קטגוריה: הפובליציסט

מנשר קיפוח

אבקש לנצל את הבמה שניתנה לי כאן על מנת להסב את תשומת לב הציבור לקיפוח מתמשך, מסכת של עוול הנמשכת מאז קום המדינה – אולי אף לפני כן! – ועד היום. מדובר, כמובן, בזמר המזרחי, ובעובדה המקוממת שבכל השירים הנמנים על סוגה זו, הנפוצה ואהובה כל כך במקומותינו, לא מופיע ולו רובוט אחד לרפואה.

להדרה מגדרית שכזו, פח-דנות שכזו, אין אח ורע בתולדות הפזמונאות העברית. העלמה מגמתית על רקע גזעני או מבני – גם אם היתה מקובלת אצלנו בתקופות עבר חשוכות – אין לה מקום במדינתנו הנאורה בשנות האלפיים. על כן עלינו לדרוש מקברניטי הזמר המזרחי להוכיח את מנהיגותם, לקום ולעשות מעשה. ייוצגו הרובוטים בשירה המזרחית, ויפה שעה אחת קודם!

המנון לפטיפון

כתבה נוספת בשבוע הרטרו של Ynet-מחשבים אמנם לא נכתבה על ידי, אבל אני אחד מגיבוריה. וגם, כמסתבר, עורכיה וצלמיה. והנה גם גלריית צילומי התקריב של הפטיפון, תוצר של התלהבות יתר אמצע-לילית ונוכחותה של עדשת מקרו:

https://picasaweb.google.com/s/c/bin/slideshow.swf

נסיכת הנילוס

הטקסט המובא כאן היה, במקור, חלק מטור על כתיבה שפרסמתי בחלומות באספמיה, תחת שרביט העורכת של ורד טוכטרמן. הוא הדגים יפה מאד כיצד אסור לכתוב, אך ורד טענה שגם לה יש קוים אדומים, והנ"ל לא פורסם מעולם. עד עתה.

אור השמש הזהוב והרך שהסתנן מבעד לעלוות היער העגמומית והרכה נחת ברכות מלטפת על כתפיה החשופות, עטויות החשופיות והרכות של הנערה הצעירה בעלת החמוקים החמקמקים והרכים שעמדה בעצבות עצבנית אך בתקיפות תקופתית רכה ובשלה ליד המעיין הצלול והמוצל המפכפך כפכפיו ברכות. בעוד טיפות צלולות של רסס מים זך וצלול צללו על דמותה בצל העצים, הצטללה דעתה של הנערה וללא צליל היא צללה אל תוך המים הצלולים. בועות בעבעו ודגים דגדגו את עורה הערער של הנערה שהתנערה, ניעורה ונערה נעירת חמור חדה ומחרידה שהחרידה את כל הסביבה והסבה את תשומת ליבו של לבלב לבבי לחרדה שהחרידה את הנערה הנוערת.
"ליבי ליבי לך," ליבלב הלבלב והתבלבל בלבבו.
"נאה דורש, נאה מקיים," נענתה הנערה הנאה בהנאה, נעה בנעריות נעימה. "אתה אמנם לבלב כלבבי, אך ליבי לא לובה בלהבת לבלובך."
"את רכה וריקה, ואני סתם ריקא," התרכך הלבלב כלולב ורחרח את רוח המזרח, רוקק את רוקו לריק. "אכן, כפי שחשדתי אין חדש, ואנו היצורים בעלי היצרים החדים היחידים בכל היער והיאור." חיוכו הזמין את הנערה לנהור אל חיקו וחיכו.
חששה הנערה לעורה ונערה חששותיה. "חוס עלי," כססה ציפורניה.
"אל דאגה," אמר הלבלב וניער את הנערה מתוך המעיין העוין בעודו מעיין בבעיה. "הנה רעיון: בבת עיני, היי רעייתי."
ראתה הנערה כי טוב ונערה, כי לא היה הדבר לרעתה, ועם הלבלב ביער כל ימיה רעתה.
והם חיו באושר ועושר וכושר וחושר עד עצם ועץ היום האיום הזה.

