ומגדניה. והזקן סכר פיו ולא יאמר דבר, ואך הנהן למשמע דברי זוגתו, ונשבע שבועה נוראה שלא לטעום עוד עוף בשזיפים מעתה ועד עולם.

ובוקר אחד, כעבור ימים רבים, עוד טרם באה שמש בשמים, פשט ריח צלי בפטריות והעיר את הזקן משנתו. וכשהידס בכבדות אל המטבח אמר לעצמו, הפעם אזהר, הפעם כבר לא בעוף בשזיפים עסקינן. ועמד ושמע לאזהרות זוגתו, והקשיב לה קשב רב, ומשעזבה את הבית רוקן את תבנית הצלי עד תומה.
וחוזר חלילה.

– סוף –