עוד סיפור בס לשבת:

אני בחנות Sam Ash בניו יורק, במחלקת הבס, שלא נקראת ״מחלקת הבס״ אלא דוקא ״גלריית הבס של הארטקה״, ובהתאם מכילה ערימה נאה של מגברי הארטקה, ועל הקירות, בין הבסים למכירה, תיבות משוריינות עם כל מיני פנדר מקוריות משנות החמישים והשישים, שפתיים ישקו. בין הבסים למכירה יש שורה שלמה של סאדווסקי, וסחבק בוהה בהן ובוכה. למראה העצוב הזה ניגש אלי איזה טיפוס שנראה בדיוק כמו סאונדמן ישראלי אחד שיצא לי להכיר, כלומר רזה, שפם כלב-ים, כובע מצחיה ומשקפי ריי-באן בשטח בנוי, ובאופן כללי אחד שזכה לחוות את הסיקסטיז באופן אישי, אם כי בניגוד לאותו סאונדמן, הטיפוס דוקא נראה כאילו זכה לארוחה חמה אחת היום ואולי אף למקלחת.
״ממש נפלאות, הגיטרות בס של סדווסקי,״ אומר לי הטיפוס. במשקפי השמש שלו אני יכול לראות, כבמראה, את השתקפות השלט ״גלריית הבס של הארטקה״ שנמצא מאחורי.
״אני יודע,״ אני אומר, ״אבל רק בשבוע שעבר קניתי עוד בס, ויש גבול לשחיתות, ובכלל יש לי יותר מדי בסים וזו בושה וחרפה.״
״יותר מדי בסים?״ אומר הטיפוס. ״למה, כמה כבר יש לך?״
״אה, נו, לא חשוב,״ אני אומר, אכול בושה. ״בוא נאמר שיותר מדי ונסגור עניין.״
״אל תתבייש, ספר לי,״ אומר הטיפוס. ״מה אכפת לך?״
״אה,״ אני ממלמל, ״בוא נגיד שיותר מעשר. בושה. חרפה.״
״אין מה להתבייש, זה בסדר גמור,״ אומר הטיפוס, ונימת רחמים קלה מתגנבת אל קולו. ״לי יש חמישים ושתיים.״
לוקח לסחבק שניה או שתיים להבין מה נאמר לו. ״חמישים… ושתיים.״ הוא מקרקר.
״כן,״ אומר הטיפוס.
״חמישים ושתיים,״ אני אומר, תקוף חולשה. ״בסים. חמישים ושתיים גיטרות בס. שתיים, חמישים. חמישים, שתיים.״
״אכן,״ אומר הטיפוס, ואז מוסיף, ״אה, שכחתי להציג את עצמי,״ ומחטט בכיסיו ומוצא כרטיס ביקור ומושיט לי אותו, ואז מושיט ידיו לצדדים, מצביע על כל הפנדרים בתיבות המשוריינות מסביב וממתין שאקרא ואבין.
על הכרטיס כתוב, ״לארי הארטקה״.
בושה וחרפה.
מודה בהכנעה, בגאווה או בעצב, מחקו את המיותר, שלא קניתי דבר.

סיפור בס לשבת:

הבס הראשונה שניגנתי עליה ברצינות היתה חיקוי פנדר בשם ״קונדור״ שאקסית שלי מצאה בפח אשפה בירושלים ב-1996. לפני שזרקו את הגיטרה לפח מישהו פירטלס אותה בכוח בלי למלא את החללים וצבע את הצוואר בטוש שחור. לקחתי אותה להרצל שהפך אותה לפרטלס אמיתית, וניגנתי עליה שנים, כי לא היה לי כסף לקנות אחרת, ולכעסם הרב של הרבה חברי להקות רוק שדרשו בתוקף בס עם פרטים עד שהבינו שאני שוקל פעם וחצי מהם ולא מתעסקים איתי. הבעיה הגדולה שלה היתה ועודנה שיש לה סאונד נפלא, אבל מסוג מסוים מאד – פרטלס שנות השבעים פיקאפ אחורי – ולא שום דבר אחר, ואם זה לא מתאים לך וללהקה שלך ע״ע מבנהו הגופני של סחבק למעלה.

שנים רבות לאחר מכן החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה והלכתי לבונה הגיטרות בנימין מילר לארגן לעצמי פרטלס מעט יותר רבגונית. כדי שאדע מראש שהיא נוחה לי, הצוואר וכמה נקודות קריטיות בגוף הועתקו מהבס הישנה, אם כי כששמים את שתיהן זו ליד זו קשה להאמין שיש ביניהן קשר כלשהו. לחדשה יש (לא-בסיסטים, עברו לפסקה הבאה) שני פיקאפים של דלאנו פלוס פיאצואלקטרי בגשר, פרהאמפ של ג׳ון איסט, גוף אלדר עם חללים בתוכו – לא יאמן כמה היא קלה – ועוד כל מיני המצאות. זו הבס – עם או בלי פרטים – הכי טובה בה ניגנתי בחיי, וכמובן שאני הכי אובייקטיבי ודברי הוא חוק ואם יש לכם בעיה עם זה ראו למעלה.
אין לקח לסיפור הזה, חוץ, אולי, מהעובדה שאני לא רזה. אה, ושלפעמים – רק לפעמים – כדי למצוא את הבס שהכי מתאימה לך צריך ליצור אותה.