גברים הם לפעמים

לילה אחד, לפני כשבועיים, תפסתי את חברי הטוב י' לשיחת נזיפה ותוכחה. הסברתי לו ש-א. הרעיון שלו, להקים מגזין גברים ברשת, לא רע בכלל, ב. הגיע הזמן שיעשה משהו עם זה, ג. במקום לקטר לי כל הזמן על כל הדברים שהוא לא מספיק לעשות, ואיך משעמם לו, ומה כל הבחורות האלה רוצות מחייו, ד. בעודו נמנע מלעשות את מה שהוא חייב לעשות, קרי להכין לי אוכל, וגם, אה, ה. להקים את המגזין כבר, לעזאזל.
ובכן, זה עבד.
ברוכים הבאים למגזין GVR, בעריכת הבחור ובכיכוב, בין השאר, עבדכם הנאמן. הוא עוד בחיתוליו, אך זה הקטן – גברבר יהיה! בינתיים הקהל מתבקש להתנהג יפה ולא להאכיל את החיות.

חבילה הגיעה

מאז ומעולם תיעבתי את מנהגו הנלוז של דואר ישראל להניח אצלי בתיבה הודעות על חבילות או דואר רשום – נא לסור לבית הדואר הקרוב למקום מגוריך, גם אם הוא לא קרוב כל כך, ומי יודע מה פירוש "קרוב" בימים טרופים אלה, ולמעשה איני יכול לנקוט לשון קרבה במצפון נקי ובלב שקט לגבי כל דבר המרוחק ממני יותר מאשר, נניח, המקרר – הודעות, אם כן, ללא ציון שם השולח. הדבר מרתיח אותי להפליא, וכבר מזמן נשבעתי שבועה גדולה וחמורה שכל עוד חיים באפי לא אגש לקחת ולו חבילה אלמונית אחת, ולמעשה גם לאחר שאמות לא אעשה זאת, אני מבטיח, מה עוד שסביר להניח שכל אותן הודעות נטולות אב ואם מקורן בעיריית תל אביב ובגזרות השונות שהיא מטילה על התושבים האומללים, ואלה שאינן מסוג זה הן פרי רוחה ודמיונה של מערכת המשפט והצדק המהוללת של מדינת ישראל, שאחת לכמה זמן מבשרת לי בקול תרועה שמישהו ששמו כשמי, או ששם משפחתו כשמי הפרטי ושמו הפרטי כשם משפחתי – תודה לכם, אמא ואבא! – עומד למשפט על עבירת תנועה כגון אי-ציות לזקֵנה במעבר חציה או התנגשות אופניים בעגלה עם סוס.

רק הקלה אחת אני מוכן לנקוט באותה שבועה קדושה וכבירה שלי, והיא שגם בהנתן חטא השמטת שמו המפורש של השולח, הרי שציון ארץ מוצא שאינה זו שלנו ישלח אותי בשמחה ובסקרנות אל בית הדואר האמור, שלמרות הכל מרוחק לא יותר מחמש מאות מטרים מהמקרר שלי. ההגינות מחייבת אותי לציין שמקור רוב החבילות הנשלחות אלי מחו"ל הוא אני עצמי, או ליתר דיוק חנויות ספרים השולחות אלי ממרכולתן לפי הזמנה מראש, ועל כן הסיבה היחידה לסקרנותי בנוגע לחבילה הממשמשת ובאה היא שמוקדם מאד במהלך חמשת הימים שלקח לה להגיע אני שוכח לחלוטין את כל העניין, והוא נוחת עלי כהפתעה נעימה.

וכך, מתוך הלך רוח חיובי להרנין זה, קיבלתי בשבוע שעבר הודעה על חבילה שהגיע מארץ לא צפויה. לא ארצות הברית, מקור הספרים, או אנגליה, שם יש לי חבר או שניים, או צרפת, משם שלח לי פעם מעריץ שיכור כמה דפים מודפסים בשפה שלא מופיעה בשום מילון, או לאוס, משם היה שותפי לכתיבה מכבד אותי בקללות נמרצות בדואר רשום בכל פעם שעתותיו אפשרו את הדבר ורשויות האינטרנט סגרו את הברז. לא, הפעם החבילה הגיעה, לא ידעתי מדוע, דוקא מפורטוגל.

