תעלומת המזרן הסרבן

סיפור מתח ואימה לחג ובכלל

פרק א'
חלום ופשרו – חנות גדולה ומטריפה – למסוקס שיר מזמור – רק עם אופנוע

לכבוד ביקורם של לביא ושות' בארץ הקודש (כפי שסופר בפוסט אחר), החליטה ק' להגשים חלום רב שנים ולהיות לבעליו הגאים של מזרן מתנפח. כיוון שכך נשלחתי אחר כבוד לחנות ה-Ace הקרובה, בעוד היא מנקה ומסדרת את הבית, מכינה ארוחת ערב מושקעת ועושה עוד מיני דברים שהנם נטולי שם אך בעלי טעם וריח. שמח וטוב לב החניתי את האופנוע ונכנסתי החנותה, רון בלב, קסדה ביד ותלושים לחג בכיס. לאחר סריקה בטחונית בי ובציציותי ובציציות קסדתי הורשיתי לעבור את שבעת מדורי מחסום הבטחון, ולאחר כחצי שעה בלבד הצלחתי לאתר את מחלקת המחנאות. בחרתי במזרן הראשון שראו עיני, והתעניינתי אצל המוכרת לגבי אפשרויות הניפוח. היא הציעה לי משאבה חשמלית, אותה דחיתי בבוז – בחור מסוקס שכמותי אינו זקוק לכוח החשמל על מנת לנפח מזרן פשוט. לקחתי לי משאבה ידנית פשוטה, וסמוך ובטוח ביכולתי לעמוד באתגר, ארזתי את המזרן בארגז האופנוע ואת המשאבה בתוך מעיל הרכיבה – הסתכלו עלי קצת מוזר בכביש – וחזרתי הביתה.

פרק ב'
מסיבה שציפו לה ימים רבים – אשלוף מזרן מהכובע – נפח, לביא, נפח! – או שלא – ק' רווח והצלה בע"מ

עם הגעת האורחים שררה שמחה רבה במעוננו המטופח, הנקי ועתיר ריחות הבצל המטוגן. ק' ו-ל', זוגתו של לביא, הוצגו זו בפני זו ושבו זו את לבה של זו באמצעות ארוחת ערב. בכלל, קל מאד לשבות את לבה של ק' באמצעות אכילה נלהבת של פרי מטבחה. על כל פנים, נאכלה הארוחה, השיחה קלחה ורבתה השמחה. או אז הגיע תורו של מסמר הערב, ובאבחה אחת, מעשה קוסם, שלפנו ק' ואני את מזרן הפלאים מקופסתו והצגנוהו בפני האורחים. לביא הביע ספקות כלשהם, כרגיל, ועל כן זכה לנחת זרועי כשחברתו לא שמה לב. ק' מלמלה משהו על כל מיני חלקי פלסטיק בתוך הקופסה, אבל האורחים כבר היו עייפים וניגשנו למלאכת הניפוח.
ההתחלה היתה מבטיחה. הרכבתי את המשאבה, ובאמצעות עשר דקות של שימוש מושכל בידי החסונות ובשרירי המטופחים הצלחתי להביא את המזרן למצב שבו ניתן לשער, אם מביטים מקרוב, שיש בתוכו מעט אויר. לאחר מכן ניסה לביא את כוחו, ולא הועיל בדבר למעט לשעשע את הנוכחים בכך שנחנק לאחר פחות מדקה. ק' החזיקה מעמד זמן רב יותר וכך גם ל', וכך למדנו מי לובש את המכנסיים אצלם בבית.
לאחר כשלושת רבעי השעה של ניפוח נמרץ מצד כל המעורבים, למעט לביא שעמד וחרחר והכחיל וקיטר וקיבל פטור, החלטנו שמשהו לא בסדר עם המשאבה. נסיון נואש שלי לנפח את המזרן באמצעות הפה כמעט ועלה לי בריאתי הימנית. ק', מעשית כתמיד, שלפה מאי שם שתי שמיכות עבות, תוך שהיא מסבירה לאורחים שאם היא היתה קונה את המשאבה זה לא היה קורה, וכך אולתר מקום לשינה והכל בא על מקומו בשלום, פרט, אולי, לגאוותו של לביא ולשריר הקיבורת האימתני של הח"מ.