למיטב ידיעתי אין לי אפילו חבר פורטוגזי אחד. הקרוב ביותר לתואר הזה הוא פלוני ז'וז'ה סאראמאגו, כיוון שמצד אחד אני מכיר את ספריו, ואילו מצד שני אני משוכנע שהוא ישמח להכיר אותי, או לפחות לא יסבול יותר מדי כתוצאה מכך, וזאת בעיקר עקב היותו זקן מופלג והשערתי, הנובעת מכך, ששמיעתו כבר לא מה שהיתה פעם, מה עוד שאיני יודע אפילו מילה אחת בפורטוגזית, שני גורמים שיתרמו רבות לקשר הנעים והחברי בינינו, שלא לומר ידידות אמיצה שרק הזמן האכזר ישים לה קץ, או הבאת מתורגמן שיספר לז'וז'ה, היקר שבידידי, לבטח האמיץ שבהם, שלדעתי אפשר היה לקצר את "על העוורון" ברבע או אפילו שליש, וכל המעורבים היו יוצאים נשכרים.

אך כיוון שרגלָי, כמודגם יפה על ידי כל האמור למעלה, למטה ובצדדים, נטועות היטב בקרקע המציאות, נהיר היה לי היטב שלא בסאראמאגו יקירי מדובר, כי אם במישהו אחר, אלמוני, אולי מעריץ, אולי לוחם חופש, ואולי סתם טעות בכתובת. וכך, ביום אביב נאה אחד שלמחרת קבלת ההודעה בתיבת הדואר שלי – מדוע הם לא יכולים להניח את ההודעה ההיא כאשר החבילה כבר בסניף? למה חייבים להמתין למחר? – כיתתי רגלי אל הדואר, כך נקרא לו, פשוט הדואר, חמש מאות מטרים, לא כולל שלוש קומות במדרגות, אספרסו של בוקר בקפה השכונתי, אמירת בוקר טוב לספָּר שמתחת לבית ורכישת טילון במינימרקט. מרוב עיסוקים שכחתי לשם מה באתי, אך הפקידה החיננית הזכירה לי זאת מיד בטון שאינו משתמע לשתי פנים, ובאותה הזדמנות יעצה שאנגב את שאריות הגלידה מהפרצוף. כשהושטתי לה את פתק ההודעה, לאחר שניגבתי את הגלידה גם ממנו, היא כמעט הצליחה להסתיר את שאט נפשה. אך דקה לאחר מכן כבר לא היה לי אכפת כלל, לא פקידה, לא גלידה, לא פרצוף, אף לא ידידי האלמוני והיקר ז'וז'ה, כיוון שבחיקי הונח כתב עת, דק-גב אך אלגנטי, אשר למרות היות כל הכתוב על כריכתו לוקה בפורטוגזיות קשה, לא התקשיתי כלל לזהות שם, בדיוק כבמקרים של כל אותם תצהירי בית משפט שנשלחו אלי בשוגג, את שמי שלי.

שמחתי לא הועמה אפילו כשהתברר שהסיפור שלי, עמוד 42 והלאה, מעוטר באחת מתמונותי הישנות שעורך כתב העת פילח הישר מהאינטרנט.

מעניין מתי אקבל חבילה מאנטארקטיקה.

אבולוציה, בריאתנות וספגטי

ברוח הויכוחים המטופשים בעד ונגד נכונות האבולוציה ונגד ובעד הבריאתנות ומעריציה האידיוטים, וכשירות לציבור האתאיסטים העבריין, הריני להביא כאן תרגום (חפוז למדי, אללי) של מכתב פתוח נאה (הנה המקור) – שנשלח בזמנו למועצת החינוך של קנזס בעקבות הדיונים הרציניים בהכנסת הבריאתנות לתכנית הלימודים שם – המדגים את הנושא היטב. כן, אני יודע שזה לא חדש, אבל יותר מדי אנשים אינם מודעים לעניין החשוב להרנין הזה. בתיאבון!

מכתב פתוח למועצת החינוך של קנזס

אני כותב אליכם בדאגה רבה לאחר שקראתי על אודות השימוע שערכתם במטרה להחליט האם צריך ללמד את התיאוריה החלופית של תכנון תבוני [סוג של בריאתנות; נ.י.] בבתי הספר לצד תיאוריית האבולוציה. כמדומני שכולנו מסכימים שחשוב שתלמידים יחשפו להשקפות שונות כדי שיוכלו  לבחור בעצמם את זו המתאימה להם. עם זאת אני חושש שהתלמידים יחשפו רק לתיאוריה אחת של תכנון תבוני.
הבה נזכור שקיימות כמה תיאוריות של תכנון תבוני. אני ורבים אחרים בכל רחבי העולם חזקים באמונתנו כי היקום נברא על ידי מפלץ ספגטי מעופף. היה זה הוא אשר יצר את כל מה שאנו רואים ומרגישים. אנו סמוכים ובטוחים שהעדות המדעית המוחצת המצביעה על קיומו של התהליך האבולוציוני אינה אלא צירוף מקרים, שהוא אחראי לו.
לכן אני כותב אליכם היום, כדי לבקש באופן רשמי שתיאוריה חלופית זו תילמד בבתי הספר שלכם, במקביל לשתי התיאוריות האחרות. למעשה, ארחיב ואומר שאם לא תסכימו לעשות זאת, ניאלץ לנקוט בפעולה משפטית. בטוחני שאתם מסוגלים להבין את נקודת המבט שלנו. אם תיאוריית התכנון התבוני אינה מבוססת על אמונה אלא הנה תיאוריה מדעית, כפי שנטען, הרי שאתם חייבים לאשר גם את לימוד התיאוריה שלנו, כיוון שגם היא מבוססת על מדע ולא על אמונה.
יש כאלה המתקשים להאמין, ולכן אולי כדאי לספר לכם מעט יותר על אמונותינו. ברשותנו ראיות שעל פיהן מפלץ ספגטי מעופף ברא את היקום. איש מאתנו, כמובן, לא נוכח שם על מנת לראות זאת, אך יש לנו דין וחשבון כתוב על כך. יש לנו כמה כרכים עבי כרס המסבירים את כל פרטי כוחו של המפלץ. כמו כן, יתכן שתופתעו לשמוע שיש יותר מעשרה מיליון מאתנו, והמספר הולך וגדל. אנו נוטים להיות חשאיים מאד, כיוון שאנשים רבים טוענים שאמונותינו אינן מגובות בעדות נראית לעין.
מה שהאנשים הללו אינם מבינים הוא שהוא בנה את העולם כך שנחשוב שכדור הארץ מבוגר מגילו האמיתי. למשל, מדען יכול לבצע תיארוך-פחמן על חפץ כלשהו. הוא מוצא שבערך 75% מכמות הפחמן-14 הפכה בעקבות פליטת אלקטרונים לחנקן-14, ומסיק מכך שגיל החפץ הוא בערך 10,000 שנה, כיוון שמחצית-החיים של פחמן-14 היא 5,730 שנה. מה שהמדען שלנו אינו יודע הוא שבכל פעם שהוא עורך מדידה, מפלץ הספגטי המעופף נמצא שם ומשנה את התוצאות בעזרת מחושו האטרייתי. יש לנו טקסטים רבים המתארים בפרוטרוט כיצד זה אפשרי וכן את הסיבות שבשלן הוא עושה זאת. הוא, כמובן, הנו בלתי נראה ומסוגל לעבור דרך חומר רגיל בקלות.
בטוחני שאתם מבינים כעת עד כמה חשוב שתלמידיכם ילמדו את התיאוריה החלופית הזו. חיוני שהם יבינו שעדויות נראות לעין נמצאות בשליטת מפלץ הספגטי המעופף. יתרה מזאת, אין זה מנומס ללמד את אמונותינו בלי לעטות את התלבושת השמורה לנבחריו, שהיא כמובן מחלצות פיראטים מלאות. איני יכול להגזים בחשיבות העניין, ולמרבה הצער איני יכול לפרט כאן מדוע חייבים לעשות זאת כיוון שחוששני שמכתב זה כבר נעשה ארוך מדי. ההסבר המתומצת הוא שהוא כועס מאד אם לא עושים זאת.
מן הסתם תתעניינו לדעת שהתחממות כדור הארץ, רעידות אדמה, הוריקנים ושאר אסונות טבע הם תוצאה ישירה של מספרם המצטמק של הפיראטים מאז המאה ה-18. על מנת להשכילכם, כללתי כאן גרף של המספר המשוער של פיראטים לעומת ממוצע הטמפרטורה הגלובלי במהלך 200 השנים האחרונות. כפי שאתם יכולים לראות, יש יחס הפוך מובהק סטטיסטית בין פיראטים וטמפרטורת כדור הארץ.