פרק ג'
נקמה – משאבה חמה – ק' מהומה – פתרון התעלומה

חלף הלילה, וגם יום המחרת, ובאה ק' ואמרה: חייבים להחליף את המשאבה. בלב חפץ הפקדתי את העניין בידיה, ואכן לא חלפו יומיים וכבר נשמע קול זעקת קרב בואך Ace ואנשי הסניף נכאי הרוח אולצו בכוח הזרוע לתת לק' זיכוי מלא ולמסור ללא דיחוי משאבה חשמלית לתפארת מדינת ישראל וגרורותיה.
בערבו של אותו יום ניגשנו למלאכה. חיברנו את המשאבה החשמלית אל המזרן – וגם, לאחר מעט מחשבה, אל החשמל – הפעלנו אותה והתיישבנו לצפות בפלא.
ההתחלה היתה מבטיחה. לאחר עשר דקות של שימוש מושכל בכוח החשמל ורעש שהזכיר יותר מכל יתוש אפילפטי שחובר לגרמופון, הצליחה המשאבה להביא את המזרן למצב שבו ניתן לשער, אם מביטים מקרוב, שיש בתוכו מעט אויר.
"נו!" אמרה ק'. "זה צריך להיות מהר יותר! זו משאבה חשמלית! בחיי שאני הולכת להחזיר את המשאבה וגם את המזרן ואני גם…"
"חכי רגע," אמרתי. "אני יודע מה לעשות. אני אלך להתגלח, ואת תעשי שיעורי בית או משהו, ולא נתייחס למזרן בכלל. נחזור בעוד רבע שעה ונראה מה יקרה."
וכך עשינו, ואכן, לאחר רבע שעה, ניכר במזרן שינוי כלשהו. למרבה הצער הסתבר שמקורו של זה הוא בעובדה שק' לא התאפקה והלכה לבדוק את המזרן לפני תום הזמן המיועד, והזיזה אותו ממקומו. בכל הנוגע לכמות האויר שבתוך המזרן, עם זאת, נראה כי אם חל שינוי שהוא, הרי שהוא היה לרעה.
"טוב," אמרתי. "נמאס לי," וניתקתי את המשאבה, בעוד ק' מבטיחה לעשות שפטים באנשי Ace ובכל מי שיקרה בדרכה. "תקפל את זה," היא אמרה, "ותשים באריזה. אני אראה להם מה זה מזרן מתנפח שלא מתנפח!"
"אולי אפשר להחזיר בלי להראות?" אמרתי, אך לשוא. ק' היתה נחושה בדעתה.
אז קיפלתי את המזרן והתכופפתי אל עבר האריזה, ואז ראיתי.
לא יותר מעשרים סנטימטרים ליד פיית הניפוח של המזרן.
פתח ניקוז אויר. ענק.
פתוח.

אפילוג

"אמרתי לך!" אמרה ק'. "אמרתי לך שיש פלסטיקים בתוך האריזה!" ושלפה משם את הפקק של פתח הניקוז.
"מי מקשיב לך, אשה!" אמרתי, ואז חטפתי קצת. ולאחר האלימות הנדרשת החלטנו להפנות את מרצנו למטרה חיובית, וכך לבסוף נופח הסרבן, ושוב שררו השלווה והאושר במעוננו. שהרי כבר שנו רבותינו שאין כמו מזרן מנופח היטב להשליט שלום בית, ונאמר אמן.

אני ממש מקווה שלא יעלה בדעתה לקנות סירת גומי.

5 תגובות בנושא “תעלומת המזרן הסרבן

  1. לשבחי (?) ייאמר שאחרי ששמעתי בפעם הראשונה על בעיית המזרן, הצלחתי להתאפק מלשאול אם אתם בטוחים שהאוויר לא בורח מהמזרן איכשהו. נראה לי מכובד יותר להניח שאדם כמוך בדק את האפשרות.
    בפעם הבאה אדקדק פחות בכבודך, נראה לי.

    אהבתי

  2. חה. פעם, טסתי לי לחו"ל. הייתי אמור להתארח בבתים של כל מיני אנשים, על הרצפה. מי שטס איתי, הביא שקי שינה. אני, כבחור שאוהב נוחות הבאתי נזרון מתנפח (בודד). הבאתי גם משאבה. אבל מה – שכחתי את המתאם בבית.

    אין כמו לנפח עם הפה מזרון. זה כמו להתנשק 20 דקות רצוף עם בחורה שממש לא רוצה להתנשק איתך.

    אהבתי

  3. זו הפגנה מדהימה של חריצות. אני במקומך הייתי ישן על הרצפה.
    למעשה, אם אבא שלי לא היה לוקח אותי לקנות מיטה, כשעברתי לתל אביב, מן הסתם הייתי ישן על הרצפה עד היום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s