לסיכום, תודה לכם על שהקדשתם מזמנכם לעיון בהשקפותינו ובאמונותינו. כולי תקווה שהצלחתי להבהיר את החשיבות של לימוד התיאוריה הזו לתלמידיכם. נוכל, כמובן, לאמן את המורים שלכם ביסודות התיאוריה החלופית הזו. אני ממתין בציפיה לתגובתכם, ומקווה שלא ניאלץ לנקוט בצעדים משפטיים. אני חושב שעל כולנו לצפות לזמן בו שלוש התיאוריות יזכו לזמן לימודים שווה בכיתות מדע בכל הארץ, ובסופו של דבר בכל העולם; שליש מהזמן לתכנון תבוני, שליש מהזמן למיפלוץ ספגטי מעופף (פָּסְטָפָארִיזם), ושליש מהזמן להשערה ההגיונית המבוססת על עדות מדעית מוחצת ונראית לעין.

בכבוד רב,
בובי הנדרסון, אזרח מודאג.

נ.ב. כללתי כאן ציור אמנותי של המפלץ כשהוא יוצר הר, עצים וגמד. זכרו, כולנו יצוריו.

——–

לעיון נוסף:

  1. כנסיית מפלץ הספגטי המעופף
  2. מפלצת הספגטי המעופפת בויקיפדיה העברית
  3. תכנון תבוני
  4. כמו ללמד על החסידה בשיעור חינוך מיני – מאת ריצ'רד דוקינס וג'רי קווין

האיש שכתב את סרט ילדותי

בשבוע שעבר נפטר התסריטאי דן או'בנון (נודע לי על כך בזכות בלוג הקולנוע המצוין של יאיר רווה, סינמסקופ). הסרט שבזכותו התפרסם היה "הנוסע השמיני", וברזומה שלו יש עוד כמה סרטים מפורסמים, כמו "Heavy Metal" ו"זכרון גורלי". אבל דוקא סרט אחר שכתב, סרט שהיום כמעט איש לא זוכר, הוא זה שחקוק בזכרוני, ודוקא אליו אני שב מדי כמה שנים, בחיבה ובחיוך מטופש של נוסטלגיה. סביר להניח שהסיבה העיקרית לחיבתי לסרט היא העובדה שהייתי בן עשר כשצפיתי בו לראשונה, וזו היתה הפעם הראשונה שהילד הפרובינציאלי שהייתי נסע ללא השגחת מבוגר לעיר הגדולה והרועשת חיפה. וגם תמיד אהבתי כל דבר שקשור לתעופה. אבל חיבתי לא פחתה גם בשנים שלאחר מכן, והיום, כשאני יודע יותר על סרטים ועל כתיבה, אני יכול למצוא בסרט נקודות זכות חדשות. הוא לא יצירת מופת, הוא לא זעזע את אמות הסיפים, הוא לא יזכר לעד כמאורע ששינה את פני הקולנוע או כל דבר אחר, אבל הוא דוגמה מצוינת לסרט אפקטיבי שהצליח, במפתיע, להמנע מרוב ההתיישנות שחלה על סרטי העבר. וחשוב מכך – הוא גרם לי להנאה רבה לאורך השנים, וערכה של זו לא מבוטל כלל.
הסרט – ששמו לא יפתיע את רוב מכרי – הוא "רעם כחול". ברור לי שלא אצליח לשכנע איש לצפות בו. אני אפילו לא מנסה. אבל בקרוב אשוב ואצפה בו בעצמי, וארים כוסית לכבוד דן או'בנון, ששימח אותי בילדותי וגם בבגרותי.

איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את הטלפון הנייד

"כולם מדברים על שלום", שר מי ששר, וצדק בשתי מילים מתוך ארבע. כולם – אבל כולם – מדברים. והרבה. על מה? מאומה. עם מי? עם כל אחד פרט לך.

למשל –
בוקר בהיר אחד אתה מגלה שכלי רכבך גיבש לעצמו דיעות פוליטיות מוצקות במהלך הלילה, וכעת הוא סרבן. כיוון שאתה חייב להגיע למקום זה או אחר על מנת להתפרנס, אתה מהדס ברוגז אל הכביש הקרוב ומנסה למשוך את תשומת לב אחד מנהגי המוניות החולפות באמצעות נפנוף בכמה מאברי גופך המושכים – או לפחות הבולטים – יותר. לבסוף עוצרת לידך מונית חדשה, נקיה, ממוזגת ונעימה, ואשר מתוכה, למרבה השמחה, לא בוקעת מוזיקה מזרחית בקולי קולות. אתה נכנס פנימה ואומר, נניח, "קח אותי לעזריאלי, בבקשה."
"לא נכון," אומר הנהג בקול ומתחיל לנסוע.
"בהחלט נכון," אתה אומר, מופתע משהו. "עזריאלי, תודה."
"שטויות," שואג הנהג. "אין לך מושג."
אתה מביט בו ומגלה כי הוא לא מביט בך. במבט שני אתה מגלה את החוט המשתלשל לו מאוזנו, ואתה מתחיל לחשוד כי למעשה הערותיו אינן נוגעות לך כלל וכלל, וכך גם חוט מחשבתו. כיוון הנסיעה של המונית מאשש השערה זו, היות והוא לא השתנה מאז תחילתה. אתה פונה אל הנהג הרותח והמבעבע ומבקש ממנו בנימוס, שוב, להביא אותך לעזריאלי. הוא מחזיר לך בכמה הערות סרקסטיות וקולניות אשר, כך אתה מבין כעת, לא נועדו לך כלל, ובנפנוף יד לאמור "אל תפריע לי כשאני מדבר בסלולארי, נודניק."
בשלב זה אתה נלחץ מעט, כיוון שלפי חישוביך העדכניים המשך הנסיעה בכיוון עליו התקבע הנהג יביא אותך במהרה לרצועת עזה. כל נסיון למשוך את תשומת לבו באמצעים קונוונציונאליים נדון לכשלון, ועל כן אתה פותח את לועך לרווחה ומתחיל לשיר בקול זוועות קטעים נבחרים מתוך האופרה "נישואי פיגארו".
וכך אתה מוצא את עצמך נטוש בדרום תל אביב, ללא מונית, ללא מיזוג וללא מושג מה עושים הלאה. הנהג אפילו לא טורח לקלל אותך על כך שסירבת לשלם לו. הוא עסוק מדי. הוא מדבר בסלולארי.

או למשל –
אתה חוזר הביתה לאחר יום עבודה ומגלה כי המקרר שלך, נניח, נפח את נשמתו. אתה יודע שהטכנאי זמין עשרים וארבע שעות ביממה במכשירו הנייד, ועל כן אתה מברך על ההמצאה הנהדרת ועל פלאי הטכנולוגיה בשירות אורח החיים המודרני בכלל וארוחת הערב שלך בפרט, ומחייג אליו. תוך שעות ספורות הוא מגיע לביתך. עד כאן – שירות ללא פשרות.
אתה מוביל אותו אחר כבוד אל גוויית המכשיר ונשאר להתבונן, סקרן לראות מה יעשה בעל המקצוע המיומן. ואכן מיד שולף הנ"ל באופן מקצועי ומיומן ביותר פריט זה או אחר מתוך ארגז הכלים שלו, מגיש אותו אל אוזנו ואומר, "הלו, חזי, ת'שומע, אני תקוע פה עם איזה אמקור באבן גבירול, וציפי לא קיבלה את החשבונית. תעשה לי טובה, תעביר את זה בדרך הביתה."
בסדר, אתה אומר לעצמך. זה מחירו של שירות נאמן וזמין בכל עת. האיש נאלץ לנהל את עסקיו בדרכים, דבר לא פשוט. על כן אתה ממתין בסבלנות ומאזין להמשך השיחה העסקית החשובה: "לא, מה פתאום? תשים X בטופס, גבר, מכבי לא הולכים לנצח בחיים." לאחר מכן אתה שותף שלא מרצונך לעוד כמה הערכות משכילות לגבי הצפוי במגרשים בסוף השבוע הקרוב, לויכוח ער על מזג האויר הצפוי במגרשים הנ"ל, וכן לדעתו האישית, המקצועית והמיומנת של הטכנאי על ממשלת ישראל הנוכחית ועל כמה מאלה שקדמו לה.
אתה מנסה לרמוז לו שלמרות ההפרש הניכר ביכולותיכם הטכניות, אתה בטוח כמעט לחלוטין שכדי לתקן מקרר חייבים לגעת בו ולו פעם אחת, או לפחות להביט בו מעט. הוא, בתגובה, מנסה לרמוז לך שאתה פוגע בחופש הביטוי שלו ובזכותו לחיות את חייו לפי ראות עיניו.
בשלב זה פוקעת סבלנותך ואתה מדליק את מערכת הסטראו, שם דיסק של ואגנר במלוא העוצמה, ומתייצב אל מול הטכנאי בידיים שלובות ובפרצופך המאיים ביותר לאמור, אם נדמה לך שהגרמני הזה עוכר ישראל, סימן שעוד לא פגשת אותי במצב רוח רע.
רבע שעה לאחר מכן המקרר כבר תקין, הטכנאי הולך לדרכו אבל וחפוי ראש, ואף אחד משכניך לא מדבר אתך עד היום.

או למשל –
בליינד-דייט. לבוש במיטב מחלצותיך אתה מתייצב בבית הקפה המיועד בשעה המיועדת, ובחירת לבך המיועדת כבר ישובה ליד השולחן ונראית, לשמחתך, כמו מיליון דולר המיועדים לשובב את נפשך ואולי גם כמה מחלקי גופך האחרים. חמוש בחיוכך הטוב ביותר, אתה ניגש אליה, מתיישב ואומר, "שלום, אני…"
גלינג! גלינג!
"הלו?" אומרת המיועדת אל תוך מתקן בו לא הבחנת קודם, כיוון שהוא מוסווה היטב אל תוך תסרוקתה, וחוט משתלשל ממנו אל סלולארי קטן ואופנתי המונח על השולחן. "אה, מה העניינים? באמת? לא, אצלי הכל בסדר."
אתה מחייך אליה בסלחנות. בכל זאת, לא ממש מכירים, ואולי השיחה חשובה.
אני בדיוק בדייט," היא אומרת, "עם… עם איך קוראים לו, נו…"
אכן חשובה, השיחה, ומאד אינפורמטיבית, ואתה מחליט לשתף פעולה בהתאם. "אלברט איינשטיין," אתה אומר.
"אלברט, זהו," היא אומרת, ומסמנת לך בידה לאמור – אנא המתן ותיענה לפי התור. "ומה קורה איתך, נשמה? לא! בחייך? זה מה שהוא אמר? איזה דפוק! אני תמיד אמרתי לך…" וכך זה נמשך ונמשך ונמשך.
אך הפעם אתה כבר מוכן. אתה יודע בדיוק מה אפשר וצריך לעשות כדי לזכות בתשומת לבה. לא אופרה, לא מוסיקה, לא שום הפגנה אליטיסטית של חינוך קלאסי. מה פתאום. בשקט, מתחת לשולחן, אתה שולף סלולארי ומחייג.
"חכי רגע," היא אומרת. "יש לי ממתינה. הלו?"
"שלום," אתה אומר אל המכשיר, "זה אלברט איינשטיין. קבענו לדייט היום?"
"מה?" היא אומרת. היא מביטה במכשיר, לא בך.
"דייט, היום בערב, בערך עכשיו? זוכרת? אני פה מולך?"
"דייט?" היא אומרת, עדיין בוהה במכשיר, "אבל אתה בטלפון…"
"בדיוק," אתה אומר. "ובעניין הדייט – נראה לי שאני נאלץ לבטל. את פשוט לא שווה את זה."
ואז אתה קם, והולך.

"כולם מדברים על שלום", הוא אמר. אבל כמה מהם גם מקשיבים?

*

הטור הזה נכתב מזמן, ורק היום גיליתי אותו, בטעות, בזמן שחיפשתי משהו אחר. מעניין מה יהיה הדבר הבא שאמצא.

צדקתו של הקרניבור הסינתטי

היום התפרסמה בעיתון הארץ הכתבה הזו, המספרת על ההתקדמות שהושגה בנסיון לגדל בשר במעבדה. סוף סוף. הרי הטור שלי ב-NRG שעסק באותו עניין התפרסם כבר לפני שנים, ובאמת הגיע הזמן שהקהיליה המדעית תדביק את הפער.

רגע, מה זאת אומרת, איזה טור?